המוח שלנו הופך עם הגיל להיות פחות חד והוא נוטה לשכוח, כושר הקיבולת שלו פוחת. דברים מוזרים מתרחשים במוח, אנחנו מתחילים לתפוס את המציאות לא נכון, בגלל שהמוח פחות חד. אנחנו מתחילים להיקלע לסיפורים דמיוניים, שבגלל הזיכרון החלש שלנו, אנו ממציאים אותם, מתוך נטייה טבעית להשלים את התמונה...
חשוב לשמור על השלווה, חשוב להתחבר לרגשות שהם חזקים ומסוגלים לגשר על הפער שנוצר בין המוח למציאות המיטשטשת משהו. הרגשות שלנו, האינטואיציה שלנו, הנובעים מניסיון רב, הם כלים חשובים בתקופה זאת כדי לתפוס את המציאות נכון.
האדם המבוגר הנהנה מניסיון רב שנים, יכול להיות טוב בדברים מסוימים, וחלש באחרים – עליו להשלים עם זה, להכיר בחולשותיו ולדעת להלך בזהירות בתחומים שבהם הזיכרון החלש וכושר החדות של המוח – עלולים להכשילו.
אך אנחנו בעצם בונים לנו זיכרונות שגויים, כאשר אנו מתאמצים להיזכר במשהו ואנו מפתחים סיפור שלם סביב אותו זיכרון אבוד, שממש לא נכון וממש מרחיק אותנו מהאמת ובסופו של דבר כשאנו מגלים את האמת, מסתבר שהיא משהו שונה ואחר לגמרי מאשר חיפשנו ושיערנו!
אנחנו שומעים על ויכוחים שפורצים בין אנשים שמעלים זיכרונות משותפים. כל אחד מציג את העניין בצורה שונה. זה נובע מכך שהזיכרונות הנאגרים במוחנו מוטים על-ידי המחשבות שלנו, שנשלטות על-ידי המוח, שמאבד את החדות ועומק שלו – כך קורה שלשני אנשים יש זיכרונות לא רק שונים, מנקודות מבט שונות ואישיות, לגבי אירוע מסוים – אלא שונים לגמרי במהותם!
יותר מכל אנחנו חייבם להבין, שאנו יותר מאשר השכל שלנו. אנו ישות רוחנית, אשר הזיכרון מאוחסן בכל תא ותא בגופנו והחוכמה האלוהית האינסופית זורמת בנו.
והנה בנימה הומוריסטית מה שהגיל עושה:
אתה חושב שאני מזדקנת? אשתי הביטה בי במבט כמעט מאשים. אני אממ, התחלתי עוצר את תשובת ה"כן" הטבעית שעמדה על קצה לשוני, אני חושב ש... אמרתי ולא ידעתי מה להוסיף.
רוב הנשים נוהגות לשקר בקשר לגילן, אשתי לא הייתה כזאת בשום פנים ואופן. היא רצתה שאחרים יעשו בשבילה את העבודה המלוכלכת הזאת... היא האמינה בלהיראות טבעי, בלי איפור ובלי ניתוחים פלסטיים – תמיד ציפתה מאחרים שיתנפלו עליה ויגידו לה כמה שהיא נראית טוב יותר – יותר צעירה, יותר יפה, יותר רזה. הייתה לה מן תפיסה מוטעית כזאת של הטבע ושל הזמן – סופר מצליח היה קורא לה "בתו של השען".
הכי גרוע זה בבוקר. לא פעם אני שומע מהמקלחת צעקה נורא ומגלה את אשתי מול הראי. אתה חושב שקבלתי הלילה קמט חדש? היא שואלת אותי. האם הזקנה קפצה עליי?
היא אומרת זאת בנימה שגורמת לי להרגיש כמי שנתן לזקנה להתגנב לביתנו או אפילו הזמין אותה לשם, או לפחות לא מנע ממנה להסתתר כל הלילה בארון ולקפוץ עליה בבוקר. זה מזכיר לי קריקטורה שבה אישה מכוערת מביטה בראי בבוקר וצועקת לבעלה: "חיים בוא מהר, הראי שלנו התקלקל!"
בפגישות משפחתיות תקופתיות כל הנשים נוהגות להתנפל אלו על אלו בצעקות: "כמה רזית!" אם רק אחוז אחד מהמחמאות בנושא הזה היה נכון, הרי שכל מפגש משפחתי היה הופך לאטרקציה לארכיאולוגים, שכידוע אוהבים לחקור שלדים... אולי זה מה שבסופו של דבר גורם לכולן להמשיך להשמין, תת התודעה שלהן נכנסת לפאניקה בעקבות הצעקות "כמה הרזית" עד שהן נכנסות לבולמוס של אכילה כדי לשרוד...
פעם כפריים שהגיעו לעיר הגולה, התבלבלו וחשבו שאישה זקנה שנכנסת למעלית, מתוכה מגיחה כעבור דקה צעירונת, זה המצאה של העירוניים להצעיר את נשותיהן. אבל היום כבר מדברים ברצינות על מסע בזמן, שישאיר אותנו צעירים לנצח ואולי אף יחזיר לנו כמה שנים. אז אולי כדאי לי לשלוח את אשתי למסע בזמן, גם אם היא לא תחזור צעירה יותר, לפחות אוכל להתפטר ממנה לכמה זמן...
מתחילים באיתמר בן-גביר שהוא השר לשגעון הלאומי - דיינו, עוברים לשר האוצר ששודד את הקופה הציבורית - דיינו, ושר המשפ...
