נהוג לציין את תחילתה של האמנות הסינית המודרנית מסוף שנות ה-70 ותחילת ה-80 של המאה הקודמת. אירועי כיכר טיין-אן-מן הביאו לפיקוח יתר של המשטר גם על האמנות. עם זאת, החל מראשית שנות ה-2000 סצנת האמנות בסין חווה פריחה של ממש, שרק נגיף הקורונה הצליח לאחרונה להאט את דהירתה, אם כי לא את פרץ היצירתיות של אמניה.
כדי להדגים כיצד התבטאה אותה פריחה, מספיק לציין ששוק האמנות, שנשלט במשך חמישה עשורים על-ידי אירופה וארה"ב, העביר את הלפיד בשנת 2012 לסין, שהיוותה באותה שנה לא פחות מ-33% משוק בתי המכירות בעולם, תוך שהיא מקדימה את ארה"ב, בריטניה וצרפת.
כדי לעשות סדר בתחום, פנינו
לעופר לוין, איש השקעות מקרן GTI, אספן מוכר של אמנות ישראלית וסינית ויזם של פלטפורמת האמנות בלו-מאונטיין לאמנות סינית עכשווית (BMCA).
"רוב האוספים של אמנות סינית עכשווית", מסביר לוין, "התפתחו בתחילת שנות ה-2000 וקודמו רבות בתערוכות באירופה. האוספים האלה ייצגו בעיקר אמנים שנולדו בשנות ה-60 וה-70. במהלך השנים, עם התמורות בכלכלה, חלק מאותם אוספים צומצמו, הועברו או הועמדו למכירה פומבית במחיר גבוה שמשך תשומת לב תקשורתית".
"למרבה הפרדוקס, רוב האמנים הסינים שנבחרו, הציגו את יצירותיהם בפעם הראשונה דווקא בתערוכות באירופה - עוד לפני שהצליחו לחדור את מעטה השמרנות של המוזאונים בסין. שם גם מוסד האמנות נותר בשנים הראשונות מנומנם למדי ביחס לסצנה המבעבעת".
התפתחות שוק האמנות בסין
אל ההצלחה של שוק האמנות הסינית נלווה שינוי תרבותי בסין: אמנים רבים הצטרפו, בתי-ספר לאמנות נוספו, גלריות ומוזאונים נפתחו (ב-2013 לבדה נפתחו כ-450 מוזאונים חדשים בסין), ילדים רבים ששאפו להידמות לאמנים, נהרו לחוגי אמנות ואוצרים סינים וסוחרי אמנות אצו לפתח מודלים שונים לקידום האמנים המועדפים עליהם. במקביל, גם המורכבות של סצינת האמנות עלתה.
הפריחה באמנות בסין והפתיחות לעולם הביאו לישראל כבר ב-2007 תערוכה של אמנות סינית עכשווית בשם "תוצרת סין", שבה הוצגו מאה עבודות נבחרות ומגוונות מאוסף אסטלה של כשישים אמנים ביניהם: אי-וויווי, צ'ן שאושיונג, הואנג ין, מה ליומינג, צ'יו ז'דג'יה, וונג נינגדה, ז'אנג הואן וז'אהג שיאוכאנג.
כשאני מזכיר את
עובדה זו לעופר לוין הוא מציין, בצדק, שמרבית מהאמנים שהשתתפו בתערוכה היו סינים שקבעו את ביתם מזה שנים מחוץ לסין ונולדו בימי מהפכת התרבות (1966 - 1976), ולא מקרב דור האמנים שנולדו משנות ה-80 ואילך.
"האמנות הסינית שמעניינת אותנו ב-Blue Mountain מתמקדת באמנים צעירים, בדרך-כלל כאלה שנולדו לאחר 1980, כמו קאו שו, אי-ליאן, ואנג יאנג, ז'אנג ונרונג ואחרים, למרות שיש לנו באוסף גם מספר אמנים שחורגים מהכלל הזה. אנחנו שמחים מאוד לראות את ההצלחה של האמנים שלנו, ואת העניין שהם יצרו בקרב מוזאונים, מוסדות אמנות ומומחים בסין ובעולם - אך בעיקר אצל חובבי האמנות שמבקרים בתערוכות".
"חשוב לזכור שאמנות סינית עכשווית" מדגיש לוין, "נשלטת על-ידי אמנים מסוימים, שהם שמות המוכרים לקהל בעולם המערבי, כמו אלה שהופיעו בתערוכה במוזאון ישראל ב-2007. לעומת זאת, האמנים הסינים העכשוויים שבהם אנחנו בעיקר עוסקים במסגרת בלו-מאונטיין, לא בהכרח מוכרים בסין כמייצגים או בולטים, ולעיתים הם אינם ידועים במערב".
"לנו היה מעניין להציע זווית אחרת על סצינת האמנות הסינית העכשווית, שיש לה קונטקסט מורכב ורב משמעי, יותר מהסמלים והסטריאוטיפים המיושנים. האמנות של הדור הצעיר הזה היא אישית יותר, ממוקדת יותר בחיי הפרט ופחות פוליטית. הדור הזה נתפס כחומרני יותר, אבל הוא יצירתי ובועט לא פחות מהדור שקדם לו, והוא מושפע מרעיונות מחוץ לסין ומתפקידה של סין בעולם".
השתלבות Blue Mountain בעולם האמנות הסינית
כדי לחדור ללב העשייה של האמנות בסין הצטרף אל לוין גדליה אפטרמן שגר במשך שנים מספר בסין ודובר את שפתה. "כשהתחלנו לבנות את אוסף האמנות הסינית", ממשיך לוין, "אפטרמן, שאותו אני מכיר שנים, הצליח באמצעות קשריו הענפים בסין, לפנות ישירות לאמנים סינים צעירים שלא היו מוכרים בעולם וגישתם לאמנות הייתה שונה. בניגוד לדור הראשון, שהתכתב ביצירתו עם יצירות באירופה ובארה"ב, הדור הנוכחי מוצא את השראתו בסביבתו המקומית".
הפרויקט החשוב הראשון של בלו-מאונטיין היה The Future is the Past והוא הציג בתערוכה בוינה ב-2014 את עבודותיהם של 19 אמנים סינים, שנולדו בין שנות ה-50 לשנות ה-90. מאז התקיימו מספר תערוכות אחרות בסין ובישראל (מוזאון הרצליה ומוזאון פתח תקוה לאמנות).
כאשר אני שואל את עופר לוין אם יש לו מתוקף ניסיונו ב-GTI המלצות לגבי השקעות באמנות סינית הוא מחייך ואומר: "בהשקעות צריך קודם כל ללמוד היטב את השוק. האמנות הסינית מורכבת והיא כמובן מושפעת גם מהנעשה בעולם. ב-2008 וגם עכשיו, בעקבות משבר הקורונה, הערך שלה חווה האטה, אבל אין לי ספק שהיא עוד תשוב ובגדול".
