| |
ספרים חדשים - אתר טקסט ⚞ שנת 2006 ⚟ |
| 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | שנת 2006 | 2005 | |
| אוגוסט 2019 | יולי 2019 | יוני 2019 | מאי 2019 | אפריל 2019 | מרץ 2019 | פברואר 2019 | ינואר 2019 | דצמבר 2018 | נובמבר 2018 | אוקטובר 2018 | ספטמבר 2018 | | |
|
עידן שלטון הרוב הוליד סכנות חדשות לדיכוי ייחודיותו של הפרט, סכנות שפגיעתן חמורה לא פחות מזו של הרודנות המדינית ויש להן השלכות עקיפות חמורות על התפתחות האנושות. המסה מתמקדת בנחיצותה של הרבגוניות האנושית ליחיד ולחברה, ובחשיבותה של חירות היחיד כתנאי לטיפוח האדם ולשכלולו בכל כיוון אפשרי. לתרגום העדכני והשלם של אהרן אמיר בעריכת ברק בן נתן מצורפת הקדמה מאת פרופ' ירון אזרחי מהאוניברסיטה העברית בירושלים, 142 עמודים, עיצוב עטיפה: אריקה הלבני. הקדמה | ירון אזרחי ג'ון סטיוארט מיל נולד ב-1806, בן בכור לג'יימס מיל, הזכור כאחד המנסחים החשובים של הגישה התועלתנית למוסר, לחקיקה ולפוליטיקה בראשית המאה התשע-עשרה. ג'יימס מיל בודד את בנו מבני-גילו וכפה עליו מגיל צעיר משמעת חמורה של לימודים בהנחייתו. מגיל שלוש החל ג'ון סטיוארט ללמוד יוונית ואחר כך גם לטינית. בעזרת אביו קרא והתעמק בטקסטים קלאסיים כשל הומרוס, אריסטו, תוקידידס, קיקרו ואחרים, בשפת המקור. בגיל 21 עבר ג"ס מיל משבר נפשי קשה, שאותו ייחס לחינוך האינטלקטואלי הנוקשה של אביו, שלדבריו נעדר כל טיפוח פנימי של הרגש והנפש. באוטוביוגרפיה שכתב, מיל מדגיש שבחינוך, להזנחת הנפש יש תוצאות הרסניות. לדבריו, חינוך אינטלקטואלי ללא חינוך רגשי כמוהו כהענקת מתנה פגומה; וכך, אדם צעיר היוצא למסע החיים כשבאמתחתו מתנה כזו כאילו הוא מפליג בסירה מצוידת היטב בכל האביזרים הדרושים לבד ממפרשים! יחד עם זאת, על אף דלות הזיקה הרגשית ביניהם ניכרת בכתיבתו הערצה לאביו, ובמבט לאחור הוא אף טוען שאותו חינוך אינטנסיבי קפדני הקנה לו יתרון גדול על פני בני-גילו. אף שבראשית חייו דבק מיל בשיטה התועלתנית של ג'רמי בנתאם ושל אביו, ג'יימס מיל, המשבר הנפשי שעבר גרם לו לפתח מושג רחב ועמוק יותר על אושר אנושי הנותן משקל רב יותר לרגש ולדמיון. התפתחות זו הושפעה מן המפגש הנרגש של מיל עם השירה הרומנטית הגרמנית והאנגלית, ומהיכרותו האינטימית הממושכת עם הארייט טיילור, שנישאה לו בגיל מאוחר, לאחר מות בעלה. ואכן, אם כתביו הראשונים של מיל עסקו בעיקר בסוגיות של לוגיקה, סיבתיות, ראיות ומתודות של הוכחה, הרי פרסומיו המאוחרים התרכזו יותר בנושאים חברתיים ופוליטיים, כגון הבעיה האירית, סוגיית שעבוד הנשים ושלילת זכויותיהן, שאלות של מוסר חברתי ושאלת הדת ומקומה בחברה ובמדינה. בשנות השישים לחייו שימש מיל חבר פרלמנט מטעם מחוז