מומלץ מאוד שלא לצהול יתר על המידה נוכח התפטרותו הכפויה של פרופ' ויליאם שאבאס מראשות הוועדה לחקר אירועי "צוק איתן", שמינתה המועצה לזכויות אדם של האו"ם. אם ארגון בינלאומי שאינו חשוד בעודף אהדה לישראל, נאלץ לקבל בבושת פנים את התלונה שהגישה ישראל, ולפיה ייעץ שאבאס ב-2102 לאש"ף תמורת תשלום, אזי יש בפרשה הזו כדי להעיד יותר על שיקוליהם של אלה שמינו את המשפטן הקנדי לתפקיד מאשר על האיש עצמו.
ההתפטרות של שאבאס, אגב, וזה רק פרט אירוני, באה יומיים בלבד, אחרי שאצלנו (
ישראל היום, 30 בינואר) קרא
יוסי ביילין לממשלת ישראל זו שתקום לאחר הבחירות, לפרסם הודעה בדבר נכונותה לשיתוף פעולה מלא עם ועדת שאבאס... עוד הזייה מדינית של ביילין, שלא החזיקה מעמד אלא כמה שעות.
יש שתי סיבות שבעטיין אני ממליץ שלא לצאת במחולות בעקבות סילוקו של היו"ר, שעל עמדתו האנטי ישראלית החריפה למדנו מזמן. ראשית, סילוקו של שאבאס יקל על המועצה לזכויות האדם להתחזות כאילו מדובר בגוף בינלאומי הוגן ונטול פניות, ולא במועצה, שבלי כל קשר למבצע "צוק איתן", עוסקת מזה שנים באובססיויות חולנית רק בשיפודה של ישראל.
עכשיו, כאשר חברת הוועדה, המשפטנית האמריקנית מרי מקגווין, מונתה להחליף את שאבאס בתפקיד היו"ר, יקשה על ישראל וידידיה לטעון כי זהו משחק מכור; להצביע על הקשר הברור בין האופי העוין לישראל של הוועדה, לבין התחושה המוכרת לנו, שבסופו של דבר מדובר בטריבונל משפטי מזויף שכבר קבע מראש את פסק-דינו, אבל זקוק לזמן כדי לאסוף את חומרי ההסוואה.
הסיבה השנייה: מחוגי הוועדה נמסר עוד אתמול, כי חרף לכתו של שאבאס, לא ישפיע הדבר על עבודתה, משום שבעצם היא כבר הסתיימה ומתכוונת להגיש את הדוח שלה בחודש הבא, כפי שתוכנן. כלומר, מי שהשלה את עצמו שכניסתה לתפקיד של משפטנית אמריקנית שעוינותה לישראל איננה הולכת לפניה, במקומו של שאבאס, מוטב שיירגע. הפור כנראה נפל, בהתאם לתסריט שנקבע מראש ע"י מועצת זכויות האדם (בתנאי שאינו ישראלי).
בפסטיבל ברלין יאהבו את "שיח לוחמים"
תעשיית השחרת פניה של מדינת ישראל, איננה זקוקה דווקא לדוח זה או אחר של המועצה לזכויות האדם. היא זוכה מפעם לפעם גם לתמיכה כחול-לבן. מבית. בתחילת השבוע שידר הערוץ השני כתבה מפרגנת על הסרט "שיח לוחמים - הסלילים הגנוזים" (באנגלית: "Censored Voices"), של הבמאית הישראלית מור לושי.
הכין את הכתבה ציון נאנוס, ומבחינה פוליטית לא יכלו מפיקי הסרט לאחל לעצמם עתונאי יותר מפרגן, שגם הקפיד לא לספר לצופים יותר מדי מידע מחשיד.
הסרט שהוא קו-פרודוקציה ישראלית-גרמנית, ששותפים בה גם יס דוקו, ארטה ובי.בי.סי. מתבסס כפי שרומז שמו על הקלטות של שיחות עם לוחמי מלחמת ששת הימים, שאספו אחרי הקרבות
עמוס עוז ופרופ' אברהם שפירא, הקלטות שחלקן נאסף לספר שהיה רב-מכר, אך חלקן נגנז על-ידי צה"ל.
אם לא ניחשתם, סרטה של לושי מתמקד בשיחות שצה"ל בשעתו, גנז. או כפי שנאמר בדברי ההסבר של המפיקים (שאינם מותירים שום ספק ביחס לאג'נדה הפוליטית שלו): "הסרט מביא קולות העומדים בניגוד לרוח האופוריה והאתוס של אותה מלחמה".
במלים פשוטות, לפנינו עוד נדבך קולנועי למיזם התעמולתי שמטפח השמאל הקיצוני, בניסיון לערער את הזיכרון הציבורי בדבר מלחמת המנע שהפכה לנצחונה הצבאי הגדול ביותר של ישראל.
אם עבור הפלשתינים הצהרת בלפור (2.11.1917) היא אם כל חטאת - בהיותה המסמך הבינלאומי הראשון המכיר בזכותם של היהודים למדינה משלהם - מבחינת השמאל הקיצוני בישראל מלחמת ששת הימים, היא אם כל חטאת האמיתית. שהרי, לדידו של השמאל, זוהי המלחמה שהולידה את "הכיבוש המשחית", וגם שללה מהפלשתינים את שארית זכויותיהם, ונגדה יש לנהל מלחמת קודש.
אם היה מי שפיקפק ברציונל הזה, הרי בסרטו של נאנוס מושמעים ברקע דברי ההסבר של מישהו מיוצרי הסרט כשהוא מסביר באנגלית לצופים האמריקנים בפסטיבל סאנדנס, יוטה, כי "בסרט הזה אנחנו מסבירים איך הכל התחיל!" "ה כ ל התחיל? באמת? ואנחנו לתומנו חשבנו כי סכסוך הדמים בינינו לבין הפלשתינים על זכותנו לחיות במולדתנו ההיסטורית החל בערך לפני 100 שנה, לא דווקא ב-1967.
