במשפט העברי, עוד מקדמת דנא, יש הנחיות ברורות באשר לאותם מצבים בהם יש לגלות לציבור מידע מסוים, ובפרט כאשר המדובר הוא בכשירותם של בעלי מלאכה. מכאן שקיימת התייחסות רחבה לחומרה שבמתן גושפנקא לבעלי מלאכה שאינם בקיאים די צורכם באומנותם. חז"ל היו מודעים היטב לכך שבהעדר קריטריונים אוביקטיביים למתן אישור לבעל מקצוע מסוימים לשמש בתפקידיהם, הרי ששימושם בתפקיד של בעלי מלאכה לא ראויים עלול לגרום לציבור לנזק רב.

כך לדוגמה אומר האמורא ריש לקיש במסכת סנהדרין (ז', ע"ב) לענייננו: "כל המעמיד דיין על הציבור שאינו הגון, כאילו נוטע אשרה בישראל". (חושן-משפט ח', א'). דבריו של ריש לקיש אינם בגדר הנחיה מוסרית גרידא, שכן הם נפסקו להלכה בשולחן-ערוך, ומוסיף המחבר לענייננו: "כל המעמיד דיין שאינו הגון ואינו חכם בחכמת התורה, ואינו ראוי להיות דיין, אע"פ שהוא כולו מחמדים ויש בו טובות אחרות הרי זה שהעמידו עובר בלא תעשה". הלא-תעשה הוא: "לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ד' אלקיך" (דברים ט"ז, כ"א).

גם לכשירותם של רופאים ישנה התייחסות ענפה במשפט העברי. כך לדוגמה בתוספתא למסכת בבא קמא (פ"ו, ה"ו) נאמר: "רופא אומן שריפא ברשות בית דין והזיק, פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים". מכאן משמע, כי גם רופאים נתונים לפיקוח ציבורי באשר לאופן מילוי תפקידם. השולחן-ערוך מוסיף: "רופא... לא יתעסק ברפואה אלא אם כן הוא בקי ולא יהא שם גדול ממנו, שאם לא כן הרי זה שופך דמים, ואם ריפא שלא ברשות בית דין חייב בתשלומין אפילו אם הוא בקי" (יורה-דעה של"ו, א').

בעל "ערוך השולחן" על אתר מוסיף ומפרט לעניין הפיקוח על הרופא: "ומיהו אסור להתעסק ברפואות אלא אם כן הוא בקי ויש לו רשות מבית דין. והאידנא צריך להיות מוסמך מהממשלה שיש לו רשות ליתן רפואות לחולאים, וגם לא יהא שם גדול ממנו, שאם לא כן - כשהזיק האי הוא שופך דמים. ואם ריפא שלא ברשות בית דין והממשלה, חייב בתשלומין אפילו הוא בקי". מכאן שלדברי בעל "ערוך השולחן", התעודה מטעם הרשויות המוסמכות היא בגדר SINE QUO NON - תנאי בלעדיו אין - למתן הרשות לרופא לטפל בציבור הנזקק לשירותיו.

לאחר שראינו את החשיבות של מומחיות, של בעל מקצוע במקצועו, עולה שאלה של חובת הגילוי של רופא וכיוצ"ב או אזרח, על מי שאינו מוסמך או ראוי לעסוק במקצועו.

בשו"ת "יחווה דעת" (חלק ד', סימן ס') נשאל הרב עובדיה יוסף אם מותר לרופא של מטופל במחלת הכיפיון לגלות את המידע למשרד הרישוי כדי למנוע ממנו רישיון, ובכך להסיר מכשול חמור וסכנה ממשית לציבור, או שמא יש בגילוי משום איסור רכילות ולשון הרע.

הרב יוסף מציין בתשובתו מקורות למכביר בדבר איסור לשון הרע אפילו כשהמדובר הוא בגילוי האמת. ברם, לדבריו, האיסור חל רק כאשר הגילוי נועד להשמיץ ולשקץ מאן דהוא בעיני הציבור. אבל כאשר הכוונה מאחורי הגילוי היא להרחיק מכשול ונגף מפני הציבור, אזי קיימת חובה לגלות את הסוד. לדבריו, על הרופא רובצת החובה לגלות למשרד הרישוי את דבר המחלה, כדי למנוע מאותו חולה לנהוג, שכן נהיגתו עלולה לסכן את הרבים, ודבר זה נכון אפילו אם החולה מתנגד לכך, ואפילו אם פרנסתו תלויה בנהיגתו.