וסטמינסטר. הוא הלך לעולמו בשנת 1873, ימים ספורים לפני יום הולדתו השישים ושבע. המסה על החירות (1849) של ג'ון סטיוארט מיל הפכה למסמך מכונן של השיח הליברלי המודרני במאה וחמישים השנים האחרונות. השפעתה המתמשכת לאורך תקופות רוויות מאבקים אידיאולוגיים ומלחמות עקובות מדם היא תולדת ניסיונו של מיל לברר בה מהי צורת הממשל המתאימה ביותר לציבור אנשים בני-חורין. מיל עצמו סבר שמסתו זו תשרוד זמן רב יותר מכתביו האחרים בשל התמקדותה בחשיבותה של הרבגוניות האנושית ליחיד ולחברה, ובחשיבותה של החירות כתנאי לטיפוח האדם ולשכלולו בכל כיוון אפשרי. בהקשר זה מיל בוחן את ההיבטים השונים של החירות כבסיס לתרבות של אינדיבידואליזם פנימי וחברתי, וכיסוד לסובלנות ולריסון עצמי, המאפשרים את צמצום כוחה והתערבותה של המדינה הן בחיי הפרט הן בהתנהלות הציבורית. כאן יצק מיל את הניסוחים העקרוניים של הגישה הליברלית המודרנית בנושאים מרכזיים, כמו אזרחות, שיח ציבורי, הגבול בין רשות הרבים לרשות הפרט, עקרונות והסדרים מוסדיים של חיים בצוותא, וכיוצא באלה. במסורת החשיבה הפוליטית הליברלית העשירה אפשר למקם את מיל בין הוגים כתומס הובס, ג'ון לוק, עמנואל קאנט וג'רמי בנתאם לפניו, ומקס ובר, ג'ון דיואי, קרל פופר, ג'ון רולס ויורגן הברמס אחריו. את חשיבתו של מיל, כפי שבאה לידי ביטוי בחיבור על החירות, כמו גם בכתביו האחרים, אפשר לאפיין כמרקם אקלקטי עשיר של ספקנות דתית, כלכלה פוליטית ותפיסה תועלתנית של חיי החברה והמדינה, הכרה עמוקה במגבלות הידע האנושי ובחשיבות הגישה האקספרימנטלית לחוק ולפוליטיקה, התחשבות מתמדת בנסיבות החברתיות ההיסטוריות הספציפיות המשתנות במהלך הזמן, וחשיבות השירה והמוסיקה לטיפוח התרבות הפנימית ועולם הרגש של האינדיבידואל כיצור חושב, בעל רגש ודמיון. העושר והמורכבות של הגותו לא תמיד זכו להבנה בקרב פילוסופים ופרשנים המקדשים את פולחן הלכידות ההגיונית כאמת מידה עליונה לבירור ערכה של שיטה מחשבתית. מבחינה זו, בדומה לביקורתם של פרשנים על משנתו של ז'אן ז'אק רוסו (ובניגוד למיל, שהעריץ את הפרדוקסים שבה), גם ייחוד משנתו של מיל סולף והוזנח בידי פרשנים, שבשם הלכידות ביקשו להכריע לאן לשייכו - האם לבית מדרשם של "תועלתנים" כג'רמי בנתאם ואביו, ג'יימס מיל, או לזה של משוררים רומנטיים כקולרידג' וּוורדסוורת; האם למקמו בין המבקרים האריסטוקרטיים של הדמוקרטיה ושל בינוניות ההמון, או לראות בו אידיאולוג של חירות האדם באשר הוא אדם? פרשנים רבים ביקשו לברר אם משנתו של מיל מבוססת על מושגי הרציונליות והאינטרס המעוגנים בחשיבה האנושית, או דווקא על היסודות הספונטניים והיצירתיים הפורצים מפנימיות האדם. והיו כמובן גם כאלה שסברו שהסתירות במחשבתו של מיל מערערות את