בתי המשפט

 

 

פסק דין

 

1.         המבקש הגיש תובענה בה עתר בין היתר שבית המשפט יצהיר כי המשיבה (להלן גם: "הרשת"), אינה רשאית להפסיק או לבטל את הסכם הזיכיון בין הצדדים (שיתואר ויוגדר להלן).

            מנגד, הגישה המשיבה תובענה, בה עתרה כי בית המשפט יצהיר כי הסכם הזיכיון הופסק כדין.

 

2.         המשיבה היא רשת משרדי תיווך. כל אחד מהמשרדים מנוהל באופן עצמאי, תוך שימוש בסימני המסחר והשירות  של הרשת. הרשת מתקשרת עם הזכיינים בהסכמי זכיינות.

            המבקש, יחד עם יוסף צרפתי,  התקשר עם הרשת בהסכם ביום 11.1.79 (להלן "הסכם הזיכיון"). על פי הסכם הזיכיון, החלה תקופת הזיכיון כבר ב-1.4.76. ביום 4.3.79 נחתמה תוספת להסכם הזיכיון.

            בשנת 1994 העביר מר צרפתי את זכויותיו בהסכם הזיכיון למבקש, שהפך לבעל הזכויות היחיד בזיכיון.

 

3.         המבקש היה מעוניין להעביר את הזיכיון שלו למפעיל אחר. המשיבה בקשה כי ההסכם שייחתם עם הזכיין החדש, יהיה הסכם בעל תנאים שונים מהסכם הזיכיון. בין היתר בקשה המשיבה, כי הסכם הזיכיון החדש יהיה הסכם מוגבל בזמן.

            מנגד, טען המבקש כי הוא בעל זכות קנין בזיכיון, וכי הוא רשאי לכן להעביר אותו לזכיין אחר, שייהנה מאותם תנאים המצוינים בהסכם הזיכיון.

            במקביל, טענה המשיבה כי המבקש מזניח את הזיכיון, וכי הוא אינו מקיים את דרישותיה, החל משנת 2002 ואילך. המשיבה פנתה בכתב למבקש מספר פעמים, ודרשה ממנו לנקוט פעולות הדרושות לפיתוח משרדו. לטענתה, המבקש לא שיתף עימה פעולה. בנוסף, לטענת המשיבה, המבקש לא שילם את דמי הזיכיון במועדם, ולא מסר דיווחים סדירים למשיבה.

 

            ביום 2.4.03 הודיעה ב"כ המשיבה למבקש על הפסקת הסכם הזיכיון החל מיום 31.12.03.

 

האם ובאילו תנאים זכאית  המשיבה לבטל את הסכם הזיכיון

4.         השאלה הראשונה השנויה במחלוקת בין הצדדים, ושיש להכריע בה במסגרת התובענה דנן, היא שאלת זכותה של המשיבה לבטל את הסכם הזיכיון.

 

            המבקש טוען בהקשר זה כי כוונת הצדדים להסכם הזיכיון היתה כי המבקש יהיה ה"בעלים" של הסוכנות שלו, וכי לזכותו יש אופי קנייני. לטענתו, יש לפרש את הסכם הזיכיון כך שלמשיבה תעמוד זכות לבטל את ההסכם רק בתנאים המנויים בס' 18 בו.

            המבקש טוען כי החזקה לפיה הסכם לתקופה בלתי מוגבלת הוא הסכם שניתן לבטל אותו בהודעה תוך פרק זמן סביר מראש – היא חזקה הניתנת לסתירה. המבקש טוען כי לאור מכלול הנסיבות שהוכחו – חזקה זו נסתרה בענייננו.

 

5.         המבקש טוען כי לא קמה זכות לרשת להודיע על ביטול ההסכם עמו, ועל כל פנים השימוש של הרשת בזכות הביטול לא היה בתום לב.

            המבקש טוען עוד, כי הסכם הזיכיון אינו הסכם הדורש מידת אמון גבוהה בין הצדדים, מה עוד שיחסי האמון ביניהם לא הופרו – והדבר מוכח בין היתר מכך שהרשת הציעה למבקש לחתום איתו על הסכם לתקופה בת 18 שנים.

