בתי
המשפט
|
הפ 004190/05 |
בבית המשפט המחוזי
בירושלים
בפני: כבוד השופט יעקב
צבן | ||
|
| |||
|
26/01/2006 |
תאריך: |
|
|
1.
בקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה כנגד
המשיבה 2.
2.
ביום 2.6.05 הוגשה בקשה בדרך של המרצת
פתיחה, לאכיפת פסק חוץ של בית המשפט הפדרלי בניו יורק מיום 31.7.03 (מס'
(JSR) 0666.Civ 02), כפי שתוקן
בפסק דינו של בית המשפט הפדרלי לערעורים מיום 22.10.04 (Docket Nos. 03-(7792 (L), 03-7794(CON), 03-7796(CON),
03-7878(XAP), ואשר אושר
בבית המשפט העליון האמריקאי בהחלטה מיום 18.5.05 (מס' 1255- 04) (להלן:
"הבקשה" ו- "פסק החוץ").
עניינו של פסק החוץ הוא
בחיובו של המשיב 1, אזרח תורכיה (להלן: "המשיב"), לשלם למבקשת סכום של למעלה משני
מיליארד דולר ארה"ב. המשיבה 2 הינה חברה פרטית המאוגדת באי Guernsey, ועל שמה רשומה
יאכטה בשם Be Mine העוגנת כיום בנמל אילת (להלן: "החברה" וביחד "המשיבים"). אין חולק,
כי כיום אין למשיב זכויות פורמליות בחברה, וכי כ- 99.9% ממניות החברה רשומות על שם
אשתו. המבקשת עתרה להצהיר כי פסק החוץ אכיף בישראל וכי ניתן לממשו לא רק כלפי
המשיב, אלא גם כלפי החברה.
3.
הבקשה הומצאה למשיב על פי תקנות
לביצוע אמנת האג 1954 (סדר-הדין האזרחי), תשכ"ט-1968, לאחר שהתקבל היתר המצאה מחוץ
לתחום (בש"א 1998/05). לחברה, הומצאה הבקשה ביום 6.6.05 באמצעות קברניט האוניה,
וביום 9.6.05 - באמצעות באי כוחה דאז בישראל, משרד עורכי-דין חיים צדוק ושות'. ביום
29.6.05 הגישה החברה, בקשה להארכת מועד להגשת תשובה עד ליום 15.9.05, ונעתרתי
לבקשתה.
ביום 1.9.05 הורה בית המשפט
על מתן סעדים זמניים למבקשת כנגד החברה, שעניינם בתפיסת היאכטה (בשא 1803/05, השופט
י. ענבר). ביום 8.9.05 הגיש ב"כ החברה בקשה להתפטרות מייצוג, ובהחלטתי מיום 6.10.05
קבעתי כי ב"כ החברה - משרד צדוק, משוחרר מייצוג החברה, בכפוף לכך שמשרד צדוק יהווה
כתובת להמצאת פסק הדין, במידה והוא יינתן בשלב זה של ההליך. ביום 17.8.05 הגיש
עורך-דין נשיץ, המייצג את אנשי צוות האוניה בתביעה לתשלום שכר עבודה והוצאות, בקשה
להימנע ממתן כל צו או החלטה אשר יהיה בהם כדי לפגוע בזכות השעבוד הראשון העומדת להם
(בשא 2785/05). ביום 1.11.05 ניתנה החלטה כי עורך- דין נשיץ יצורף להליך בהיותו בעל
דין דרוש לבירור התובענה, ונתבקשה תגובתו לבקשת המבקשת ליתן פסק דין בהיעדר הגנה
כנגד החברה. ביום 14.11.05 הגיש עורך דין נשיץ בקשה למחקו כצד להליך, היות והושג
הסדר בינו לבין המבקשת, ובהחלטתי מיום 20.11.05 נעתרתי לבקשתו.
תשובתם של המשיבים לא התקבלה עד למועד כתיבת שורות
אלה, ומכאן בקשתה של המבקשת למתן פסק דין בהיעדר הגנה כנגד החברה. לטענת המבקשת,
התקיימו התנאים המאפשרים אכיפת פסק חוץ על פי חוק אכיפת פסקי-חוץ, תשי"ח-1958
(להלן: "החוק"), כנגד המשיב. על פי הדין החל על החברה, יש, בנסיבות העניין, להרים
מסך ולקבוע כי המשיב- ולא אשתו- הוא בעל המניות בחברה, ולפיכך ניתן לאכוף את פסק
הדין הזר גם כנגד החברה ולאפשר מימוש היאכטה.
לציין,מאז
תפיסתה בחודש אוגוסט 2005, היאכטה עוגנת בנמל אילת ומנוהלת ע"י כונס הנכסים - עו"ד
עמית פינס. הוצאות ההחזקה הניכבדות ממומנות בשלב זה ע"י
המבקשת.
4.
בבואנו להחליט בבקשה יש להכריע בשלוש
שאלות: הראשונה, האם נתקיימו התנאים למתן פסק דין בהעדר הגנה. השניה,
האם נתקיימו התנאים להכרזה על פסק החוץ כאכיף. השלישית, האם יש לראות במניות
אשת המשיב בחברה, כמניות המשיב, ולקבוע כי במקרה שלפנינו נתקיימו התנאים המאפשרים
הרמת מסך, וכי ניתן לממש את נכסי החברה עבור כיסוי חובו של
המשיב.
5.