חשיבותה של משנתו במסורת הפילוסופיה המדינית. אך דווקא מנקודת מבט היסטורית על התפתחות המאבקים האידיאולוגיים והפוליטיקה המודרנית, המתח בין הניגודים במסה שלפנינו מתברר כמתח מפרה, שרק הוסיף לה עוצמה יתרה. שלא כמו בשיטות מחשבה תועלתניות או רומנטיות לכידות מאוד, למשל, כוחה של המסה הזאת הוא דווקא בהתמודדותה הישירה עם המפגש הבעייתי והלא-פתיר בין ניגודים - כמו רגש מול תבונה, משמעות מול תועלת, חופש היחיד מול האינטרס של החברה והמדינה - ובהימנעותה מהצגת עמדה חד-משמעית בנוגע אליהם. אותה רבגוניות אנושית ותרבותית שמיל מחייב כתוצאה מבורכת של חירות המחשבה והביטוי, מצויה בתשתית מחשבתו ומפרה את משנתו. לכן יש ליחס את חשיבותה והשפעתה הרבה של המסה על החירות לא רק לטיעונים שמעמיד כאן מיל בזכות האינדיבידואליזם, החירות, הסובלנות, המוסר האזרחי והלמידה מן הניסיון, אלא אף, ואולי יותר, לתרומתה הכפולה הן למזג הליברלי המודרני הן לאופן שבו הדמיון הציבורי מצייר לעצמו את הקריטריונים וההסדרים המבססים את החיים המשותפים בחברה חופשית. אם ההיסטוריה של הפוליטיקה היא, כפי שגרס ג'מבטיסטה ויקו (1744), תוצר של האופנים שבהם הציבור מדמיין את הסדר הפוליטי וממסד אותו בהתנהגותו, למיל שמור מקום מיוחד בעיצוב דמיון החירות הליברלי המודרני, המשלב חירות פנימית (רגשית ואינטלקטואלית) עם חירות אזרחית. חשיבתו של מיל שואפת למיזוג בין מורשת הרציונליזם של המאה השמונה-עשרה לרומנטיקה של המאה התשע-עשרה, בין הגיון האינטרסים של הפרט לארגון החברתי, ובין היסודות השכליים ליסודות הרגשיים של הנפש. "חופש האדם", כותב מיל במסתו, "כולל, ראשית, את התחום הפנימי של התודעה, התובע את חופש המצפון במובנו המקיף ביותר, חופש המחשבה והרגש, יחד עם חופש גמור לדעה ולרגש בכל הנושאים - מעשיים או עיוניים, מדעיים, מוסריים או תיאולוגיים". חופש זה מזין את החופש האזרחי "לבטא ולפרסם דעות... [ה]חשוב לא פחות מחופש המחשבה עצמו, ונשען בחלקו הגדול על אותם טעמים, [ו]אין הוא ניתן להפרדה ממנו למעשה" (עמ' 16). לרעיון זה של מיל הייתה חשיבות גדולה, שכן לא כמו בתפיסת החירות האזרחית במסורת היוונית העתיקה וברפובליקניזם הרומי המודרני הוא הגדיר כאן את הזיקה העמוקה שבין החופש הפנימי של האדם כפרט לבין החופש האזרחי, ובין הדרישה לחופש המחשבה והרגש לתביעה לסדר פוליטי בחברת בני-חורין - סדר פוליטי המאפשר ליחיד הן את החופש הזה הן את היכולת להחצין את פנימיותו ולתת ביטוי "אובייקטיבי", חברתי, לסובייקטיביות שלו, תוך כדי הפיכתה לעובדה פוליטית, כחלק מתהליך מתמשך של שכלול והתפתחות עצמיים וקולקטיביים. (עמדתו זו של מיל, כמו גם דבקותו בזכויות האישה, הושפעה עמוקות, לפי עדותו, מרעיונותיה של אשתו הארייט