 

6.         מנגד, טוענת המשיבה כי הסכם הזיכיון הוא הסכם לתקופה בלתי מוגבלת בזמן, וכי לכן יש לפרש אותו, בהתאם להלכה הפסוקה, כהסכם הניתן לביטול בהודעה של פרק זמן סביר מראש.

            משניתנה הודעה כזו על ידי המשיבה, הרי על פי טענתה – פג תוקפו של הסכם הזיכיון.

 

7.         ההלכה הפסוקה התייחסה במספר מקרים להסכמים שלא נקצב בהם מועד לסיומם, ולאופן בו ניתן לסיים הסכמים כאלה.

            ברע"א 1516/05 למיט אחזקות בע"מ ואח' נ. מנשה ח. אלישר ואח', נקבע ע"י כב' השופט גרוניס:

            "ההלכה המבוססת שיצאה מלפני בית משפט זה הינה כי הסכם לתקופה בלתי קצובה ניתן לביטול על ידי כל אחד מהצדדים לו, ובלבד שניתנה הודעה על כך זמן סביר מראש (ע"א 442/85 זוהר נ. מעבדות טרבנול בע"מ, פ"ד מ"ד (3) 661,672; ע"א 355/89 עזבון המנוח ניקולא חינאווי נ. מבשלת שיכר לאומית בע"מ, פ"ד מ"ו(2) 70, 74; ע"א 2850/99 בן חמו נ. טנא נגה בע"מ, פ"ד נ"ד (4) 849, 862)".

 

            דברים דומים נקבעו על ידי כב' השופט עמית בביהמ"ש המחוזי בחיפה – בה"פ (חיפה) 254/02 פז מוביל בע"מ נ. פז חברת נפט בע"מ:

          "קיימת פסיקה ענפה בנושא של הפסקת שירותי הפצה ושיווק. בקליפת אגוז, ההלכה היא כי חוזה שלא נקצב מועד לסיומו אינו ניתן, כעקרון, לאכיפה, וכל צד רשאי להביאו לידי סיום בהודעה לצד השני, זמן סביר מראש. אם לא ניתנה ההודעה זמן סביר מראש, זכאי הצד השני לפיצוי".

            (ור' גם דבריה של כב' השופטת דורנר בע"א 47/88 מנחם הרשטיק ואח' נ. יכין חק"ל בע"מ).

 

8.         עם זאת, ההלכה הפסוקה לא שללה לחלוטין את האפשרות כי לחוזה לא ייקבע מועד סיום, וכי צד להסכם ישלול מעצמו את הזכות לבטל אותו. כב' השופט זמיר התייחס לענין זה בע"א 2491/90 התאחדות סוכני הנסיעות נ. פאנל חברות התעופה. השופט זמיר קבע שם כי השאלה מה דינו של חוזה שנערך לתקופה בלתי קצובה היא שאלה של פרשנות החוזה. השופט זמיר קובע כי קיימת חזקה (פרזומפציה) כי חוזה אינו נערך לצמיתות.

 

בהמשך מפרט כב' השופט זמיר את האופן בו יש לפרש הסכמים שלא נקצב מועד לסיומם, ואומר:

          "אין זו דרכן של הבריות לערוך חוזים על מנת שיעמדו בתוקפם לעולם ועד. אף אין זו מדיניות ראויה מבחינה כלכלית או חברתית להקפיא חוזה כמין מומיה, עד שיבוא אליהו. חוזה נועד לחיות בתוך סביבתו, ולהיות מושפע משינויים שהזמן גרמם. אפשר שהשינויים יהיו מהותיים עד כדי כך שלא יהיו יותר לא טעם ולא תכלית בחיי החוזה. אמנם, החוזה אינו אומר במפורש כי במצב כזה עבר זמנו ובטל קרבנו. אולם העובדה שהצדדים לחוזה לא נתנו דעתם לאפשרות שמצב כזה ייווצר, ומכל מקום לא קבעו הוראה לגבי סיום החוזה במצב כזה, אין בה כשלעצמה כדי לשלול אפשרות של סיום החוזה. במצב כזה, אין זה סביר או רצוי לייחס לצדדים לחוזה כוונה להמשיך ולקיים את החוזה באופן מלאכותי. כך הדבר במיוחד בחוזים המתבססים על קשר אישי בין הצדדים, כגון על יחסי אמון או נאמנות. כאלה הם לדוגמה חוזי עבודה, שותפות או סוכנות. אם היחסים בין הצדדים לחוזה כזה מעורערים, אין תועלת בהמשך הקשר ביניהם. לכן, יש לאפשר להם להשתחרר , אף באופן חד צדדי, זה מן האחיזה של זה".