משנקבע כי הבקשה הומצאה כדין לחברה
ומשזו לא הגישה תשובתה, ניתן ליתן פסק דין כנגדה על פי תקנה 97(א) לתקנות סדר הדין
האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"). תקנה 97(א) קובעת כי, משנתבע
לא הגיש כתב הגנה תוך המועד שנקבע לכך, רשאי בית המשפט ליתן פסק דין שלא בפניו על
יסוד כתב התביעה בלבד.
6.
סעיף 3 לחוק אכיפת פסקי-חוץ,
תשי"ח-1958 (להלן: "החוק") קובע ארבעה תנאים להכרה בפסק חוץ כאכיף: הפסק ניתן
במדינה שלפי דיניה, בתי המשפט שלה היו מוסמכים לתתו; הפסק אינו ניתן עוד לערעור;
החיוב שבפסק ניתן לאכיפה על פי הדינים של אכיפת פסקי דין בישראל, ותכנו של הפסק
אינו סותר את תקנת הציבור; הפסק בר-ביצוע במדינה בה הוא
ניתן.
המבקשת צירפה לבקשתה חוות דעת
מומחה של עו"ד Steven K.
Davidson בעניין הדין
האמריקאי (להלן: "חוות הדעת"). מחוות הדעת עולה, כי על פי הדין בארצות הברית, בית
המשפט הפדרלי היה מוסמך ליתן את פסק הדין; פסק הדין אינו ניתן עוד לערעור והוא בר
ביצוע בארצות הברית. כמו כן, כפי שעולה מחוות הדעת, בארצות הברית אוכפים פסקי דין
של בתי משפט בישראל, ולפיכך לא חל החריג הקבוע בסעיף 4(א) לחוק הקובע את עקרון
ההדדיות באכיפה. על פי עקרון זה, פסק-חוץ לא יוכרז כאכיף אם ניתן במדינה שלפי דיניה
אין אוכפים פסקים של בתי המשפט בישראל. כמו כן, המבקשת הגבילה את בקשתה לאכיפת פסק
הדין רק בכל הנוגע לחיובים הכספיים הכלולים בו, וחיובים כספיים הינם חיובים הניתנים
לאכיפה על פי דיני מדינת ישראל. באשר לשאלת היות הפסק סותר את תקנת הציבור, הרי
שפסק החוץ חייב את המשיב בסכום של למעלה משני מליארד דולר ארה"ב בגין תביעה כספית
שהוגשה נגדו על ידי המבקשת, בגין הונאה שביצע כלפיה. פסק הדין כולל ממצאים חמורים
בדבר מעשי הונאה שביצע המשיב כלפי המבקשת. בין היתר קובע פסק הדין, כי כספים
שהועברו למשיב על ידי המבקשת למטרות השקעה במיזם משותף נלקחו על ידי המשיב לכיסו
הפרטי, תוך מסירת דיווחים כוזבים למבקשת. משכך, מתקיים גם התנאי כי הפסק אינו סותר
את תקנת הציבור.
7.
המשיב ויתר הנתבעים בתביעה בארצות
הברית (בני משפחתו וחברות בשליטתם) – הפרו את צווי בית המשפט והם פועלים בדרכים
שונות על מנת להבריח נכסים במטרה למנוע את מימושם. על מנת להתמודד עם ניסיונותיו של
המשיב להבריח נכסים ולסכל את מימוש פסק הדין, פנתה המבקשת לערכאות במספר מדינות בהן
אותרו נכסים של המשיב או של הנתבעים האחרים בתביעה בארצות הברית. לא פעם, הוחזקו
נכסי המשיב או הנתבעים האחרים באמצעות חברות בשליטתם, והמבקשת ביקשה לאפשר לה לרדת
לנכסי המשיב. כך למשל, בברמודה החזיקו הנתבעים בבעלותם מטוס מסוג Bombardier Challenger באמצעות חברה ברמודית בשם Alloy Aircraft Company Limited, אשר היתה בבעלות המשיב ושניים מהנתבעים האחרים. בית המשפט בברמודה
הוציא ביום 8.4.02 צו האוסר על החברה לבצע כל דיספוזיציה או פגיעה בערך של אי אלו
מנכסי החברה, לרבות המטוס. מספר חודשים לאחר מכן אותר המטוס בצרפת וביום 4.2.03
הורה ה- Court of First Instance of
Bobigny על מאסר המטוס
(נספחים ט'-י' לבקשה). צווים נוספים ניתנו בגרמניה בנוגע למקרקעין שהוחזקו בעיר
Neu-Isenburg באמצעות חברה גרמנית אשר היתה בבעלות המשיב ואחד הנתבעים האחרים
(נספחים יא'-יב' לבקשה), ב- "The
Isle of Man" בנוגע למטוס
מסוג Bombardier Global אשר היה רשום תחת שמה של חברה אשר היתה בבעלות המשיב ואחד הנתבעים
האחרים (נספח יג'-יד' לבקשה), ובאי Jeurnsey, בנוגע
לחשבונות בנק שוויצריים שנוהלו תחת שמם של שתי חברות אשר היו בבעלות המשיב ואחד
הנתבעים האחרים (נספח טו' לבקשה).