מאידך-גיסא, הרב שלמה גורן במאמר בכתב העת "מאורות" (גיליון 2, עמ' 20 ואילך), סבור שעל הרופא להתרות בחולה, ולהסביר לו את הסיכון לעצמו ולאחרים, אבל בכך לא סגי להתיר את חובתו של הרופא לשמור על סודו של החולה שלו. לכן אל לו לדווח למשרד הרישוי, אלא אם כן ראה שהחולה ממשיך לנהוג ברכב, מפר את הוראותיו ומסכן את הרבים. כל זאת, לדברי הרב גורן, נעוץ בהנחה שלכל אדם יש חזקת כשרות, ולפיכך בדרך כלל יש להניח שהחולה אכן יהא אחראי דיו שלא ינהג במצבו.

דוגמה אחרת לחובת הגילוי למען הציבור משתקפת מתשובתו של בעל "נתיבות שמואל" (נתיב ט'). המדובר היה במקרה בו מזכיר רם דרג בחברהמעל בכספים ואף זייף פנקסים של החברה. רואה החשבון של החברה הבחין במעילה, אולם המזכיר לא חזר בו גם לאחר שרואה החשבון הוכיח אותו. לדברי בעל "נתיבות שמואל", רואה החשבון רשאי לפרסם העניין ולבייש את המזכיר ברבים, שכן מחובתו לעמוד בפרץ ולמנוע נזק כספי מהחברה, ובפרט שהוא בגדר "שומר שכר" שמתפקידו למנוע מעשים נלוזים כדוגמת המעילה של אותו המזכיר.

לעיתים יש לבעל הידיעה אינטרס שלא לדווח. כן הוא המצב במקצועות רבים, כמו רופא הטוען לחיסיון מקצועי. יש והחיסיון נועד כדי שהציבור יתן אמון באותו בעל מקצוע. יש ואותו בעל מקצוע חושש לקיפוח פרנסתו אם יגלה סודותיו של פלוני לרשויות.

מקרה אחד נדון במשפט גירושין. האישה טענה, כי לצבא אינפורמציה רלוונטית באשר למצבו הנפשי של בעלה. הצבא סירב לחשוף את התיק הרפואי, בטענה של חיסיון לפי החוק. הטעם בדבר: החייל ידע, כי הוא יכול לספר את סודותיו הרפואיים באופן חופשי לצבא. אולם, בית הדין הורה לשלטונות הצבא להגיש לו את המסמכים החסויים לעיון הדיינים בלבד, בנימוק שכך לא ייפגע האינטרס הציבורי וייעשה משפט צדק. בית הדין היה סבור, כי "לפנים משורת הדין" הציבור מחויב, עוד יותר מהיחיד, ללכת בדרך הטוב והישר, להציג בפניו את המסמכים ולא להעמיד דינו על הדין.

דוגמה אחרת, שבה האינטרס הציבורי גבר על האינטרס של היחיד, נזכרת במסכת עבודה זרה (כ"ח, ע"א). ר' יוחנן חלה במחלת צפידנא ואישה נוכרית ריפאה אותו, והשביעה אותו לבל יהין לגלות את סודה המקצועי. ר' יוחנן מצא דרך להשתחרר מהגבלת השבועה וגילה את הסוד ברבים. נראה שהוא סבור היה במקרה זה, כי גילוי הסוד ברבים עשוי היה להציל חיי אדם, ומכאן שהאינטרס הציבורי גבר על האינטרס המקצועי של בעלת הסוד.

יוער לעניין זה, כי מהצימוד המובא בספר ויקרא (י"ט, ט"ז) "לא תלך רכיל בעמיך, לא תעמוד על דם רעך", למד הנצי"ב מוולוז'ין, שכאשר חיי אדם או בריאותו עומדים על הפרק, הרי שהאיסור בדבר גילוי סוד נדחה בפני החובה לרפא את החולים במחלה קשה.

כעין זה שנינו במסכת יומא (ל"ח, ע"ב): "תנו רבנן: בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב. אמרו עליו שהיה נוטל ארבע קולמוסין בין אצבעותיו, ואם הייתה תיבה של ארבע אותיות - היה כותבה בבת אחת. אמרו לו: מה ראית שלא ללמד? כולן מצאו תשובה לדבריהם, בן קמצר לא מצא תשובה לדבריו. על הראשונים נאמר 'זכר צדיק לברכה' ועל בן קמצר וחבריו נאמר 'ושם רשעים ירקב'". מכאן שהגמרא מעבירה ביקורת קשה על בן קמצר, שידע סוד מעשה הכתב אך נמנע מלגלותו ועל-ידי כך לזכות את הרבים.

