|
|
ולכן אני נוטה להסכים שהרעיונות ראויים לעיון בכפוף לכך שיאוזנו עם הפרמטרים הבאים :
(1) גם שופטים הם גילדה לא פחות בעייתית מפסיכיאטרים מחוזיים.
(2) בשל סודיות רפואית אשר דווקא החולה ירצה לשמור עליה בדרך כלל לפחות בשלבי ה"מעצר" הרפואי, "פומביות הדיון" תיעלם, ועמה ייעלם גם היתרון היחידי של המעבר מגילדה אחת לרעותה.
(3) פסיכיאטרים הם רופאים, אשר כמה שהתקרנפו (ככל שהתקרנפו, או יותר נכון, אלה מתוכם שהתקרנפו) הם עדיין מוכשרים במידה מסויימת, באנטומיה, פתולוגיה, ויש להם תשתית להבנת מצבו של המטופל קצת יותר מאשר לשופט, אשר לפני 5 דקות, עצר חשוד בגנבה, ובעוד שתי דקות יישב במשפטו של ראש הממשלה, ואשר גם הוא מושפע לא מעט מחווייות הלילה האחרון הסוער יותר או סוער פחות, בייחוד בשיפוט "קל דעת" כמו שיפוט מעצרים (ראה להלן).
(4) החלטות המעצר של שופטים, כולל ההצעה ל"מעצר רפואי" נלקחות הרבה יותר כלאחר יד מאשר כל החלטה שיפוטית אחרת, למעט אולי שיפוט תעבורה "קל", זה סריות של חשודים שעוברים תחת ידם, ובשל זמניות ההחלטה, הסברה היא שטעות לא תגרום נזק רב מידי - ומדובר בסרט נע, על אף שאין עדיין ראיות מוצקות, ובד"כ בשל מה שהמשטרה מכנה חשש לשיבוש, או מסוכנות. אגב - של פי מה שהבנתי מהחוק - החלטה לגבי אשפוז פסיכיאטרי של נוער מחייבת מעורבות בית המשפט (לנוער) מהרגע הראשון.
(5) כבר היום קיימות ועדות מומחים מחוזיות שאינן כוללות רק פסיכיאטרים אלא כוללות גם גילדה פסיכיאטרית, וגם גילדה משפטית, ומהפסיכיאטרית, גם כאלה משרות המדינה וגם כאלה שלא משרות המדינה, ואם לא די בכך הרי שניתן לערער על החלטות הועדות לבית משפט מחוזי. והכל באופן שנראה על הנייר כמגן באופן מייטבי על זכויות המטופל (או לחילופן הקרבן).
(6) אז האם אין פתרון? אני הייתי מציע לשקול פתרונות אחרים/נוספים.
(א) קציבת תקופות הכהונה של פסיכיאטרים מחוזיים וסגניהם לשנתיים, וסה"כ לשני התפקידים 3 שנים, כך שככל שחלה טעות תהיה הזדמנות לתקן אותה בתוך תקופת ימי חייו הפעילים של החולה.
(ב) שילוב של "חבר מושבעים" אזרחים מתחומי עיסוק שונים, אנשי תעשיה, מסחר, חינוך, ע"ס, מוסר (רב, כומר, קאדי), מינהל, אשר ייקראו לשבת בכאלה פאנלים (חובה, כמו מילואים) והשפעתם תהיה זהה במשקלה להשפעת המומחים.
(ג) טיפול לטווח ארוך, חינוך, חינוך חינוך, שחרור החברה מהפוביה שלה עצמה, בכל הנוגע לחשש מנזקי מחלות נפש לכאורה של פרטים בחברה. הטמעה בנו ובייחוד בדורות הבאים שחריגות איננה מחלה, אך אם היא לא מטופלת נכון, ואם החריג נדחה על ידי החברה, ואם החברה מתנכלת לחריג, החריגות מתפתחת למחלה, לא של החריג, אלא של החברה, וכאשר פרט, בייחוד אם הוא חריג, ולבד, וקרוע מבפנים, מרגיש מאויים הוא עלול להגיב באלימות, ומשם כנראה היום, על פי המתואר (בהגזמה), זו כמעט סוף הדרך.
שורה תחתונה לדעתי: הסיבה שכך מתנהגים לחולי הנפש, היא הפחד מפניהם ולא הפורומים המחליטים, הסיכוי הענק לטעות חייב להביא אותנו לגיוון רב יותר הן על ציר הזמן והן על הציר האנושי של הגורמים המחליטים, ומאמץ חינוכי להרפא מהפחד שנוצר אצלנו עקב חשש מהחריג.
|
|