החברה היא, כאמור, הבעלים של
יאכטת תענוגות בשם Be
Mine. עד לשנת 2001
כ- 99.9% ממניות החברה הוחזקו על ידי המשיב באופן אישי (2,998 מתוך 3,000 מניות
– נספח יז' לבקשה). במהלך שנת 2001
העביר המשיב את כל מניותיו בחברה לידי אשתו, הגב' Alara Kocibey (נספח יח'
לבקשה). מהעתק מרשם בעלי המניות (נספח כ' לבקשה) ומהעתקי דו"ח רשם החברות באי
Guernsey (נספחים כא'-כב' לבקשה), עולה כי בין מועד העברת המניות מהמשיב
לאשתו, היו המניות רשומות במשך כשלושה חודשים על שם אדם בשם Engin Saydem, והוא אשר
העביר פורמלית את המניות לאשת המשיב, ביום 29.11.01. לטענת המבקשת, דרך ההעברה
ממחישה את נסיון המשיב להברחת הנכסים, ומועד העברת המניות, גם הוא אינו מקרי. העברת
המניות נעשתה לאחר כשלונה של פגישה שהתקיימה בלונדון בסוף יולי 2001 בין נציגי
המבקשת לבין נציגים מקרב בני משפחתו של המשיב, אשר נועדה לנסות ליישב את המחלוקות
בין המבקשת לבין המשיב ובני משפחתו. לאחר כשלון הפגישה, היה ברור לכל הצדדים כי
מערכת משפטית בין המבקשת לבין המשיב ובני משפחתו היא בלתי נמנעת.
לתמיכת טענתה בדבר היות העברת
המניות לאשת המשיב, העברה פיקטיבית, צירפה המבקשת לבקשתה תצהיר של מר Steven Doyle, שהוא
Yacht Broker במקצועו. מתצהירו עולה, כי בחודש מרץ 2002, לאחר שהמשיב העביר את
כל מניותיו בחברה לאשתו, פנה מר Doyle לחברת
Koch Newton &
Partners מספרד, שהיתה
ה- broker הרשום של היאכטה, על מנת להתעניין ברכישתה עבור לקוח שלו. במסגרת
המשא ומתן שנוהל ביניהם, נמסר ל- Doyle כי הבעלים של
היאכטה הוא המשיב, למרות שהיאכטה רשומה פורמלית על שם אשתו. מר Koch ביקש ממר
Doyle כי כספי התמורה יועברו לחשבון המשיב, המשיב שוחח עם מר
Doyle בקשר לניסוח שטר הקבלה, מר Koch מסר ל
Doyle כי לבעלים (היינו, למשיב) של היאכטה יש סכסוך עם המבקשת וטיוטאת
הסכם המכירה של היאכטה נחזית כחתומה על ידי המשיב.
היות והחברה הינה חברה זרה
אשר התאגדה באי Guernsey, הרי שבכל הנוגע לענייניה הפנימיים של החברה, להבדיל מזכויות
וחובות הניטוות בין התאגיד לבין אחרים, חל הדין האישי של התאגיד, היינו, דין המקום
מכוחו הוא קם (א. לבונטין "ברירת הדין" (מהדורה חדשה, תשנ"ח), 182),
ובענייננו, דיני האי Guernsey. המבקשת צירפה
לבקשתה חוות דעת של עורך-דין Morgan, ממנה עולה כי
על פי הדין החל ב- Guernsey, בנסיבות
שתוארו לעיל, בית המשפט יראה במשיב כבעלים של המניות בחברה ויורה על הרמת מסך, ובכך
תתאפשר ירידה לנכסי המשיב.
8.
האם בכך די כדי ליתן למבקשת את
מבוקשה?
נראה כי התשובה לכך אינה פשוטה כלל ועיקר.
נקודת המוצא הינה, כי הבקשה
הינה לאכיפת פסק חוץ. פסק החוץ ניתן כנגד המשיב בלבד, ובית המשפט הפדרלי לערעורים
קבע כי לא קמה תשתית ראייתית לחבות החברות שבשליטת המשיב. ידועה ההלכה כי הכרזה על
פסק חוץ כפסק אכיף בישראל היא דקלרטיבית - דהיינו, רק מצהירה על זכויות שקמו מכח
פסק החוץ לפני ההכרזה עליו כאכיף, והיא אינה יוצרת זכויות שאלמלא פסק החוץ לא היו
קיימות (ע"א 3459/94 I.P.
Enterprises INC נ' מילוזן בע"מ, פ"ד נב (1) 273 , עמ' 280-281).
לאור עקרון זה, עולה השאלה האם ניתן לקבוע כי פסק החוץ אכיף כנגד החברה, למרות
שזו לא היתה צד לפסק החוץ? האם אין מדובר ביצירת חיוב חדש שלא נקבע בפסק החוץ?