באשר לטענה מצד רופא וכדומה, כי הוא חושש לקיפוח פרנסתו אם יגלה את הסוד, עסקו בשאלה זו פוסקים בימינו. הרב אליעזר וולדנברג, בעל "ציץ אליעזר" (חלק ט"ו, סימן י"ג, אות א') סבור, כי אדם הסובל מליקוי ראייה חמור, ועקב כך עלול הוא לגרום לתאונה בנהיגה, בעבודה או בצבא - מחויב הרופא להודיע לגורמים המתאימים על הבעיה, גם אם החולה מתנגד לגילוי הסוד הרפואי, וגם אם הדבר עלול לגרום לו לנזק כלכלי או חברתי. אם לא עשה כן - עבר הרופא על איסור של "לא תעמוד על דם רעך", ובלבד שכל כוונתו איננה להזיק לאותו חולה, אלא להציל אנשים אחרים.

הרב וולדנברג לא דן בשיעור המום - האם מדובר בליקוי ראיה חמור או קל. בשאלה זו עסק הרב יצחק זילברשטיין, שדן מקרה מיוחד שבו חובת הגילוי עלולה לפגוע בפרנסתו של רופא עיניים. בכתב העת "עמק הלכה – אסיא" הוא נשאל כדלקמן: "כיצד ינהג רופא המוצא אצל חולה ליקוי בראייה, כגון בחדות הראיה, שדה ראייה, ראית לילה או בראיית צבעים, אשר לדעת הרופא עלול לגרום, בתנאים מסוימים, לתאונה (כגון, נהיגה, עבודה בתעשיה, שירות צבאי וכד') והחולה אינה רוצה להפסיק לנהוג ברכב או לשנות את מקום עבודתו. האם חייב הרופא לשמור את סוד המחלה או שמא חייב הוא להודיע לשלטונות המתאימים (משרד התחבורה, צבא, מעביד, וכו') על מגבלות החולה, ועל-ידי כך לגרום אולי נזק כלכלי או חברתי לחולה?".

בתשובתו נותן הרב זילברשטיין את דעתו גם לסכנה הפוטנציאלית הנשקפת לפרנסתו של הרופא אם יגלה את המידע לשלטונות. לדבריו, שלילת פרנסתו של אדם נחשבת כ"שפיכות דמים" שכן הגמרא במסכת יבמות (ע"ח, ע"א) שואלת על הפסוק בספר שמואל ב' (כ"א, ב') "ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים" - "וכי היכן מצינו בשאול שהמחית הגבעונים?". הגמרא מתרצת, כי "מתוך שהרג [שאול] נוב עיר הכהנים שהיו מספקים לגבעונים מים ומזון, מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן". לפיכך הוא סבור, שיש לערוך איזון ולשקול מחד את הסכנה הנשקפת לציבור, ומאידך להתחשב גם בסכנה הנשקפת לפרנסתו של רופא אם ייצא קול, כי הלה מגלה לרשויות מידע הנוגע למצבם הרפואי של מטופליו:

"פשוט הדבר שאם נהג אינו רואה טוב בעיניו ועלול לסכן את הציבור בנהיגתו, מצוה לגלות את סודו ולמסור את הדבר לשלטונות כדי שישללו את רשיונו. אולם, בנוהג שבעולם כאשר באים השלטונות להבטיח את שלום הציבור ולמנוע תאונות, מרחיבים הם את מסגרת הדרישות מהנהג כדי להיות בטוחים שלא ייגרם כל חשש סכנה ואפילו חשש רחוק. לכן, דורשים הם מהנהג שיהיה בעל כושר ראייה מעולה, ואם כן כאשר מוצא הרופא שכושר הראייה של הנהג לא עונה על דרישות השלטונות, אין פירוש הדבר שנהיגתו מהווה סכנה ממשית לציבור, ואם כן יש מקום לומר שמאחר ששלילת פרנסתו של אדם נחשבת כ'שפיכות דמים'.

"...השלטונות קבעו שאדם הרואה בעינו הטובה פחות מ-6/12 (כלומר מה שאדם בריא מסוגל לראות ממרחק של 12 מטר, רואה הוא רק ממרחק שהוא פחות משישה מטר) נשללת ממנו האפשרות לנהוג. והנה דעתם של הרופאים המומחים שאם כושר הראייה הוא קצת פחות מ-6/12, חשש הסכנה הוא רחוק. וסכנה ממשית נשקפת כאשר כושר ראייתו של הנהג הוא מ-6/30... ואילו כאשר כושר ראייתו הוא 6/21 קיים רק ספק סכנה. ואם כן ברור הוא, שאם יבוא לפני הרופא נהג שכושר ראייתו הוא 6/30, פשוט הוא שיש לשלול רשיונו ומסתבר שהוא הדין ב-6/21 שהוא ספק סכנה. אבל אם כושרו של הנהג הוא 6/15 שסכנתו רחוקה, קשה לומר שנהיגתו היא בבחינת 'בור ברשות הרבים', והמעלים עין ממנו עובר על 'לא תעמוד על דם רעך', מאחר שאין הבדל משמעותי בין 6/12 ל-6/15 . אם כן נשאלת השאלה, האם לקפח פרנסתו של 6/15 כדי להציל מחשש רחוק, או לא?