            (ור' גם ע"א 47/88 הרשטיק נ. יכין חק"ל, פ"ד מ"ז (2) 428, 433).

 

9.         ממכלול האמור לעיל עולה, אם כן, כי קיימת חזקה לפיה צדדים לחוזה אינם מתכוונים כי חוזים ביניהם יימשכו ללא הגבלה של זמן. עם זאת, יש מקום לבחון כל הסכם לגופו, ולבצע תהליך פרשנות על מנת להיווכח מה היתה כוונתם של הצדדים להסכם המסוים.

 

            כך, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (ה. פ. ת"א 748/01 סקיולייף ישראל בע"מ נ. סקיוטק אלחוטית), בחן כב' השופט גרוניס מערכת של הסכמי זכיינות בין הצדדים, וקבע כי יש לפרש אותם כך שזכות הביטול בהם עומדת רק למשיבה.

 

            בע"א 2850/99 בן חמו נ. טנא נגה בע"מ ואח', התייחס בית המשפט העליון להסכם הפצה, בו נקבע במפורש כי היצרן אינו זכאי להביא את החוזה, שמועדו לא נקצב, לידי סיום. בית המשפט העליון קבע כי חרף הוראה זו, היצרן זכאי להביא את ההסכם לידי סיום ב"נסיבות מיוחדות".

 

10.        לכן, יש לבחון את הסכם הזיכיון דנן, ולפרש אותו בהתאם לכללי הפרשנות המקובלים בחוק ובפסיקה, ולאור החזקות וההלכות שצוינו לעיל, כדי לבחון האם ומתי קמה למשיבה זכות לבטל את הסכם הזיכיון.

 

11.        בהקשר זה יש להביא בחשבון מספר עניינים:

 

            ראשית, בס' 3(ב) להסכם הזיכיון, נקבע כי:

                        "מבלי לגרוע מהאמור בהסכם זה, ניתנת בזה למפעיל (המבקש, ר. ר. ) הזכות לסיים הסכם זה בכל מועד, בתנאי שימסור לחברה הודעה מוקדמת של 60 יום על כוונתו לעשות כן, ובמקרה זה יסתיים ההסכם בתום התקופה האמורה של 60 יום".

 

            לכאורה, מתן זכות ל"מפעיל" לסיים את ההסכם בהודעה מוקדמת של 60 יום מראש מכל סיבה שהיא, מבלי שניתנה זכות מקבילה לרשת, משמעותה היא כי לרשת אין זכות להודיע על סיום ההסכם ללא טעם מיוחד.

            מאידך גיסא, ניתן לטעון כי לא יתכן שקיים חוסר איזון בין הצדדים, באופן שלצד אחד קיימת זכות ביטול בלתי מותנית, שלא קיימת לצד השני.

 

12.        יש להדגיש כי גם לגישתו של המבקש, הסכם הזיכיון לא שלל לחלוטין מהרשת את הזכות להביא את ההסכם לידי סיום.

            ס' 18 להסכם קבע כי החברה (היא הרשת) תהיה רשאית, לפי שיקול דעתה הבלעדי, לסיים את ההסכם ולבטלו, בקרות כל אחד מהאירועים המפורטים בסעיף זה.

            מדובר במקרים בהם הזכיין יוכרז כפושט רגל, ימות ללא יורשים מתאימים, יורשע בעבירה פלילית, יסכן את השם "אנגלו סכסון" או את סימן המסחר שלה, לא יבצע את התשלומים על פי תנאי ההסכם, יסגור את העסק ל-30 יום רצופים וכד'.

 

13.        בנוסף, נקבע בס' 18 ט להסכם הזיכיון, כי במקרה של הפרת ההסכם על ידי אחד מהצדדים לו, יהא הצד המפר זכאי לכל סעד שהוא רשאי לו על פי חוק – כלומר כל צד זכאי להשתמש בסעד של ביטול הסכם הזיכיון כתוצאה מהפרתו על יד הצד השני.

