"תראה במה מאשימים אותי", אומר ד"ר צבי צמרת בחיוך ומצטט: 'לצמרת יש תדמית של אדם המזוהה עם מפלגת העבודה, אבל כל מה שמעניין אותו כיום זה לחזק את הציונות והפטריוטיזם הלאומי' - "נכון", הוא אומר, "זאת בדיוק הסיבה, מדוע הגעתי לתפקיד!".
השבועות האחרונים העמידו אותו שלא ברצונו בעין הסערה. צמרת, יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, תפקיד רב-כוח שאחראי על כל התכנים, התוכניות וספרי הלימוד במערכת החינוך, נכנס לתפקידו לפני כחצי שנה ומאז חוטף בליסטראות מילוליות והאשמות בעיקר מכיוון עיתון הארץ וחוגים פוליטיים בסביבתו.
לאחר שנים של השתלטות מאסיבית של קבוצות מיעוט רדיקליות על תכני הלימוד, מנסה צמרת להשיב את העגלה החינוכית אל התלם המרכזי, הציוני. האירוניה היא שמילת הגנאי שמתנגדיו משתמשים בה היא "שכתוב". לטענתם, צמרת משכתב את תוכניות הלימודים. בכך הם רומזים להתנהלות סובייטית ידועה, כאילו יש פקיד מטעם השלטון שמצנזר תכני לימוד. אבל האמת הפוכה לגמרי: בדיקה זהירה תראה שדווקא אותם מאשימים, הם אלה ששכתבו את ספרי הלימוד כדי להתאים אותם לדוקטרינה פוליטית מסוימת, רחוקה מהקונצנזוס הישראלי, ואילו צמרת מבקש להשיב את הלימוד למקומו השפוי, הראשוני, לפני השכתוב.
הנה דוגמה: בספר היסטוריה על המזרח התיכון בעת החדשה שיצא לפני מספר שנים לבתי הספר התיכוניים הערביים, אני רואה שהיועץ המדעי היה לא אחר מאשר
אילן פפה, ממבקריה החריפים ביותר של ישראל (חנין זועבי ילדה טובה לידו), מתומכי דרישת השיבה הפלשתינית. הספר הזה עוד לא טופל, אבל כמוהו יש לא מעט. אחד הנושאים שעורר את חמתם של הרדיקלים היה ספר הלימוד באזרחות שצמרת דחף לשינויו.
אלו בעיות מצאת בלימודי האזרחות?
חשתי שאין מספיק דגש על הנושא של מדינה יהודית. הספר נפתח בהכרזת העצמאות ואין התייחסות לשלב קדם העצמאות. אין למשל אזכור של החלטה 181 של האו"ם מ-כ"ט בנובמבר 1947 על חלוקת הארץ והקמת שתי מדינות - יהודית וערבית - שהערבים דחו. זה אחד הקטעים שביקשתי להוסיף לספר. הייתי בוועדת ההיגוי של הספר באמצע שנות ה-90 ואין קשר בין הקונספציה שקבענו לבין הספר שנכתב אחר-כך.
למה אין קשר?
כי בראש הכותבים עמדו אנשים בעלי עמדות מאוד קיצוניות. יש בספר קטע של
עזמי בשארה מתוך "תיאוריה וביקורת" על מדינת כל אזרחיה. זה לא בדיוק הדבר שדיברנו עליו.
לא ראוי שתלמידים יכירו את זה?
כן ראוי שיכירו דברים מזוויות שונות, כולל קונספציות שונות, אבל בסופו של דבר יש פה הצגה מאוד חד-כיוונית. אתן דוגמה על נושא שקרוב ללבי - עיירות הפיתוח. מרבית חיי הבוגרים עברו בעיירות פיתוח. אני עקרונית גר בבית שמש אחרי שגרתי שנים בקריית שמונה ובירוחם. הכנסתי את הנושא עמוק למערכת החינוך - בגיאוגרפיה, בהיסטוריה, וכעת באזרחות.