"ונראה כי בשאלה זו יהיה הבדל בין הנהג שראייתו 6/30 לבין הנהג שראייתו 6/15. בנהג הראשון חייב הרופא לקיים 'לא תעמוד על דם רעך' ולא להתחשב בסכנת ממונו, אולם בנהג השני הסכנה רחוקה יותר ומסתבר ש'חייך קודמים' ומותר לרופא להעלים עין".

נרשה לעצמנו להעלות הרהור של ערעור על דבריו. אמנם, כאשר מדובר על יחיד יש מקום להבחנה בין סכנה ממשית לבין הרחקה יתרה. ברם, כאשר מדובר בציבור יש טעם רב להרחקה, שכן לא יימלט מקרב ציבור מגוון מקרה שבו אדם אפילו שראייתו 6/12 יגרום לתאונה עקב הליקויים בראייתו. רמז לסברה זו מצינו ביחס לכיבוי שריפה בשבת. הרמ"א מציין (אורח-חיים של"ד, כ"ו) שבימינו מתירים לכבות שריפה כל אימת שמתעורר חשש כלשהו להתפשטות השריפה, ומסביר המשנה ברורה על אתר, כי "מזה יצא ההיתר לכבות הדליקה בכל מקום, כיוון דאפשר אם לא יכבנה אלא יחסר מהיות שם בעיר זקן או חולה שאינו יכול לברוח ותבוא הדליקה עליו". מכאן שכאשר המדובר הוא בציבור, צריכים קבוע "טווח ביטחון", וזאת אף מעבר לסכנה הממשית הנשקפת לציבור.

הרב אלפרד כהן מצדד בגישתו של הרב זילברשטיין. הוא סבור, כי איש מקצוע יכול להימנע מלגלות מידע חסוי שקיבל כדי שלא תקופח פרנסתו, שכן אדם אינו מחויב להוציא יותר מחמישית מהכנסתו כדי לקיים מצווה. הרב כהן למעשה מעדיף בזאת את גישת החתם סופר (חושן-משפט קע"ז) על פני גישתו של הרמ"א (אורח-חיים תרנ"ו). לדעת החתם סופר, האבחנה אינה בין מצוות עשה ולא תעשה, אלא לסיטואציות של עבירה על מצווה בשל מעשה, לעומת מקרים של "שב ואל תעשה". לדעת החתם סופר, גם בשב ואל תעשה אין אדם מחויב להוציא יותר מחמישית מהכנסתו לצורך קיום המצווה.

לדעתנו, אופן יישום שיטת החתם סופר מצד הרב כהן במקרים כגון דא של גילוי מצד איש מקצוע הוא בעייתי. כידוע, יש מצוות רבות שאדם מחויב למכור את כל נכסיו כדי לקיימן, כגון רכישת יין עבור ארבע הכוסות בערב פסח, הדלקת נרות חנוכה ופדיון שבויים. ברם, הרב כהן אינו מנמק מדוע אזהרת צד ג' מפני סכנה, העלולה, כפי שראינו לעיל, להיות כרוכה באיסורים כגון "לפני עיוור לא תשים מכשול "ו"לא תעמוד על דם רעך", אינה מחייבת מכירת כל נכסיו של אדם כדי לקיימה.

יש הסבורים, כי כאשר מדובר באישי ציבור שהכרעות הרות גורל מסורות לידם, כגון ראש הממשלה, שר הביטחון, רמטכ"ל וכדומה - הרי שיש חובה למסור מידע רפואי אודותם לסובבים אותם, שעליהם לדעת בבירור שכושר שיפוטם של מקבלי ההחלטות לא נפגם. ברם, גם לגבי אותם מקבלי החלטות רמי דרג, אין כל היתר לחשוף את סודות בריאותם לציבור הרחב, ומכל שכן אין לחשוף סודות רפואיים של אנשי ציבור, שתפקידם אינו כרוך בהחלטות הנוגעות לפיקוח נפש.