 

            ס' 18 קובע גם באילו מהמקרים המצוינים בו, חלה על המשיבה חובת הודעה מוקדמת. המבקש טוען כי סעיף זה הוא אינדיקציה חזקה לכך שהמשיבה אינה זכאית לבטל את הסכם הזיכיון אלא בתנאי הסעיף.

 

14.        ממכלול האמור בסעיף 18 הנ"ל עולה, כי לרשת יש זכות לבטל את ההסכם באחד משני סוגי מקרים- כאשר קרה אחד המקרים המצוינים במפורש בס' 18 להסכם, או כאשר המבקש מפר את ההסכם, שאז לא נשללה מהמשיבה הזכות העומדת לה לפי חוק (חוק החוזים תרופות בשל הפרת חוזה) – להודיע על ביטול ההסכם.

 

            מבחינה זו, שונה המקרה שבפני מהמקרה נשוא פסק הדין בענין בן חמו שאוזכר לעיל. בפסה"ד בן חמו, היתה הוראה מפורשת לפיה היצרן אינו זכאי כלל להביא את החוזה שמועדו לא נקצב לידי סיום. כאמור, בעניינינו, הרשת זכאית מכוח הסכם הזיכיון להביא את ההסכם לידי סיום – לפחות בנסיבות שפורטו לעיל.

 

            כאמור, יהיה מקום לבחון את השאלה האם יש לפרש את ההסכם כך שהרשת זכאית להביא את הסכם הזיכיון לידי סיום גם ללא כל טעם מיוחד, ובנסיבות החורגות מנסיבות ס' 18 הנ"ל.

 

15.        עניינים נוספים שתהיה להם השלכה על פרשנות הסכם הזיכיון, הם העובדה כי המבקש לא שילם כל תמורה עבור הסכם הזיכיון, כמו גם העובדה כי המבקש הוא בעל הזיכיון למשך תקופה של למעלה מ-30 שנה.

 

16.        עוד יש מקום לציין כי בעת החתימה על הסכם הזיכיון, ייצג את הרשת מר בלומברג ז"ל. מר בלומברג מכר בהמשך את הרשת לידי חברת "אפריקה ישראל" בשנת 1992. המבקש טוען כי מר בלומברג ז"ל חתם על הסכם זהה לזה של המבקש כאשר עבר, לאחר מכירת הרשת, למעמד של זכיין "רגיל". המבקש טוען כי חזקה על מר בלומברג ז"ל כי לא היה מסכים להתקשר בהסכם המקנה לרשת זכות לבטלו בכל עת ובהודעה סבירה מראש. מכאן – כך טוען המבקש – מר בלומברג ז"ל היה סבור כי הסכם הזיכיון על פי פרשנותו הנכונה אינו מקנה לרשת זכות כזו.

 

            המבקש מציין בהקשר זה גם את העובדה כי הסכם הזיכיון נוסח על ידי המשיבה או מי מטעמה, ואף ענין זה יש בו כדי להצדיק את הפרשנות לה הוא טוען.

 

17.        ענין נוסף הטעון בירור בהקשר זה, ושהצדדים התייחסו אליו בסיכומים מטעמם, הוא השאלה האם הסכם הזיכיון הוא הסכם הדורש מידת אמון מיוחדת בין הצדדים.

            המבקש טוען כי אין מדובר בהסכם הדורש אמון מיוחד. לטענתו, התנהלות תקנית ורווחית של סניף של זכיין מזכייני המשיבה, איננה דורשת יחסי אמון או קשר הדוק עימה. בנוסף, המבקש טוען שהוכח כי הקשר בין המשיבה לבין הזכיינים מתמצה בהעברות כספים למשיבה וקבלת חוזרים ודפי מידע ממנה. קשר כזה – כך נטען – אינו קשר המצריך יחסי אמון או קרבה.

 

            אני סבורה כי הקשר בין הצדדים להסכם הזיכיון הוא קשר המצריך מידה של אמון הדדי, וזאת ממספר טעמים.