אכן, פסק דין, ובכלל זה גם
פסק חוץ, יכול ויחייב גם מי שלא היה צד לו. אלא, שלשם כך, יש צורך בהוכחת מקור חיוב
חיצוני לפסק. כך למשל פסק דין יכול ויחייב מי שאינו צד לו מכוח עקרון החליפות, הרמת
מסך, המחאה, שליחות, העברת חובות אגב פירוק וכד'. לדוגמא בע"א 499/79 אברהם בן
דיין נ' אי.די.אס. אינטרנשיונל בע"מ, פ"ד לח (2) 99 (להלן: "בן דיין"), עמ'
106-107, ניתן פסק דין בקנדה כנגד חברה קנדית, ובית משפט בישראל הכיר בפסק החוץ,
וחייב חברה ישראלית שפעלה בישראל מטעם החברה קנדית, מכוח עקרון השליחות. היינו, אין
חובה שתהיה זהות בין הצדדים להליך בחו"ל לבין הצדדים המבקשים הכרה בפסק החוץ, ובלבד
שאין מדובר בהוספת חיוב על החיוב הקבוע בפסק החוץ. בעניין האחרון, הוסיף בית המשפט
ואמר, כי לא בכל מקרה יהא כלל זה נכון. כך למשל, במקרה בו נתבע בישראל מבקש להתגונן
בטענה כי העילה עליה מבוססת התביעה בישראל, נדונה כבר בפסק חוץ שהוכר, בו הוא זכה
בתביעתו. במקרה האחרון, ברור מעצם טיבה של הטענה, כי תנאי להעלתה הוא שהתביעה
המקומית תהא נגד אותו נתבע, שזכה בהליך הזר. אמנם, פסק דין בן דיין, דן בשאלת הצורך
בזהות הצדדים בהקשר של הכרה בפסק חוץ (סעיף 11 לחוק), ולא בהקשר של אכיפת פסק חוץ
(סעיף 3 לחוק). אולם, יש מקום לומר כי הלכה זו יפה גם מקום בו מדובר באכיפת פסק
חוץ. כל מקרה ייבחן לגופו בהתאם לכלל כי לא ניתן להוסיף חיובים על פסק החוץ. אולם,
יושם אל לב, כי במקרה בו מתבקשת אכיפת פסק חוץ כנגד צד שלא היה צד להליך (לעניין
זה: "צד ג'"), כמו המקרה שלפנינו, הרי שחבותו של צד ג' אינה נגזרת ישירות מפסק
החוץ, אלא היא תוצאה של הפעלת מקור חיוב חיצוני. היינו, הבקשה לאכיפת פסק החוץ הינה
למעשה כנגד בעל הדין שהיה צד לפסק הזר, ואילו חיובו של צד ג' הינו מכוח מקור חיוב
חיצוני, ומשכך, אין עוד מדובר באי זהות בין הצדדים. מה גם שבמקרים כאמור, לצורך
חיובו של צד ג', נידרש רק להכרה בפסק החוץ, היות ואכיפתו בפועל נדרשת למעשה כנגד
אותו צד ג'. אולם, אכיפת פסק חוץ כנגד מי שלא היה צד להליך, ללא הוכחת מקור חיוב
חיצוני לפסק החוץ, משמעה למעשה הוספה על החיובים שבפסק החוץ, ובמקרה כזה, לא יחול
הכלל בדבר העדר חובה לזהות בין הצדדים.
במקרה שלפנינו, מבקשת המבקשת
להוכיח מקור חיוב חיצוני לחיוב החברה בפסק החוץ - הרמת מסך. ובהנחה שצלחה המבקשת
בטענתה זו, אין עוד לומר כי מדובר באכיפת הפסק כנגד החברה מכוח החיובים שבפסק החוץ
עצמו, אלא חיובה נובע מכוח עקרון חיצוני לפסק, ומשכך אין מדובר בהוספת חיובים על
הפסק. בנקודה זו, מסכים אני עם עמדת חברי, השופט ענבר, בהחלטה בהליך הזמני, לפיה,
אין מניעה לדון במקור החיוב החיצוני, ובענייננו- הרמת מסך, במסגרת הבקשה לאכיפת פסק
חוץ, מכוחן של תקנות 22 ו- 46 לתקנות סדר הדין האזרחי, שעניינן צירוף נתבעים וצירוף
עילות.
9.
אולם בכך לא סגי. השאלה העולה היא
עתה, האם ניתן לדון בשאלת הרמת מסך מבלי שאשת המשיב צורפה לתובענה? טענתה
הראשונה של המבקשת היא, כי אין מקום שבית משפט יעלה שאלה זו ביוזמתו. יתר על כן, גם
אם ראוי היה לצרף את אשת המשיב כצד לתובענה, הרי שעל פי תקנה 27 לתקנות סדר הדין
האזרחי, לא תיפגע תובענה בשל כך בלבד שבעלי דין צורפו בה שלא כדין או שלא צורפו.
לגופו של ענין, לטענת המבקשת, לא היה מקום לצירוף אשת המשיב היות ולא מתבקש סעד
כלשהו כנגדה. אשת המשיב הינה הבעלים הרשום של מניות החברה, והמבקשת אינה מבקשת לבטל
את רישומה כבעלת המניות בחברה או כל סעד אחר נגדה. אמנם, המבקשת מעלה טענות כנגד
העברת המניות בחברה מהמשיב לאשתו, אולם, העלאת טענות כנגד פלוני אינה יוצרת חובה
להפכו לבעל דין בהליך, גם אם יש מקום לזמנו כעד. מעבר לכך, גם אם פסק הדין עשוי
לפגוע באינטרסים של אשת המשיב, יהא זה רק מכוח כשירותה כבעלת מניות, וידוע הכלל כי
בעל מניות אינו יכול לתבוע בגין נזק שנגרם לו בעקיפין, בכשירותו כבעל מניות, עקב
מכירה שלא כדין של נכס של החברה.