בראשית ימי המדינה הוקמו כשלושים עיירות פיתוח. חלקן הצליח בצורה יוצאת מן הכלל, כמו באר שבע, אשדוד, אשקלון, אור יהודה, ראש העין, בית שמש ועוד. חלקן הצליח פחות. אבל הסיפור הזה בעיניי הוא אחד ההישגים העצומים של ימי בן-גוריון. נכון שבצד ההישגים היו לא מעט ייסורים וכאב, ונעשו גם טעויות נוראיות - אבל אי-אפשר להבליט רק את הצד השלילי, הריק, כפי שעושה בעיקר הספר, ולא להדגיש את עצם ההישג האדיר של הקמת עשרות עיירות הפיתוח. אני אוהב להשתמש בביטוי "נס עיירות הפיתוח" - גם במובן של פלא וגם במובן של דגל, מופת ודוגמה. אני חושב שצריך בהחלט לספר על הדברים השליליים, אבל אי-אפשר להשאיר צעירים שנולדו אחרי אוסלו, בסוף המאה העשרים, רק עם השלילה. מטריד אותי שרוב תלמידי ישראל לא יודעים מה קרה בימיה של ישראל.
אבל איך זה קשור לאזרחות?
יש קשר: יש פרק שקשור לשסע העדתי, פרק שקשור לכלכלה ולעוני, לעלייה ולעולים, למלחמות ישראל השונות. יש בספר פרקים שונים, אלא שהם נובעים בעיקר מזווית מאוד מצומצמת. אני חושב שצריך ללמוד אזרחות על בסיס היסטורי הרבה יותר רחב.
צמרת מקפיד להדגיש שהשינויים לא נעשים על דעתו בלבד. לכל מקצוע יש ועדה הכוללת מומחים מהאקדמיה, מנהלים, מורים ואנשי משרד החינוך. "הנוהג הוא - ואני מקפיד - שכל שינוי נעשה בתיאום עם ועדת המקצוע. יתרה מזה, אני מקפיד שוועדות המקצוע שבדרך-כלל מקבלות מינויים לכמה שנים תוחלפנה במועדן בלי קשר לחילופי השרים או לכניסה שלי או של איש אחר. יו"ר ועדת המקצוע הוא פרופ' ידידיה שטרן. אנחנו בידידות וממשיכים ביחד. הוא הסכים עם התיקונים הללו. אגב, כל חברי הוועדה מונו בזמנה של
יולי תמיר ורובם הסכים לתיקונים".
מאשימים אותך שחברת למחקר של המכון לאסטרטגיה ציונית על לימודי האזרחות. אתה מופיע שם בפרק התודות.
עוד בהיותי ביד בן צבי העבירו לי את טיוטת המחקר כדי שאעיר הערות. אגב, העבירו את זה גם למנכ"ל המשרד, ד"ר שושני, גם לפרופ'
רות גביזון, גם לפרופ' אלי שווייד, לפרופ' אשר כהן ולעוד. חלק הגיב וחלק לא. אני הגבתי והערתי הערות. זה כל הקשר שלי לדוח.
בשבוע שעבר התפטר אחד מחברי ועדת המקצוע לאזרחות, ד"ר אימן אגבאריה, במחאה על השינויים. בדיקה קלה מראה כי אגבאריה נושא בתואר "ראש המזכירות הפדגוגית לחינוך הערבי" של ועדת המעקב של ערביי ישראל, אותה ועדה שהציעה את מסמך חזון ערביי ישראל שבעצם קורא לחיסולה של מדינת ישראל במתכונתה הנוכחית. אגבאריה זעם במיוחד על השינויים בפרק על הדרוזים.
מה הסיפור של הדרוזים בספר?
הפרק הספציפי מחלק אותם לשניים. בהתחלה מובלטים הדרוזים האנטי-ישראלים: "דרוזים שמיוצגים על-ידי ועד היוזמה הדרוזי הטוען כי העדה הדרוזית היא חלק בלתי נפרד מהעם הפלשתיני ומהאומה הערבית. לטענתם אין לראות בדרוזים עם העומד בפני עצמו במנותק מהלאום הערבי, מאחר שאין בנמצא שפה דרוזית והדרוזים מדברים ערבים. היעדר שפה ייחודית מצביע לדעתם על היעדר מורשת ותרבות דרוזית ייחודית. לדעתם לאומיות ערבית אחת מאחדת את הדרוזים, את המוסלמים ואת הנוצרים. ועד היוזמה הדרוזים פועל לחיזוק זיקתם של הדרוזים ללאום הערבי ומעודד פעילות למען השגת חירותו ועצמאותו של העם הפלשתיני, וקורא לביטול חובת הגיוס של בני העדה הדרוזית לצה"ל".