 

18.        ראשית, המבקש – ככל זכיין – מקבל מהמשיבה את הזכות לעשות שימוש בידע ובסימני המסחר והשירות של המשיבה. מובן כי לשימוש כזה יש השלכה על המוניטין של הרשת כולה. לכן אף הובהר בס' 2 להסכם הזיכיון, כי הפעלתו המוצלחת של הזיכיון תלויה בבטחון הציבור ברמה הגבוהה של שירותי המפעיל, ועל כל המפעילים להתאמץ לשמור על הדמות והמוניטין של "אנגלו – סכסון".

 

            המשיבה הותירה לעצמה בהסכם את הזכות לסרב להעברת הזיכיון למפעיל אחר  (ס' 2 ג' להסכם הזיכיון)– אף בכך יש אינדיקציה לצורך באמון של המשיבה במפעיל.

 

19.        זאת ועוד – רווחי המשיבה מהזיכיון, הם פועל יוצא של הכנסותיו של המפעיל. לכך יש שתי השלכות.  ראשית, אם המפעיל אינו מרוויח – הדבר משליך על רווחי המשיבה. לענין זה יש להוסיף את האמור בס' 23 ב' להסכם הזיכיון, לפיו המשיבה אינה זכאית להעניק זיכיונות נוספים לפתיחת סניפים ב"אזור ההפעלה".

            בנוסף, המשיבה צריכה לסמוך על מערכת הדיווחים של המפעיל ביחס להכנסותיו ורווחיו (ר' ס' 15 להסכם הזיכיון). הסכם הכולל חובת דיווח ותשלומים הנגזרים ממנה, הוא הסכם המחייב אמון של מקבל הדיווח בדוחות של הצד השני.

 

20.        מכל האמור לעיל עולה כי הסכם הזיכיון הוא הסכם ארוך טווח, המחייב מערכת יחסים מתמשכת בין הצדדים. המשיבה תלויה במבקש הן ביחס להכנסות שהיא יכולה לקבל מעסקיו, הן ביחס לדיווחיו, והן ביחס לשמירה על השם והמוניטין שלה. הסכומים שעל המבקש לשלם למשיבה הם תשלומים הנגזרים מהפעילות השוטפת והמתמשכת של המבקש (ואין מדובר בתמורה עבור שירות שניתן על ידי המשיבה למבקש בעבר – בניגוד לעובדות נשוא פסה"ד מול הים (1978) בע"מ נ. עו"ד דר. יוסף שגב, ע"א 9609/01).

 

            לכן, אף אם הקשר בין הצדדים אינני קשר יומיומי, ואף אם המבקש נהנה ממידה רבה של עצמאות בהפעלת הזיכיון, בכל זאת מדובר ביחסים שיש בהם מרכיב של אמון שלא ניתן להתעלם ממנו.

 

21.        לאור כל האמור לעיל, יש לשוב ולבחון את השאלה שהוצבה לעיל - איך יש לפרש את הסכם הזיכיון ביחס לזכות המשיבה להודיע על סיומו?

 

            אני סבורה כי יש לפרש את ההסכם הזיכיון כך שהוא איננו חוזה שאמור לעמוד בתוקפו לעולם ועד. מדובר, כפי שהובהר לעיל, בהסכם המושתתת על יחסי אמון, בהסכם שהתנהלותו של הזכיין משליכה על רווחי הרשת ועל שמה והמוניטין שלה, ולכן, ובהתאם להלכה הפסוקה, אין לפרש אותו כהסכם בו שללה הרשת מעצמה את הזכות להודיע על ביטול ההסכם תוך זמן סביר.  לאור ההלכה הפסוקה שהובאה לעיל, אינני סבורה כי פרשנות כזו של ההסכם, משמעותה כי בהסכם הזיכיון קיים "תנאי מקפח" בחוזה אחיד.

 

22.        כפי שיפורט להלן, אף לו הייתי קובעת כי לצורך ביטול ההסכם הזיכיון נדרשות "נסיבות מיוחדות" – כפי שנקבע בפסה"ד בן חמו, ואף לו הייתי קובעת כי למשיבה יש זכות לבטל את ההסכם רק אם המבקש הפר אותו – הרי גם לאור פרשנות זו קמה למשיבה זכות לבטל את ההסכם.