טיילור). על רקע התנגדותו לדספוטיזם של דעת הרוב ולכפייתה על יחידים ומיעוטים מיל מבסס את הממשות (האונטולוגיה) של פנימיות היחיד גם כגבול לזכות התערבותן של המדינה והחברה בחיי הפרט. בכך מחזק מיל את העמדה הליברלית שלפיה ישותו של הפרט אינה נגזרת מישותו הראשונית של הקולקטיב, אלא להפך: ישות הקולקטיב נגזרת מישותו הראשונית של הפרט. יתר על כן, לפי מיל עצם התנועה המתמדת של הנפש השואפת לאמת ולשכלול עצמי רציונלי או מוסרי מצד אחד, ולביטוי רגשי ספונטני מצד אחר, אמורה להגביל את הצידוק והיכולת של המדינה לקיבוע אישיותו של הפרט ולטיפוח סטנדרטיזציה ואחידות בין האזרחים. כנגד הרציונליות והאינטרס כקטגוריות של הכלכלה הפוליטית, שאפשרו ל"תועלתנים" ולכלכלנים לבנות אמצעי חישוב חיצוניים של העדפות האזרחים והאינטרסים שלהם ולבנות מהם מצרפים לצורך צידוק סמכות המדינה בעיצוב החקיקה והמדיניות הכלכלית, הדגש על ייחודו וערכו החברתי והציבורי של הרגש של הסובייקט נועד לחזק את עקרון ריבונות היחיד, הקודמת לכל ייצוגיו במערכת החיים החברתיים. לדידו של מיל לכל אדם יש תרומה פוטנציאלית ייחודית לשיח הציבורי ולתהליך הלמידה הקולקטיבי מן הניסיון האנושי. על בסיס זה הוא מפתח את מושג השיח הציבורי בחברה הליברל-דמוקרטית, כעימות סובלני אך תוסס בין השקפות ועמדות. לצד עיסוקו בניסוח עקרונות כלליים להנחיית היחסים בין האזרחים לבין עצמם או לתיחום גבולות חופש הפרט ביחס למדינה, עיקר מעייניו של מיל נתונים לטיפוח היכולת, הן של האזרח הן של החברה, באמצעות מוסדותיה הפוליטיים ומערכת החוקים שלה, לקבל הכרעות המאזנות עקרונות מנוגדים, מתוך התחשבות בנסיבות ההקשרים הספציפיים. כך למשל, בנושאים כמו גבולות הפיקוח המדינתי המיועד למנוע מיצרנים לזייף מוצרים או לחלופין בנושא כמו דרגות הנזק שבהן השימוש הלא-מרוסן בחופש האישי של הפרט מצדיק את התערבותה המונעת של המדינה, מיל מציע שילוב מאוזן בין התחשבות בעקרונות כלליים, כעקרון החירות, לשיקולים פרגמטיים של יעילות ותועלת. בשל כך המסה על החירות, מעבר לתרומתה למחשבה הפוליטית המודרנית, הפכה אף למקור השראה והנחיה למחוקקים ולנושאי תפקידים ציבוריים הניצבים בפני הכרעות קונקרטיות. כדי שאפשר יהיה לקיים עימות בין דעות והשקפות וכדי שייווצר איזון ראוי ביניהן, סבר מיל שיש לאמץ גישה אמפירית אקספרימנטלית לידע, גישה השוללת מכל וכל את היומרה האנושית לידיעה של אמת מוחלטת. בעניין זה מחזק מיל, בין השאר, את התובנות של ג'ון לוק, ששילב גישה אמפירית לניסיון האנושי עם הבסיס ההסתברותי של שיפוט אנושי, שיפוט שנשאר תמיד פתוח לוויכוח, לביקורת ולשכלול. לצורך זה מנגיד מיל את מושג הידע בתחומי הפוליטיקה והאתיקה למושגי הידע המבוססים על אקסיומות