הקטע השני נפתח במילה "אחרים": "אחרים בעדה הדרוזית שוללים את הגישה שלפיה הזהות הלאומית של הדרוזים היא זהות ערבית. לדעת אלה, הדרוזים הם קבוצה אתנית דתית ייחודית, הנבדלת מהערבים, ועליהם לשמור על זהותם האתנית הייחודית ולא להתבולל. לפי השקפה זו, הזיקה אל הערבים נובעת בעיקר מן השפה הערבית המשותפת שאין בה כל מרכיב מדיני לאומי. כלומר, זהותם של הדרוזים אינה קשורה ללאומיות הערבית או הפלשתינית. מבחינתם, זהותם היא אזרחית ישראלית ולא זהות לאומית ערבית. בראש קבוצה זו עומד גוף 'החוג הציוני הדרוזי' הפועל להשגת תמיכה מוחלטת ובלתי מסויגת של הדרוזים במדינת ישראל".
שני הגופים המוזכרים כאן הם קטנים ושוליים, אבל שים לב, שוללי הקשר איתנו הם המובלטים ואילו הצד השני מוצג על-ידי חוג אזוטרי. כלומר, ההתבדלות הדרוזית ממדינת ישראל מוצגת כאן ככיוון העיקרי ונותנת את הרושם שמדובר בחלק המרכזי של העדה. הספר הזה מתורגם לערבית, וכך לומדים אותו כל ערביי ישראל, כולל הדרוזים.
הנה נתון רשמי: 83 אחוזים מבני העדה הדרוזית משרתים בצה"ל. גם החלק שלא משרת לא עושה זאת רק מנימוקים אידיאולוגיים אלא גם מסיבות של נכות, בריאות וכולי. נפגשתי לפני כשבועיים עם קבוצה של 15 מנהיגים של העדה הדרוזית (אנשי רוח, מדענים ואנשי דת). הם ראו את הפרק וכמובן יצא קצפם. איך ייתכן, הם אמרו, שכך אנחנו מוצגים בספר שלומדים כל תלמידי ישראל, בעוד שרוב הדרוזים משרתים את מדינת ישראל וקשורים אליה. אגב, הפרק החדש נכתב על-ידי היסטוריון דרוזי, שלא משתייך לחוג הציוני הדרוזי. גם בגרסה החדשה הוצגו שני הכיוונים, אבל הפעם אפשר לומר שנעשה צדק והוצג הזרם המרכזי ככזה והאחר כשולי.
תגיד, היה כדאי לעזוב את הפעילות ביד בן צבי ולהגיע לעין הסערה?
עברתי למשרד החינוך מתוך הרגשת שליחות. תחושת השליחות קיימת עוד מימיי בנח"ל, בשהייה בקיבוץ האון, בתקופה שהסורים ירו על הכינרת. בגיל 25 כבר ניהלתי בית-ספר תיכון מקיף גדול בשדה בוקר. אחרי מלחמת יום הכיפורים הקמתי את 'מליץ' (מכונים לחינוך יהודי ציוני). לאחר ארבע שנים במליץ אמרתי שאי-אפשר רק לדבר על ציונות אלא צריך לעשות ציונות - והלכתי לנהל את בית הספר דנציגר בקריית שמונה. תיכון מקיף גדול, נפלא. משם נשלפתי ליד יצחק בן צבי. לא מזמן הרציתי בנושא שכיניתי "טוב לחנך בעד ארצנו". כל ימיי עסקתי בחינוך, טבעי שארצה לתרום גם למערכת הכללית.