נראה כי בנקודה זו נתפסה
המבקשת לכלל טעות. באשר לאפשרות בית המשפט להעלות טענה מיוזמתו, הרי, שבית המשפט
רשאי לעשות כן בסיטואציות מסוימות. באשר להעלאת טענה משפטית ביוזמת בית המשפט, בית
משפט יכול לעשות כן, אך עליו לזמן את בעלי הדין ולאפשר להם לטעון בגינה (ע"א
8021/03 משה אלישע ואח' נ' יוסף אלישע, תק-על 2004 (4) 762, 766). במקרה
שלפנינו, הועלתה הטענה בדבר אי צירוף אשת המשיב בפני המבקשת, וניתנה לה האפשרות
להשיב בעניין זה, כפי שאכן עשתה. מעבר לסמכות הכללית, מוקנית סמכות ספציפית לבית
המשפט לצרף בעל דין, כאשר נוכחותו דרושה כדי להכריע ביעילות ובשלמות בתובענה (תקנה
24 לתקנות סדר הדין האזרחי). אמנם, תקנה 27 קובעת כי לא תיפגע תובענה בשל כך בלבד
שבעלי דין צורפו בה שלא כדין או שלא צורפו. אלא, שמכך לא נובע שבית המשפט רשאי
לפסוק בתובענה, סעדים גם כנגד בעלי דין שלא צורפו בה. כל שנאמר בתקנה הוא כי בית
המשפט רשאי לדון בענין ככל שהוא נוגע לבעלי הדין שלפניו למעשה. צירופו או אי צירופו
של בעל דין ומתן אפשרות לבעל הדין להתגונן, הינו מאבני היסוד של ההליך המשפטי. בית
המשפט אינו יכול לפסוק כנגד בעל דין שצורף להליך אך לא ניתנה לו האפשרות להתגונן,
על אחת כמה וכמה, שבית המשפט לא יפסוק כנגד בעל דין שמלכתחילה לא צורף להליך
ובוודאי שלא ניתנה לו האפשרות להתגונן. במקרה זה, שקלתי אף לזמן את היועץ המשפטי לממשלה מכוח סעיף 1 לפקודת
סדרי הדין (התיצבות היועץ המשפטי לממשלה) [נוסח חדש], בשל העובדה שמדובר בסכסוך בין
שני גופים זרים, כאשר הזיקה היחידה לישראל הינה, הימצאותה המקרית של היאכטה בשטח
ישראל. אולם שוכנעתי, כי התביעה שבפנינו אינה נוגעת לזכות של מדינת ישראל או זכות
ציבורית או ענין ציבורי המושפעים או הכרוכים בה.
10.
לגופן של טענות המבקשת - האמנם לא
מבוקש כל סעד כנגד אשת המשיב? מסופקני. כאמור, היאכטה רשומה על שם חברה אשר אשת
המשיב היא בעלת המניות בה. בבקשתה, ביקשה המבקשת להרים מסך ולקבוע כי נכסי החברה הם
נכסי המשיב ולאפשר לה מימוש היאכטה. משמעותה של הרמת מסך, הינה ייחוס תכונה, זכות
או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה (סעיף 6(ב) לחוק החברות,
התשנ"ט-1999). אלא, שהמניות בחברה רשומות על שם אשת המשיב, ולצורך מתן הסעד למבקשת
יש להכריז תחילה, כי העברת המניות מהמשיב לאשתו היתה פיקטיבית ונועדה להעלים נכסים.
משכך, היעתרות לבקשת המבקשת משמעה מתן סעד ספציפי כנגד אשת המשיב, בדבר ביטול
מניותיה בחברה. שאם לא תאמר כן, מכוח מה מתאפשרת הרמת מסך, כאשר למשיב, הזוכה בפסק
הדין, אין כל חלק בחברה?! השקפה זו, לפיה הרמת מסך משמעה פגיעה במניות אשת המשיב,
עולה גם מחוות דעתו של Morgan באשר לדין ב-
Guernsey. מחוות דעתו עולה, כי בית המשפט יראה באשת המשיב כמחזיקה במניות
בנאמנות עבור המשיב (ר' חוות דעתו של Morgan), ולאור זאת,
תתאפשר הרמת מסך. יוער כי, בבית המשפט ב- Guernsey, בהליך למתן צו
זמני כנגד היאכטה, היתה אשת המשיב צד להליך (ר' נספח כז' לבקשה). לכן, משלא צורפה
אשת המשיב לבקשה, לא ניתן להושיט למבקשת את מבוקשה.
בנוסף, יוער, כי במדינות
האחרות בהן הורם מסך וניתן למבקשת לרדת לנכסי המשיב, דובר בחברות שהמשיב היה בעלים
בהם. לעומת זאת, במקרה שלפנינו, החברה רשומה על שם אשת המשיב, ולצורך הרמת מסך יש
לבצע הליך קודם, של ביטול מניותיה וקביעה כי המניות בחברה שייכות למשיב, סעד אותו
לא ניתן לתת מבלי לצרף את אשת המשיב לתובענה. משכך, טענת המבקשת לפיה מעמדה של
המבקשת הוא כמעמדו של צד ג', אשר אף אם ניתן להביאו כעד, אין משמעות הדבר כי צירופו
כבעל דין הוא דרוש, אינה במקומה. מעמדה של אשת המשיב בשאלת הבעלות במניות, אינה אך
כעדה בשאלת נסיבות העברת המניות, אלא יש לה אף מעמד בהיותה בעלת המניות בפועל, אשר
כנגדה מתבקש סעד. משכך הם פני הדברים, גם טענת המבקשת לפיה בעל מניות אינו יכול
לתבוע בגין נזק שנגרם לו בעקיפין, בכשירותו כבעל מניות, אינה ממן העניין. הכלל
האחרון, מתייחס למצב בו בעקבות פסק דין, או כל פעולה אחרת של חברה, נפגע שווי
ההחזקות של בעל מניה. על פי ההלכה הפסוקה, נזק כאמור הוא נזק משני הנגזר מנזקה של
החברה והוא אינו עומד בפני עצמו, כנזק המקים עילת תביעה אישית לבעל המניות (ע"א
3051/98 ברוך דרין נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ ואח', תק-על 2004 (3) 2328,
2336). לעניין זה נאמר בע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות, פ"ד נא
(2) 312, 327-328: "הכלל הוא, בעיקרון, כי כאשר בעל מניות סובל נזק בלתי תלוי
בנזק אותו סובלת החברה, קמה לו תביעה אישית בלתי תלויה בנזק שנגרם לחברה. אולם אם
הנזק נגרם לבעל מניות עקב ירידת ערך החברה ושווי מניותיה וכל בעלי המניות ניזוקים
באותה מידה, לא קמה - בדרך כלל - לבעל מניות, עילת תביעה אישית. זהו נזק משני המשקף
את נזקי החברה". טעותה של המבקשת הוא בראייתה את נזקה של אשת המשיב, במימוש
היאכטה מכוח הרמת המסך. השקפה כאמור נכונה היתה, אילו גם המשיב וגם אשתו היו בעלי
מניות, ומכוח הרמת המסך ומימוש היאכטה כנגד המשיב, היו נפגעות מניות אשת המשיב.