 

            כפי שהובהר, אני סבורה כי יש לפרש את הסכם הזיכיון לאור מכלול הוראותיו, כך שאינו כובל את המשיבה אל המבקש לעולמי עד ביחסיהם החוזיים. כדי לפרש את ההסכם, על בית המשפט לבחון את התכלית המסחרית של העסקה.

בפסה"ד בן חמו, קבע בית המשפט בהקשר זה כי "מטיבו של ההסכם נגזרת המסקנה, כי שלילה לצמיתות מן היצרן את האפשרות להפסיק את הקשר עם המפיץ, שכמוה ככפיית היצרן לקיים את ההסכם לעד, אינה מתיישבת עם ההגיון המסחרי והמשפטי ועם השכל הישר...". הטעם לקביעה זו באותו ענין היה משום שאין מדובר בחוזה לעסקה חד פעמית, אלא בחוזה שנועד להסדיר מספר רב של עסקאות, שבו היצרן נותן אמון במפיץ שיפעל לקידום ענייניו.

 

            גם הסכם הזיכיון שבענייננו נועד להסדיר את מערכת היחסים בין הצדדים לאורך זמן, גם כאן תלויה הרשת בזכיין, ולכן סביר לפרש את הסכם הזיכיון בענייננו כהסכם שעליו לו חלה החזקה הרגילה לפיה ניתן לסיימו בהודעה מוקדמת סבירה.

 

23.        אף אם נאמר כי המשיבה אינה זכאית לבטל את הסכם הזיכיון מכל סיבה שהיא, ואף אם נאמר כי נדרשות "נסיבות מיוחדות" לצורך ביטול הסכם הזיכיון (כפי שנקבע בפס"ד בן חמו הנ"ל), אני סבורה כי נסיבות אלה התקיימו בענייננו.

            נסיבות אלה הן אובדן האמון ההדדי של הצדדים, התערערות היחסים ביניהם ורצונה של המשיבה להשתחרר מההסכם, לאור התנהלותו של המבקש.

 

            גם אם למשיבה עומדת זכות לבטל את ההסכם רק מכוח ס' 18 בו, אני סבורה כי יש לפרש את ס' 18 בפרשנות מרחיבה, באופן שאובדן בסיס האמון בין הצדדים מהווה הפרה של הסכם הזיכיון המצדיקה ביטולו על ידי המשיבה. פרשנות כזו תביא לידי ביטוי מחד גיסא את לשונו של ההסכם, ואת ההבדל בין ס'  18 להסכם הזיכיון לבין הוראת ס' 3ב' בו, ומאידך גיסא היא תביא לידי ביטוי את הבעייתיות שפורטה לעיל, של הסכם ארוך טווח שהקשר בין הצדדים לו מבוסס גם על אמון אישי.

 

            להלן נבחן את השאלה האם אבד בסיס האמון של המשיבה במבקש, אבדן שהצדיק את ביטול ההסכם על ידי המשיבה.

 

אובדן האמון של המשיבה במבקש

24.        אני סבורה כי בענייננו, הוכיחה המשיבה כי אבד לה האמון במבקש כתוצאה מהפרות שלו את ההסכם, וכי לכן היא היתה זכאית להודיע למבקש על ביטול הסכם הזיכיון.

 

            במכתב הביטול (נספח ח' להמרצת הפתיחה של המשיבה), ציין ב"כ המשיבה בס' 6 בו כי "למרשתי טענות רבות לגבי האופן בו מנהל מרשך את זיכיון אנגלו סכסון בהרצליה, וזאת מבלי לגרוע מזכותה להפסקת הסכם הזכיינות בכל עת כמפורט לעיל".

 

            כלומר, במכתב הביטול, טענה המשיבה, מעבר לטענתה לפיה היא זכאית לבטל את ההסכם בכל עת, גם כי המבקש מפר את הסכם הזיכיון באופן בו הוא מנהל את זיכיון אנגלו סכסון הרצליה.

 

25.        ואכן, הפרות ההסכם עולות מהתכתובת שהיתה בין הצדדים ומטענות המשיבה.