הוא מספר שבסוף כהונתו ביד בן צבי יזם ביחד עם ד"ר שושני בית-ספר ללימודי ירושלים. הם גייסו 15 מיליון דולר, ובית הספר נמצא בשלביו האחרונים לקראת הקמתו. "פה מגיעים לתפיסה עקרונית חינוכית שלי: חשבתי שיותר מדי מדגישים את ברית הגורל, כלומר האנטישמיות, השואה, המצוקה היהודית; כל צעיר פה צריך להכיר גם את הצד השני - את ברית הייעוד, הקשר של עם ישראל לארץ ישראל בכל הדורות שמתבטא בראש ובראשונה בירושלים.
יצחק טבנקין אמר שבשעה שעומדות בפניו החלטות קשות, הוא שואל שניים: 'את סבא שלי ואת הנכד שלי'. גם אני כך. כל החיים בארץ, אי-אפשר להבינם בלי לשאול את הסבא ואת הנכד כאחד. אני חש שאני בסך-הכל חוליה בשרשרת. השאלה שמטרידה אותי היא איך להתחבר לחוליה הקודמת ולחוליה שאחריי, איך לשמור על השלשלת.
מאשימים אותך שהמסר שמגיע ממך הוא סקטוריאלי ולא פלורליסטי.
המסר שלי הוא בהחלט פלורליסטי, ואני לא מתכוון לפגוע בו. אבל, במקביל, המסר הוא יהודי ציוני. ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. אנחנו צריכים להדגיש את הזהות העצמית שלנו ואת זהותה של ישראל כמדינה יהודית ציונית, ובמקביל לחנך לדמוקרטיה ולפלורליזם. אני לא רואה סתירה בין יהודית לדמוקרטית, גם לא רואה סתירה בין מדינה יהודית למדינה לכל אזרחיה (בשונה מ"מדינת כל אזרחיה"), כמו שמגילת העצמאות לא ראתה סתירה.
צמרת קיבל אשתקד את פרס בן-גוריון על "פעולות רבות ערך כחלוץ ביוזמות חינוכיות וניהולן כחוקר, מורה ואיש ציבור; על שילוב מופלא של חינוך, אהבת הארץ, הקריאה ליישוב הנגב, הקשר עם קהילות ישראל בתפוצות המשתקפים בדרכו ובמעשיו - בם תרם להגשמת חזון בן-גוריון והפיכתו למציאות". השופטים היו - לבד מיו"ר יד דוד בן-גוריון, אשר בן נתן -
אבישי ברוורמן,
גבריאלה שלו ואלוף
משה נתיב.
צמרת מתייחס למאמרי מערכת הארץ של השבוע שחלף ואומר: "הם מכתימים אותי. עשרות שנים אני עוסק בחינוך ובפעילות ציבורית. מעולם לא הוכתמתי כפי שהוכתמתי בשבועות האחרונים".
זה מפחיד אותך?
המילה מפחיד לא נכונה. זה מאוד מעציב אותי שיוצרים סטריאוטיפים. אני מתאמץ לתקן שגיאות שנעשו במשך שנים. התיקון הוא גם תיקון מאוד זהיר וזעיר. אני מנסה להתרחק מהפוליטיזציה כי יש לי אחריות כלפי כל מערכת החינוך ורצון לעבוד מול כולם.
אז מה רוצים ממך?
זו בדיוק השאלה שמטרידה אותי. אחד מאלו שתקפו אותי היה
יוסי שריד. שריד שימש מורה בבית הספר שניהלתי בקריית שמונה ומכיר אותי כמחנך ויודע על ההערכה הרבה שזכיתי לה בצפון. אבל במאמר בהארץ הוא כינה אותי "ביורוקרט מסור שיש לו חוש ריח ורוח מפותח, המסייע להם להתכוון ולהתכוונן לרוח מפקדם (
גדעון סער)".
הרמתי לו טלפון, ושאלתי אותו בידידות שיש בינינו, 'יוסי, מדוע כתבת את מה שכתבת, ועל סמך מה כתבת?' הוא השיב לי: 'אני מתנצל. לא התכוונתי. אמצא דרך לתקן את זה'.
צמרת מביט בי משועשע משהו ומספר שהוריו הכשירו עצמם בשנות העשרים בחציבת אבנים בקלוסובה, ולאחר שעלו לארץ עבדו במחצבות. אתה מבין, הוא אומר, הוריי למדו לחצוב אבנים בארץ ישראל, ולכן היום אני אוכל חצץ...