במתמטיקה ובגיאומטריה. "המיוחד לעדותן של אמיתות מתמטיות הוא שכל הנימוקים הם בצד אחד. אין השגות, ואין תשובות על השגות. אבל בכל נושא שבו ייתכנו חילוקי דעות, האמת תלויה באיזון שיושג בין שתי מערכות של טעמים מנוגדים. אפילו בחכמת הטבע ייתכן תמיד איזה הסבר אחר לאותן עובדות... כשאנו פונים לנושאים מסובכים לאין שיעור יותר - לתורת המידות, לדת, לפוליטיקה, ליחסים החברתיים ולענייני החיים - הרי שלושה רבעים מהטיעונים לכל דעה שבמחלוקת מתבטאים בהפרכת מראיתם של דברים התומכת באיזו דעה השונה ממנה" (עמ' 43-44). בין הדגם המתמטי-גיאומטרי לדגם האמפירי-אקספרימנטלי של הידע והשיטה המדעית בוחר מיל באחרון כדגם מתאים יותר לדרך בניית הידע בפוליטיקה, כשהוא שולל את הגישה האקסיומטית-דדוקטיבית. גישה זו של מיל פותחה אחריו על ידי הוגי דעות ליברליים כדיואי ופופר. דיואי כתב ברוח הדברים של מיל על "אינטיליגנציה חברתית", שלפי המודל המדעי האקספרימנטלי מחברת ברמה האזרחית-פוליטית בין חירות לסמכות. האנלוגיה בין השיח המדעי (במדעי הטבע) לשיח הפוליטי קושרת בזיקה הדדית את ייצור הידע המדעי לאופני כינונו של הסדר הפוליטי בידי אנשים חופשיים. כשידיעת האמת אינה מתמצית בידיעתו של אדם אחד או של קבוצה כלשהי, אלא היא תוצר דינמי של תהליך רחב היקף של שיח והתנסות משותפים, אין היא מתגלמת בסמכות הייררכית. הקו הליברלי של מיל, שלפיו הפומביות העקרונית של תהליך בניית הידע והידיעה מתיישבת עם תפיסה מרחיבה של השתתפות האזרחים בשלטון, עומד כמובן בניגוד למסורת האפלטונית התומכת בממשל הייררכי של יודעי האמת המעטים (גישה עקרונית זו של מיל סותרת גם עמדה שהוא עצמו נקט, עמדה שלפיה יש לתת משקל-יתר לאינטלקטואלים בהכרעות הנוגעות לתהליכים שלטוניים, בשל ההנחה שהם מסוגלים לשיפוט עצמאי יותר). מסיבה זו מיל מדגיש את תהליך השקלא וטריא הציבורי כדרך לייצר סמכות מוסכמת-דינמית בנושאים ציבוריים; סמכות הצומחת מלמטה על יסוד הניסיון, העדויות וההשקפות של האזרחים. המינימליזם שעליו מבוססת תפיסת המדינה הליברלית שואב כאן מן האמון בפוטנציאל של אזרחים בני-חורין לייצר סמכות ומדיניות המייתרות או מצמצמות את סמכותה וכוחה של המדינה להתערב בחיי הפרט והחברה. מיל ייחס חשיבות גדולה לגישה חקירתית-ביקורתית לתיאוריות ולתפיסות מקובלות. מנקודת מבט זו הוא העריך את האופי הפרדוקסלי-פרובוקטיבי שבחשיבתו של רוסו כתרומה חשובה לפדגוגיה של הוויכוח הציבורי-הדמוקרטי. מיל החשיב מאוד עימות דעות וביקורת גם בתחום הדתי. מחלוקת היא לדידו תנאי לכך שדעותיו ואמונותיו של היחיד יעוגנו בחירות הבחירה שלו כאינדיבידואל. לכן הוא העדיף במפורש אמונות נרכשות על פני אמונות המונחלות מדור לדור. הראשונות מבוססות על תהליכים של