מה, ההיסטוריה של העימות הזה החלה רק ב-1967? ומה קרה לפני זה? סתם חיינו כל עם תחת גפנו ותחת תאנתו, עד שהקולוניזטורים הציוניים הרסו דו-קיום מופתי וניצלו את מלחמת ששת הימים (המיותרת) למבצע התנחלות נרחב הנמשך עד עצם היום הזה?
האם שמעו פעם מור לושי וחבריה הסקרנים מה אירע בחברון בתרפ"ט 1929, ודווקא ל-67 יהודיה הלא-ציוניים? האם צוות מפיקי "שיח לוחמים" שמע פעם אילושהן קטעי שמועות על מה שעולל פואד חיג'אזי בן ה-19, הסניטר הצפתי שרצח 17 יהודים פצועים שהובאו לתחנת איסוף הנפגעים, במהלך מה שמכונה אצלנו מאורעות תרפ"ט"?
האם הזיכרון הסלקטיווי של יוצרי "שיח לוחמים" קלט פעם מה אירע לרועי רוטברג ז"ל, המא"ז ורועה הצאן של קיבוץ נחל עוז, שנרצח ע"י מחבלים שהגיעו מרצועת עזה, גררו את גופתו לשטחם והתעללו בה. זה היה ב-29 באפריל 1956, הרבה-הרבה לפני הכיבוש המשחית של ישראל.
ה"היסטוריונים החדשים" מן השמאל הקיצוני אימצו דרך מיוחדת כדי לסלף את את מה שאירע כאן. הם פשוט מתחילים את הספירה מ-1967.
זה מקל עליהם להתמודד עם אגוז היסטורי קשה מאוד לפיצוח: הסירוב הערבי החד-משמעי לקבל את תוכנית החלוקה שהציע האו"ם ב-1947 (לעומת ההסכמה היהודית), סירוב שעקבותיו נכפתה על המדינה שבדרך מלחמת קיום שבה ניצחה, ועל נצחון זה עליה היא נדרשת להתנצל עד היום, מפני שכך נולדה ה"נכבה" הפלשתינית.
"שיח לוחמים" איננו סרטה התיעודי הראשון של מור לושי. קדם לו "ישראל בע"מ" שהופק ב-2010 והוקדש לפרויקט "תגלית".
הפרויקט הזה - נסביר למי שזקוק - הוא מיזם חינוכי ציוני (סליחה על הביטוי), שהוקם בשנת 1994 על-פי רעיון של ד"ר יוסי ביילין, במטרה לצמצם את ממדי ההתבוללות של הדור הצעיר בגולה, וגם לחזק את הקשר בינו לבין מדינת ישראל. מאז עד היום הובאו לישראל לסיורי היכרות יותר מ-400 אלף צעירים, שחלק מהם חזרו לאחר מכן כעולים חדשים.
"ישראל בע"מ" הוקרן לראשונה בפסטיבל "דוקאביב". כבר אז עורר הסרט תגובות קשות מצד כמה מן המרואיינים בו, שכינו אותו "מסמך מניפולטיבי, מגמתי וציני". הגיעו הדברים לידי כך, שלקראת הקרנתו בטלוויזיה בערוץ "יס דוקו", ננקט צעד לא שיגרתי וצורפה אליו בסיומו תגובה נזעמת של המוחים נגדו.
הרעש הציבורי גרם אז לאתר "וואלה" לראיין את מור לושי. הראיון חשף מהי האג'נדה הפוליטית שלה. "מדיניות ההסברה שלנו" - אמרה- "פשוט שערורייתית", והסבירה: "במהלך כל הסיורים הללו (של בני הנוער בפרויקט "תגלית") לא הזכירו ולו פעם אחת את המילה כיבוש וגם לא את המילה הידברות או שלום [...] לא הפגישו אותם ולו פעם אחת עם ערבים[...] הסיורים הללו נועדו לחזק את הלובי הציוני בעולם, אבל בכך אנו מזיקים רק לעצמנו".
"כל מה שאני עושה", הסבירה בוגרת "סם שפיגל" בירושלים, כולל 'ישראל בע"מ' הוא מתוך דאגה למקום הזה ורצון שיהיו בו חיים טובים. אין פסול בלהגיד שהמצב כאן כרגע קשה ומחורבן". עכשיו תבינו למה נמנע ציון נאנוס מערוץ 2 לספר לצופים משהו על האג'נדה הפוליטית המובהקת של לושי. הסרט "שיח לוחמים" צפוי להיות משודר בקיץ ב"יס דוקו", ובינתיים הוא כבר הוזמן לפסטיבל הסרטים של ברלין. ללא ספק הבמה האידיאלית לכל סרט שמותח ביקורת קשה על ישראל.
לא ראיתי את הסרט, אבל אפשר לשער על-פי מה שפורסם ביחס לתוכנו, כי בפסטיבל ברלין יאהבו מאוד סרט שבו שומעים חיילים ישראלים מתוודים על רצח שבויים ערביים, ויתמוגגו לראות חיילים ישראלים מספרים על גירוש ערבים מבתיהם.
זה יזכיר בוודאי לצופים הברלינאים צבא אחר מתקופה מוכרת להם יותר. ייתכן שמור לושי תחזור הביתה עם פרס כלשהו, ואנחנו סקרנים לדעת אם סרטה גם יגיע לידיה של התובעת בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, שפתחה לאחרונה בבדיקה מקדימה בתלונה הפלשתינית על "
פשעי מלחמה" שביצעה ישראל.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