במקרה האחרון, היה חל הכלל כי נזקו של בעל המניות הוא נזק משני ולא קמה לו עילת
תביעה אישית. אלא שכאמור, נזקה של אשת המשיב אינו נזק משני הנובע מחיובה של החברה,
אלא הוא נזק ראשוני, נפרד ובלתי תלוי בנזקה של החברה, הנובע מהליך מוקדם להרמת
המסך, והוא הליך בו נדרשים אנו לבטל את בעלותה במניות. משכך, ומשהעתרות לבקשת
המבקשת מחייבת דיון בבעלות המניות בחברה, אין מנוס מצירוף אשת המשיב כבעלת דין.
11. האם בכך די כדי לדחות את בקשת
המבקשת?
נדמה שלא. המסכת העובדתית כפי שהיא נפרשה בכתבי טענותיה של המבקשת, מעלה, כאמור,
פרשיית תרמית רחבת היקף, אשר במרכזה עומד המשיב, המנסה בכל דרך לסכל את ביצועו של
פסק דין שניתן נגדו. כל מבוקשה של המבקשת הוא, להשיב לידיה את שנלקח ממנה, סכום
העולה על שני מיליארד דולר ארה"ב, והכל כאמור בפסק דינו של בית המשפט הפדרלי בניו
יורק (נספח א' לבקשה). לשם כך, ביקשה המבקשת להרים מסך ולאפשר לה לממש את היאכטה
הרשומה על שם חברה, אשר בבעלות אשת המשיב, בסברה כי הרשום על שם החברה הינו
פיקטיבי. כאמור, לא ניתן להושיט למבקשת סעד זה, כל עוד אשת המשיב אינה צד להליך.
בתגובת המבקשת לשאלות שהופנו
אליה מטעם בית המשפט, טענה המבקשת כי טעו בית משפט זה ובית המשפט שדן בסעד הזמני,
בסברם כי המבקשת מבקשת לשלול מאשת המשיב את מניותיה בחברה. לטענת המבקשת, העובדה
שהיאכטה הועברה לידי אשת המשיב, על ידי העברת המניות בחברה לידיה, הינה מקרית בלבד,
ובאותה מידה, יכול היה המשיב להעביר את הבעלות ביאכטה ישירות לאשתו או לחברה אחרת
הרשומה על שמה. היינו, טענת המבקשת אינה כנגד העברת המניות לידי אשת המשיב, אלא
טענתה נוגעת להברחת היאכטה, אשר במקרה זה, נעשתה על ידי העברת המניות. משמעמדה
היחיד של אשת המשיב הוא בהיותה בעלת מניות בחברה על שמה רשומה היאכטה, הרי שהנזק
מפסק הדין, ככל שבית המשפט יענה לו, ייגרם בראש ובראשונה למשיבה.
12.
לא במקרה קבע בית משפט זה ובית המשפט
שדן בסעד הזמני, כי המבקשת מבקשת לבטל את מניות אשת המשיב בחברה. אין מדובר בטעות,
אלא בצעד הכרחי לצורך מתן הסעד המבוקש, והוא, הרמת מסך בחברה. ונראה כי גם המבקשת
היתה מודעת להליך הכרחי זה לצורך הרמת מסך (ר' פרקים ה/3 ו- ה/4 לבקשתה). אלא
שמטענותיה של המבקשת הן בתגובתה הנ"ל והן בבקשתה לאכיפת פסק החוץ, עולה כי טעותה של
המבקשת הינה בהגדרת הסעד המבוקש. הרמת המסך אותו ביקשה המבקשת, הינה משום, שאליבא
דגרסתה כפי שהיא נפרשה בהרחבה בבקשתה, היאכטה הינה ותמיד היתה, בבעלות המשיב, אשר
היה בעבר בעל המניות בחברה. אלא, שבמקום להבריח את היאכטה על שם חברה או אדם אחר,
השאיר המשיב את היאכטה על שם החברה אך העביר את המניות בה. משמע, כל שמבקשת המבקשת,
הוא להצהיר כי רישום היאכטה על שם החברה הינו למראית עין בלבד ולצורך הטעיה ותרמית,
ובפועל היאכטה שייכת למשיב.