בחינה, בירור וביקורת, ואילו האחרונות מתקבלות ועוברות מאדם לאדם, ללא כל בדיקה או ערעור. לאור זאת, מבחינתו, גם אלה המטילים ספק באמונות מושרשות תורמים תרומה מבורכת למאמינים, גם אם אין הספק גורם לאחרונים להרפות מאמונותיהם. שכן בשל ההתמודדות עם הספק, אמונות מונחלות הופכות לאמונות נרכשות, ובדרך זו לאמונות המתיישבות עם חירותם, כבודם וזכותם של בני אדם לכונן את חייהם על יסוד הכרעות אישיות. משיקולים דומים מצדד מיל בחשיפת תלמידים ללימוד דתות שונות משלהם כסגולה נגד אחיזה דוגמטית באמונה מונחלת. אם אצל ג'ון לוק, הנוצרי האדוק, הדגש על חופש ברירת האמונה הדתית התנסח על רקע החוויה ההיסטורית הקשה של רדיקליזם דתי-פוליטי אלים ומלחמות הדת בזמנו, אצל מיל המוטיב הזה עובר תהליך של חילון, הניזון מספקנות עמוקה כלפי הדת, מתפיסת הנפש ברוח הרומנטיקה הגרמנית של זמנו, ומהדיה באנגליה. בחברה החילונית חופש המצפון נשען במידה לא מבוטלת על תקדים חופש האמונה, וההפרדה בין חברה למדינה ממשיכה את כיוון ההפרדה בין דת למדינה. בהקשר של זמנם הן לוק הן מיל מתנגדים נחרצות לגישה הפטרונית של המדינה אל אזרחיה - גישה המתיימרת אמנם לדאוג לגאולת נפשו ולרווחתו של האינדיבידואל, אך תוך כדי כך רומסת את ריבונותו. כמו שזכות הבחירה האישית של הדרך לגאולה שמורה אצל לוק למאמין, כך אצל מיל ההכרעה המצפונית של הפרט ביחס לאורח החיים המשמעותי חשובה מכדי להפקירה בידי המדינה ופקידיה. מיל הוא יותר ליברל מדמוקרט כשהוא מגן על האוטונומיה הפנימית והאזרחית של הפרט מפני רודנותה של דעת הרוב. דעת הרוב קבילה וסמכותית יותר בעיניו כאשר מדובר בציבור שזכה לרמת השכלה נאותה. בנושא זה מיל מצטרף להוגי דעות רבים אחרים לפניו ואחריו הרואים זיקה עמוקה בין השכלה לבין צידוק להשתתפות דמוקרטית של האזרחים בממשל. עם זאת המתח בעל החירות ובכתביו האחרים בין האזרח האוטונומי לרוב הדמוקרטי נשאר כמוקד של התלבטות ממושכת וניגודים פוריים. מיל חוזר ומדגיש במסתו את הדרישה להגן על האוטונומיה של הפרט כיצור חושב ופועל, כל עוד אין התנהגותו פוגעת באנשים אחרים. עקרון האי-פגיעה אינו ניתן כמובן ליישום גורף, ולכן מיל מתרכז בדוגמאות קונקרטיות בסוגים ובדרגות של פגיעה. המשקל המיוחד שהוא נותן ליחיד בא לידי ביטוי גם בהערכתו של מיל לתופעת הגאונים כאינדיבידואלים יוצאי דופן בסגולותיהם ובתרומתם לחברה. לכאורה דבריו של מיל בשבחם של הגאונים מבליטים את האמביוולנטיות שלו כלפי מה שהוא מכנה "הבינוניות של ההמון". אך גם אצל עמנואל קאנט לפניו או אצל רלף ואלדו אמרסון האמריקני, בן-תקופתו, בתיאור המפגש בין האזרחים למדינה, או בין האינדיבידואל לשלטון, הגאון או האינטלקטואל נמצא בצד של האזרחים ודמותו מגלמת באופן