תסריט ראשון: קטיושה אחת, בודדה, נחתה בים התיכון סמוך לחוף מפרץ חיפה ולא גרמה שום נזק לאף אחד. אומנם ברור כי המשגר את הקטיושה [מן הסתם, משטח של מדינת אויב] התכוון לפגוע במרכז עירוני בחיפה, אך מסיבות שונות מזימתו נכשלה.

תסריט שני: טיל אחד נורה ממדינת אויב, חדר לכיתת בית ספר בכרמל, וגרם לפגיעה בעשרות תלמידים, שחלקם נהרגו במקום מהרסיסים.

שאלה: מה צריכה להיות התגובה בכל אחד מהתסריטים המתוארים לעיל?

תשובה: אותו דבר, בדיוק אותה התגובה.

אין שום היגיון צבאי או מדיני להקל ראש בטיל או בקטיושה או בכל אמצעי מקביל אחר, המשוגר אל שטח מדינת ישראל, אך אינו גורם לנזק ולפגיעה בנפש. אין שום שחר להמתין עד שישוגרו טילים קטלניים בפועל - די בהיותם קטלניים בכוח.

כשהקטיושה מפספסת, אנו אומנם צריכים לנשום לרווחה על כי המזימה לא צלחה, אך חובה עלינו להגיב בהתאם למטרה שהנחתה את המשגרים, ולא על-פי התוצאה.

אחרת, אנו יוצרים במו ידינו [וכך גם יצרנו] מצב בו המשגרים לא באים על עונשם, מקבלים עידוד וביטחון להמשיך בפעילות הטרור, ומפרשים את העדר התגובה שלנו כחולשה.

הם ממש לא קונים את הסיסמא הפרדוכסלית - "האיפוק הוא כוח"; יותר הגיוני ויותר ברור לפרש את האיפוק כהיפוכו של הכוח - כחולשה.

אנו משדרים למשגרים מסרים מסוימים. המסר צריך להיבחן לא אצל המשגר ועל-פי אמות המידה שלו, אלא אצל המקבל ועל-פי הבנתו הוא, והמסר שמתקבל שם מאתנו הוא של חולשה, הססנות, שאיפה אובססיבית לשלום, ובריחה מכל מאבק. אין פגיעה יותר גדולה בכושר ההרתעה של צה"ל, מאשר ספיגה ללא תגובה.

זאת ועוד: ההבלגה וההבדלה בתגובה בין שני התסריטים לעיל, גורמת לפיחות זוחל גם אצלנו בתגובותינו לטרור, כי אנו מסתגלים אט אט ובהדרגה למצב הביטחוני ההולך ומדרדר, דבר שמעצים אצל האויב את התחושה השאננה שלא נגיב על מעשיו - ההולכים ומחמירים בהדרגה. כוח ההרתעה שלנו נשחק כך עד דק. "היינו לצנינים".

לו היינו מגיבים על תסריט א' כמו על תסריט ב', כוח ההרתעה שלנו היה מוכח על אתר, ומבטל כל בדל של רעיון לפגיעה בריבונות ישראל תוך הבהרה והמחשה כי הפגיעה תגרור תגובה הולמת.

לפיכך, גם עכשיו, עדיין לא מאוחר מדי ליישם את הרעיון של תגובה על-פי המטרה של האויב, ולא על-פי התוצאה הנגרמת; תגובה לכל פעולת טרור בשלב הימצאה בתחום הכוח, בטרם הגיעה אל הפועל.