סעד זה הינו סעד הצהרתי,
שענייננו בשאלת הבעלות על היאכטה, ואין בינו לבין הרמת מסך ולא כלום. על פי גישה
זו, היאכטה רשומה על שם החברה במרמה, ועובדה זו אינה נוגעת כלל לענייניה הפנימיים
של החברה, כי אם לפעולות בין החברה, בהיותה אישיות משפטית, לבין אחרים, במקרה זה –
המשיב. סוגייה זו, הינה עצמאית וחיצונית לפסק החוץ, אולם, אין מניעה, כאמור, שהיא
תידון במסגרת הבקשה לאכיפת פסק חוץ. למותר לציין, כי משמדובר בשאלה הנוגעת לפעולה
חיצונית לחברה, הדין החל הוא הדין הישראלי, היות ואין עוד מדובר בשאלה הנוגעת
לענייניה הפנימיים של החברה, ומעמדה של החברה הינו כמעמדו של כל בעל דין אחר. על פי
השקפה זו, צודקת המבקשת בטענתה, כי גם אם תיפגע זכותה של אשת המשיב, הפגיעה בה תהיה
משנית ותלויה בנזקה של החברה מכוח היותה מחזיקה במניות החברה, ומשכך, לא נדרש
צירופה. כהערת אגב אעיר, כי הסעד של הרמת מסך לו עתרה המבקשת, הינו מוטעה גם מבחינת
הרציונל העומד בבסיסו. מבלי להיכנס לשאלת הדין החל ב- Guernsey, האם נאמר כי
ניתן לייחס לחברה חוב כספי פרטי של בעל מניות, אשר אינו נובע מפעילותו בכובעו כ"בעל
מניות", רק משום שהוא מעלים נכסים?! נדמה, שלא לכך נתכוון המחוקק (לדיון נרחב
בסוגיה זו ר' ע"א 10582/02 ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ, תק-על 2003
(1) 1998; כן ר' דברי ההסבר להצעת החוק לתיקון סעיף 6 לחוק החברות, ה"ח 3132 עמ'
638). הסעד לו עתרה המבקשת להרמת מסך לצורך ייחוס היאכטה למשיב, אינה הרמת מסך, כי
אם סעד הצהרתי הקובע כי רישומה של היאכטה על שם החברה נועד להטעות, והבעלים בה הינו
המשיב.
13. אכן, העקרון הכללי הוא, שהתובע לא
יזכה בסעד שלא עתר לו, אולם, קיימים חריגים לכלל זה. אחד החריגים הוא במקום בו הסעד
נובע באופן ישיר מהסעד שנתבקש, וניתנה לנתבע הזדמנות להשמיע טענותיו בקשר לאפשרות
כי יוטל עליו חיוב כזה או אחר (א. גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי" (מהדורה
שביעית, תשס"ג-2003), בעמ' 57-58; ע"א 8659/99 חב' נוף ים כחול השקעות נ' פול
פיינרו ואח',תק-על 2000(2) 830, עמ' 834). הסעד במקרה זה הופנה מלכתחילה כלפי
החברה, אשר קיבלה את הבקשה, יוצגה בדיון בבקשה לסעדים זמניים, והיתה מודעת לטענות
המופנות כלפיה. מסכת התרמית עולה באופן ישיר מהעובדות כפי שהן באו לידי ביטוי בבקשה
לאכיפת פסק החוץ, ובבקשה לסעדים זמניים, והם בעצם היו העילה לבקשה להרמת מסך, ומשכך
ניתנה לחברה הזדמנות להתגונן. לכך יש גם להוסיף, כי התוצאה האופרטיבית של הרמת מסך,
היתה מביאה גם כן לייחוס היאכטה למשיב, כך שמבחינת החברה אין כל משמעות לשימוש בסעד
של הרמת מסך, או למתן סעד הצהרתי ספציפי לגבי היאכטה. ההיפך, מבחינת החברה, הסעד
ההצהרתי לפיו היאכטה שייכת למשיב, הינו קל יותר מהסעד שנתבקש בדבר הרמת מסך וייחוס
כל נכסיה של החברה למשיב.
כאמור, בפסק דין בהעדר הגנה
רשאי בית המשפט ליתן פסק דין על יסוד האמור בכתב התביעה בלבד. הבקשה מגוללת מסכת של
תרמיות ונסיונות של המשיב להברחת נכסיו. מסכת התרמיות הנטענת, נתמכת בעובדות כפי
שהן נפרשו בפסק הדין של בית המשפט הפדרלי בניו יורק. לצורך הדיון בשאלת הבעלות
ביאכטה ניתן להכיר בפסק החוץ על פי סעיף 11(ב) לחוק, ולהשתמש בו כראיה. בענייננו,
מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 11(ב), לפיו מן הדין והצדק להעניק לפסק החוץ הכרה לצורך
העניין האחר – שאלת הבעלות ביאכטה. יוער, כי אלמלא סעיף 11 אי אפשר היה להתיר לבעל
דין בבית-משפט ישראלי להגיש פסק חוץ כראיה (בן דיין, בעמ' 104-105). לכך יש
להוסיף, את המסמכים מאת רשם החברות של החברה, מהם עולה כי הבעלות במניות החברה
הועברו באמצעות צד ג', עובדה אשר מהווה אינדיקציה לניסיון להטעיה. ואם לא די בזאת,
הרי שמתצהירו של מר Doyle עולה, כי הוא
ניהל משא ומתן עם המשיב לרכישת היאכטה, גם לאחר העברת המניות בחברה לאשתו. בכל אלה
כאמור, יש כדי לתמוך במסקנה כי הרישום של היאכטה על שם החברה הינו כוזב, והוא נועד
לסכל את אפשרות ביצוע פסק הדין.
14.