            כך, המשיבה טענה כי המבקש הזניח את הזיכיון משנת 2002 ואילך. המשיבה פנתה אל המבקש במספר מכתבים במהלך שנת 2002, בהם ציינה כי המבקש איננו פועל לביסוס ופיתוח של הזיכיון (המכתבים צורפו כנספח ד' להמרצת הפתיחה של המשיבה). כך בין היתר הודיעה המשיבה למבקש במכתב מיום 3.6.02 כי מקומו ברשת אנגלו סכסון הוא 38 מתוך 41 מקומות, וכי כתוצאה מכך עליו לקלוט 4 סוכנים בדחיפות. במכתבים אחרים קובלת המשיבה כי המבקש אינו מכניס נכסים לאינטרנט, אינו מגיע לסדנאות, אינו מפעיל תוכנת ניהול ודיווח וכד'. המשיבה טוענת במכתביה כי התנהלות זו פוגעת בשם הטוב ובמוניטין שלה.

 

            בנוסף, פנתה המשיבה אל המבקש בכתב במהלך שנת 2002, במספר מכתבים בהם נטען כי המבקש אינו משלם את דמי הזיכיון במועד.

 

26.        התנהלותו זו של המבקש עולה בקנה אחד עם רצונו המוצהר לחדול מלשמש כזכיין ולהעביר את הזיכיון לזכיין אחר. עם זאת, התנהגות זו מהווה הפרה של הוראות הסכם הזיכיון – אשר בו הצהיר המבקש כי הוא מסכים ש"הפעלה מוצלחת של הסכם הזיכיון תלויה בביטחונו של הציבור, ברמה הגבוהה של שירותי המפעיל..." (ס' 2א' להסכם). המבקש הסכים לשמור בקפדנות על תנאי הסכם הזיכיון (ס' 2 ב' להסכם). המבקש התחייב גם למלא את כל הוראות המשיבה כפי שיינתנו לו מדי פעם (ס' 16 ב' להסכם הזיכיון).

 

            העובדה שהמבקש לא הפעיל את הזיכיון בצורה מוצלחת, לא קיים את הוראות המשיבה, אחר לשלם את דמי הזיכיון, מהווה אם כן הן הפרה של הוראות ספציפיות בהסכם, והן הפרה של הבסיס עליו מושתת ההסכם – קיומו של אמון בין המבקש לבין המשיבה.

            בנסיבות כאלה, היתה המשיבה זכאית להודיע למבקש על ביטולו של הסכם הזיכיון – ודאי לאחר שניתנו לו התראות רבות קודם לכן.

 

27.        מסקנה זו עולה בקנה אחד עם כל האמור לעיל בפסק דין זה- הסכם הזיכיון הוא הסכם ארוך טווח. הוא מחייב אמון והסתמכות של הרשת על הזכיין. כל עוד היחסים תקינים והזכיין פועל כשורה כדי למקסם את רווחיו ואת רווחי הרשת – סביר להניח כי הרשת לא תבקש לבטל את ההסכם. אולם, כאשר חלפו 30 שנה מאז תחילת עבודתו של המבקש כזכיין של הרשת, כאשר הוא אינו מעוניין לשפר את הסוכנות, להשקיע בה ולהתקדם, כאשר הוא הופך להיות הסוכן מספר 38 מתוך 41 סוכני הרשת – הרשת זכאית לבטל את ההסכם. זוהי הפרשנות הסבירה של הסכם הזיכיון.

 

28.        המבקש טען כי המשיבה לא ביטלה את ההסכם כתוצאה מהפרותיו הנטענות. לטענתו, המשיבה שינתה את חזית טענותיה, ואף שטענה מלכתחילה כי הסיבה לביטול הסכם הזיכיון היא הפרותיו של המבקש את ההסכם, הרי שבכתב התשובה האחרון טענה המשיבה כי הסכם הזיכיון הופסק מכוח זכותה להפסיקו בכל עת.

            המבקש טוען כי עמדתה הבלתי ברורה של המשיבה בהקשר זה, מעידה על כך כי רצונה האמיתי הוא לכוף עליו הסכם זיכיון חדש, ולכן היא הודיעה על ביטול הסכם הזיכיון בטענות סרק על הפרתו. ביטול כזה- לטענת המבקש - איננו בתום לב.

