יעקב לוקסנבורג גזל את כספיה של חברת אינוונטק סנטראל מלונות והעביר אותם לחברת לפידות שבשליטתו, כאשר במקביל הוא מאפשר להעביר לידי אינוונטק נכסים רעילים שהובילו להתמוטטותה. כך טוען הנאמן להסדר הנושים של אינוונטק, עו"ד עדי פיגל, בתביעה בסך 110 מיליון שקל שהגיש נגד לוקסנבורג ושורה של אישים אחרים.
לוקסנבורג הוא בעל השליטה (85%) בחברת לפידות קפיטל, העוסקת בקידוחי נפט ומים ושהיא בעלת השליטה בקבוצת האלקטרוניקה סאני. מניותיה נסחרות בשווי של 757 מיליון שקל, כך ששווי מניותיו של לוקסנבורג הוא 644 מיליון שקל. בין הנתבעים האחרים: רחל עופר, אלמנתו של יולי עופר, ועזבונו של עופר שהיה מבעלי אינוונטק; מנכ"ל לפידות, אלי קמר; עמוס מר-חיים ועו"ד פנינה דבורין, שהיו דירקטורים באינוונטק; ומשרד רואי החשבון BDO זיו-האפט שביקר את דוחותיה של אינוונטק.
במרכז התביעה, שהוגשה (18.11.19) לבית המשפט המחוזי בתל אביב, עומדת עסקה סיבובית - כפי שמכנה אותה פיגל - במסגרתה העבירה אינוונטק בשנת 2009 ללפידות את קופת המזומנים שלה. בקופה זו היו 103 מיליון שקל והיא הייתה הנכס העיקרי של אינוונטק. לפידות הייתה בעלת השליטה בה.
תמורת קופה זו, קיבלה אינוונטק שורה של נכסי מקרקעין כושלים במזרח אירופה, שהיו בבעלות חברת Central European Estate שבשליטת יולי עופר ונמרוד רינות. פיגל טוען, כי אינוונטק "רכשה" את אותם נכסים בהתבסס על הערכות שווי מנופחות וחסרות יסוד, וכך איבדה את הנכס העיקרי שלה תמורת נכסים חסרי ערך. לדבריו, עופר ורינות השתמשו בתמורה שקיבלו כדי לרכוש מניות באינוונטק מידי לפידות. כל אלו, הוא טוען, הם שהביאו לקריסתה של אינוונטק.
לדברי פיגל, לאחר אותה עסקה היו בידי לוקסנבורג עשרות מיליוני שקלים, ואילו עופר ורינות השתחררו מעול הנכסים הכושלים, להם העניקו ערבויות אישיות בסך 60 מיליון שקל. הם אף יכלו לגייס הון לחברת אינוונטק במתכונתה החדשה - ואכן עשו זאת בתחילת 2010, כאשר הנפיקו אג"ח ב-50 מיליון שקל בהתבסס על הערכת שווי מופרזת בסך 103 מיליון שקל. בסופו של דבר, לא עמדה החברה בהתחייבויותיה לבעלי האג"ח וכאמור קרסה.
הנכסים שהועברו לאינוונטק כללו את מלון מרידיאן בבודפשט, שהיה חייב 48 מיליון אירו לבנק הונגרי; בניין נאדור בבודפשט, עליו רבץ חוב של 5.7 מיליון אירו; קרקע חקלאית בהונגריה שנועדה לשינוי ייעוד להקמת ספא; וקרקע דומה שבעלותה של החברה עליה הייתה מוטלת בספק. לפידות מכרה את מניות אינוונטק ל-Central European Estate ב-127 מיליון שקל, ואילו זו מכרה את הנכסים לאינוונטק ב-117 מיליון שקל, נאמר בתביעה.
המשמעות הייתה העברת קופת המזומנים של אינוונטק לידי לפידות, תוך ש-Central European Estate אינה אלא צינור וירטואלי להעברת הכספים, טוען פיגל. לצד זאת, נכסיה הריאליים של אינוונטק נמכרו ללפידות בשווי מופחת, וכך נוצר להם ערך עודף מבחינתה של לפידות. זו גם הרוויחה מיידית 10 מיליון שקל בדמות דיבידנד שחילקה אינוונטק לאחר המכירה.
פיגל טוען, כי קמר היה יד ימינו של לוקסנבורג ונטל חלק מרכזי בביצוע העסקה הסיבובית. כלפי הדירקטורים הוא טוען, כי הללו עצמו את עיניהם לנוכח העסקה הפסולה, ואף אישרו אותה בחיפזון רב וללא כל בדיקה של ממש. הוא גם תובע את מעריכי השווי של הנכסים שנמכרו, עדינה קופר ורו"ח דמיאן אייזקס, בטענה שהעניקו להם שווי מלאכותי ומנופח שהוכתב להם מראש. כלפי רואי החשבון נטען, כי התרשלו בביקורת התשקיף של אינוונטק מתחילת 2010. התביעה הוגשה באמצעות עוה"ד
יוסי בנקל ודקל וייזר, וטרם הוגשו כתבי הגנה.