לשלמות התמונה יוער, כי הסתפקתי בשאלת
היות בית המשפט בישראל הפורום הנאות לדיון בתובענה. ספק זה התעורר בליבי, לנוכח
העובדה כי הצדדים לתובענה אינם תושבי ישראל וכי הזיקה היחידה לישראל, הינה הימצאותה
המקרית של היאכטה בחופי ישראל. ספק נוסף התעורר לנוכח העובדה כי בבית המשפט ב-
Guernsey מתנהל הליך תלוי ועומד בנוגע ליאכטה. אולם, לאור מגמת ההרחבה
בסוגיית הסמכות הבינלאומית, שביסודה הצורך בהתאמת הדין למציאות בה הפך העולם לכפר
גלובלי אחד, ולאור עובדת הימצאות הנכס בישראל אשר באמצעותו ניתן יהיה לממש את פסק
הדין (רע"א 2705/97 הגבס א' סיני (1989) בע"מ נ' Co The Lockformer ואח', פ"ד נב (1) 109, 116-117), הגעתי
למסקנה כי בית המשפט בישראל הוא הפורום הטבעי לדיון בתובענה. לכך יש להוסיף את
העובדה, כי ההליך מתנהל במסגרת בקשה לאכיפת פסק חוץ בסכום עתק, על חייב חמקן הנוקט
ללא לאות בצעדים שונים כדי למלט את רכושו מהמבקשת. המצאה של היאכטה בישראל וחלון
ההזדמנויות שנקרע למבקשת, לקבל מהמשיב באמצעות מימושה ולו מעט מהמגיע לה, מהווים
נתונים שמשקלם במאזן הזיקות משמעותי ביותר (ר' החלטתו של כב' השופט ענבר בהליך
הזמני, בש"א 1803/05 Motorola
Credit Corporation נ'
Cem Cengiz
Uzan
ואח', מיום
1.9.05).
באשר לקיומו של הליך תלוי
ועומד באי Guernsey, הרי שהלכה היא כי כשמדובר בשתי תביעות, שהוגשו בארץ ואשר עילותיהן
זהות באופן מהותי, בית-המשפט יעכב את הדיון בשניה כדבר שבשיגרה מתוך הנחה, שהשניה
היא תביעה מטרידה. בו בזמן, שכשמדובר בשתי תביעות, שאחת מהן הוגשה בחוץ-לארץ והשניה
בארץ, הנחה זו אינה קיימת, מאחר וצורות שונות של סעדים ודרכי דיון יכולים להיות
בחוץ-לארץ, שאינם קיימים בארץ. נכון הדבר, כי גם במקרה האחרון, יש סמכות לבית המשפט
לעכב את הדיון, אך ההנחה כי התביעה מטרידה אינה קיימת עוד, ויש להוכיח כי התביעה
השניה מטרתה להטריד ולהכביד על היריב (ע"א 9/75 שיך סולימאן מוחמד אל-עוקבי נ'
מינהל מקרקעי, פ"ד כט (2) 477, 485-486). הוכחה כאמור לא הובאה. להיפך, עמדתה
של המבקשת הינה כי ההליכים בשתי הערכאות משלימים זה את זה ונחוצים לצורך הגנה על
זכויותיה של המבקשת. אם החברה תפר את צווי בית המשפט ותבריח את היאכטה מחוץ לישראל,
לבית המשפט הישראלי לא תהיה כל אפשרות מעשית להטיל עליה סנקציות ורק פעולה מקבילה
בשתי הערכאות תספק הגנה הולמת למבקשת.
15.
לאור כל האמור, לא ניתן לקבוע כי פסק
החוץ אכיף כנגד החברה, היות ולא ניתן לדון בהרמת המסך בחברה, ללא צירוף אשת המשיב
לבקשה. למרות זאת, אין הדבר מונע מבית המשפט לקבוע כי רישומה של היאכטה על שם החברה
הינו למראית עין בלבד, וכי הבעלות ביאכטה שייכת למשיב. חיובה של החברה להעביר את
היאכטה לידי המבקשת, אינו נובע מפסק החוץ גופו, או מכוח הרמת מסך. עילת התרמית
שנטענה לצורך הרמת מסך, יש בה כשלעצמה כדי להקנות סעד למבקשת בדבר היות היאכטה
שייכת למשיב. אמנם בבקשה זו לא נתבקש מתן פסק דין בהעדר הגנה כנגד המשיב, אולם
הקביעה כי פסק החוץ אכיף כלפיו מתחייבת לצורך הקמת חיוב החברה להעביר את היאכטה
לידי המבקשת. אשר לכן, לאור העובדה כי הבקשה נתקבלה בידי המשיב והוא לא הגיש תשובה,
ולאור העובדה כי מתקיימים התנאים להכרה בפסק החוץ כאכיף יש לקבוע כי פסק החוץ אכיף
כנגד המשיב, ומשכך, מחוייבת החברה להעביר את היאכטה לידי המבקשת.
16.
לאור האמור
לעיל, אני קובע כדלהלן:
א. פסק הדין של בית המשפט הפדרלי בניו
יורק מיום 31.7.03 (מס' 0666.Civ 02 (JSR)), כפי שתוקן
בפסק דינו של בית המשפט הפדרלי לערעורים מיום 22.10.04 (Docket Nos. 03-7792 (L), 03-7794(CON), 03-7796(CON)
(03-7878 (XAP), ואשר אושר
בבית המשפט העליון האמריקאי בהחלטה מיום 18.5.05 (מס' 1255- 04), הינו
אכיף בישראל.
ב.
הרישום של היאכטה על שם החברה הינו
למראית עין בלבד, והבעלות ביאכטה שייכת למשיב.
ג.
למבקשת הזכות לממש את היאכטה לצורך
ביצוע פסק החוץ.
ד. המשיבים ישאו בהוצאות משפט ועוד שכ"ט
עו"ד בסך 70,000 ש"ח + מע"מ.
ניתן היום 26 ינואר 2006, כ"ו
טבת תשס"ו, בהעדר.
המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים
ולמשרד עורכי דין צדוק.
|
יעקב
צבן, שופט |