מובהק את הפוטנציאל של היחיד מול המדינה והקולקטיב. היחיד היוצא דופן, הגאון בתור שכזה, אינו מוצע כתחליף לחשיבה עצמאית או לתודעה אזרחית, אלא נתפס כמופת לאפשרויות וליכולות אנושיות הגלומות בכל אדם. יתר על כן, יחידים כאלה מתגלים ופורחים רק באווירה כללית של חופש, המאפשר מחשבה ושכלול עצמי, מקוריות ושיפוט אוטונומי לכל אזרח ואזרח: "אם כל האנושות", כותב מיל, "מלבד אדם אחד הייתה בדעה אחת, לא היה זה מוצדק מצדה להשתיק את האחד הזה יותר משהייתה לו הצדקה, אילו הייתה לו היכולת, להשתיק את האנושות" (עמ' 21). לרעיון שהיחיד יכול להיות צודק מול האנושות כולה יש משקל רב בשלילת כל ניסיון לדכא את חופש המחשבה והביטוי של האזרח הבודד. תהליך בירור האמת אינו מעניק אפוא עדיפות לדעת הרוב אל מול דעת היחיד או המיעוט. תפיסה זו עומדת במידה רבה בניגוד לתפיסות הרווחות ביבשת אירופה, שהתפתחו בגרמניה ובצרפת, למשל, תפיסות שטיפחו את פולחן הגאון כמרכיב בתפיסות הייררכיות אנטי-ליברליות של תרבות וממשל. הרב-צדדיות והפתיחות של השיח הציבורי וכל הטובין שהוא מייצר מעוגנים אפוא בצירוף המיוחד בין אינדיבידואליזם, חירות אזרחית, אי-ודאות ביחס לאמת - המזינה יחס של סובלנות לדעות אחרות - ופומביות הידיעה המתגבשת בשוק הדעות והרעיונות, תוך כדי עימות רציף עם הניסיון האנושי. האם מדינת ישראל היא מדינה כזאת? מהי המשמעות של פרסומו בעברית של "המניפסט הליברלי" של מיל בסוף העשור השישי לכינונה? מנקודת מבט היסטורית נראה שמגמות ליברליות בתרבות ובפוליטיקה הישראלית לא נהנו מהצלחה ונדחקו לשוליים, הן על ידי אידיאולוגיות קולקטיביסטיות שכבשו את הפוליטיקה הישראלית משמאל ומימין, הן על ידי הקולקטיביזם המושרש עמוק בתפיסת הציונות הדתית, הרואה את העם כנושא וכנשוא העיקרי של ההיסטוריה. עם זאת אוריינטציות הניזונות מהאינדיבידואליזם הליברלי מצאו את דרכן אל תחומים מרכזיים של ההוויה הישראלית, כתחום המשפט, המדע והאקדמיה, הפרופסיות, העיתונות, השירה הלירית, המיסטיקה, התרבות הכללית, המסחר והכלכלה. הביקורת ברוח הגותו של מיל תאמר כי בחברה הישראלית בזמננו מעמדו הנכבד של ההיגיון הביורוקרטי והקונפורמיזם הקבוצתי תורמים לצמצום מרחב המחיה של האינדיבידואל ולדלדול ערכו כישות נפרדת וכמקור של ערכים וביקורת. מערכת החינוך והסביבה החברתית בישראל לא טיפחו במשך שנים רבות תודעה אינדיבידואלית של היחיד כישות היכולה לעצב ולשנות זהות ואורח חיים על ידי הכרעות אישיות ובחירה בין אמונות ומקורות משמעות חלופיים. מיל היה מצביע על כך שמגמות אלו פוגעות ברבגוניות הדעות וההשקפות האמורות להתעמת בזירה הציבורית, ולכן גם בעצם תהליך הלמידה מן הניסיון הקולקטיבי של החברה הישראלית. מאחר שמיל סבר שאגואיזם אנטי-אזרחי אינו תכונה מהותית לאדם אלא נטייה שמטפחים מוסדות לא-ראויים, קרוב לוודאי שהיה מבקר את מבנה התקשורת בזמננו, לא רק בישראל, כמוסד הפוגע בתשתית של תרבות אזרחית ליברלית. האידיאל הליברלי ברוח השקפותיו של מיל, אידיאל של שיח אזרחי השתתפותי, הפתוח לבירור ולבחינת העובדות והעקרונות החיוניים לעיצוב המדיניות הציבורית, אפשר שהוא נראה רחוק מתמיד מהמציאות הנוכחית, כשמערכת התקשורת הקיימת מצמצמת ושוחקת את תכניות החדשות והדוקומנטציה, ומגדילה בשידוריה את החלק הבידורי על חשבון החלק התחקירי. סביר שמיל היה נחרד אל נוכח ריכוז השליטה בתקשורת בידי מספר מצומצם של בעלי הון, המשתמשים בכוחם כדי להטות אותה מתפקידה המסורתי ככלי חיוני לשיח האזרחי, לאמצעי המשמש בימינו בחלקו הגדול לשיווק מוצרים. יתר על כן, מיל היה רואה בחומרה את הדרך שבה תחרות בין מועמדים לרשות המחוקקת או לרשות המבצעת מנוהלת כמאבק המציית לכללי הלוגיקה השיווקית של פרסומאים יותר מאשר לכללי העימות בין עקרונות וטיעונים על ניהול חיים בצוותא. ייתכן עם זאת שמיל היה מוצא גם חיוב בסגולות תקשורת ההמונים המודפסת והאלקטרונית, המשמשת אמצעי לחשיפת פגמי הממשל לציבור ומאפשרת מידה של השתתפות (למשל באמצעות רשת האינטרנט). הליברליזם ברוח הגותו של מיל גם לא היה מקבל באהדה את הניאו-ליברליזם הקפיטליסטי של זמננו, התומך בגלובליזציה, מאחר שתהליך זה מרחיק את האזרח ממוקדי הכוח הכלכלי-פוליטי, החורגים כיום מגבולות הקהילות הפוליטיות. בישראל של היום, כאשר הצירוף בין אינדיבידואליזם כלכלי-חומרני לסולידריות אתנית שוחק את יסודותיה של תרבות אזרחית ליברל-דמוקרטית, יש אולי חשיבות מיוחדת למסה של מיל לעידוד ולחיזוק תודעה אינדיבידואלית ואחריות אזרחית מן הסוג העוצר את שחיקת תלותו של הממשל בדעת הקהל, ומצמצם את יכולת ההון והשלטון להתערב בחיי האזרחים ולכוונם. לפי מיטב המסורת של כתבי הוגי דעות פוליטיים כהובס, לוק, קאנט ורוסו, גם מיל לא כתב רק לעמיתיו הפילוסופים, אלא ביקש להשפיע על הצורה שבה הציבור מדמיין את הסדר הפוליטי וממסד אותו. "לטווח הארוך", כותב מיל בסוף מסתו, "ערכה של מדינה הוא ערכם של יחידים המהווים אותה, ומדינה הדוחקת את האינטרס בַהתפשטות ובַקידום הרוחני שלהם... מדינה שמגמדת את אנשיה כדי שיהיו כלים צייתנים יותר בידיה, אפילו למען מטרות מיטיבות, סופה שתמצא שלא ניתן באמת לחולל גדולות בעזרתם של אנשים קטנים" (עמ' 137-138). על החירות אינה רק טקסט פילוסופי או היסטורי; זהו טקסט הנוצר בחובו הבטחה להשפעה מתמשכת ומבורכת על החשיבה הפוליטית הציבורית העכשווית בישראל ובעולם.
על החירות - ג'ון סטיוארט מיל
|
|
מומלצים:
ספרים
|
כתב עת ספרים
|
עולם חדש
|
רמקולים
|
זכות הילד לכבוד
|
|
|