 

            אינני מקבלת את טענות המבקש. המשיבה יכולה להיות סבורה כי הפרשנות הנכונה של הסכם הזיכיון היא כזו שעומדת לה זכות לבטלו בכל עת, וללא טעם מיוחד כלשהו. עם זאת, היא עשויה לטעון כי המבקש גם מפר את ההסכם –מבלי שטענה זו עומדת בסתירה לעמדתה המשפטית הראשונית. אם עמדת המשיבה לפיה היא זכאית לבטל את הסכם הזיכיון ללא תנאי – לא תתקבל, יהיה מקום לבחון האם עומדת לה  הזכות לבטל את הסכם עקב הפרתו.

 

29.        העובדה שהמשיבה ניהלה עם המבקש מו"מ ארוך תוך ניסיון להגיע איתו להסכמה כזאת או אחרת, ותוך ניסיון להימנע מביטול ההסכם (חרף עמדתה הראשונית לפיה היא זכאית לבטל את ההסכם בכל עת) –אף היא לא יכולה להיות בעוכריה של המשיבה.

 

            המשיבה טענה כי מבחינה עסקית, היא מעדיפה שהזיכיון יישאר אצל המבקש ויעבור ממנו לזכיין אחר – על פני האפשרות של ביטול הזיכיון והענקתו מחדש לזכיין אחר.

            כך נאמר בס' 26-25 לה.פ. 1427/05 שהגישה המשיבה:

 

                        "25. יובהר, כי למבקשת עדיפות ברורה לקיומו והמשך פעילותו של זכיון המנוהל היטב ומניב רווחים, על הפסקתו. הכנסות המבקשת הינן מתשלומי דמי התמלוגים המשולמים על ידי הזכיינים ברשת, אשר הינם פועל יוצא של רווחיות הזכיינים.

 

26. לא זאת בלבד, גם משיחסי המבקשת עם זכיין ברשמת מגיעים לקיצם, עדיפה על המבקשת האפשרות של העברת זכיון 'פעיל' לצד ג', תמורת תשלום כספי שיוסכם בין הזכיין לרוכש, על פני האפשרות של הפסקת פעילות הזכיון והקמתו של זכיון חדש תחתיו על ידי זכיין חדש, אותו תידרש המבקשת לאתר בעצמה.

 

            לכן, היתה המשיבה זכאית לוותר על עמדותיה המקדמיות, ולנהל מו"מ עם המבקש על מנת לנסות ולהגיע להסכמה – בין על כך שהמבקש יישאר בעל הזיכיון (תוך ויתור המשיבה על טענות ההפרה), או על אפשרות כי המבקש ימכור את הזיכיון לאחר, בתנאים שהמשיבה תסכים להם. גם קיומו של מו"מ כזה, אין בו – לדעתי – כדי לשלול מהשיבה את האפשרות לחזור ולהעלות את טענותיה המשפטיות, ואין בו כדי להעיד על כך כי המשיבה לא נהגה בתום לב.

 

30.        המבקש טען כי זכותו בזיכיון היא "זכות קניין" ואף משום כל אין להתיר למשיבה לבטל אותה.

אינני מקבלת את הטענה. אני סבורה כי אין צורך בהכרח להגיע למסקנות נחרצות ביחס לסיווגה של זכותו של המבקש – כזכות קניין או זכות אובליגטורית.

 

            כך קבעה כב' השופטת שטרסברג כהן בפסה"ד בן חמו שאוזכר לעיל:

            "לא תמיד ניתן לייחס לזכות כלשהי סימנים מובהקים של זכות קניינית. לעיתים משמשים המאפיינים בערבוביה, כאשר חלקם אופייניים לזכות קניינית וחלקם אינם כאלה. בקצה האחד של הקשת מצויות זכויות שהן קנייניות מובהקות ובקצה השני, מצויות זכויות שהן אובליגטוריות מובהקות. בין שני הקצוות מצויות זכויות שמאפייניהן אינם חד משמעיים וחד סטריים. יש והזכות נראית יצור דואלי, שאופייה ייקבע על ידי חילוץ המאפיינים הדומיננטיים מתוכה".

 

            יהא אשר יהא סיווגה של זכות המבקש מכוח הסכם הזיכיון (וודאי אין מדובר בזכות שהיא "קניינית מובהקת"), אין בכל כדי לשנות את תוצאת פסק דין זה כלעיל, המבוססת על פרשנות הסכם הזיכיון, שעל פיה היתה המשיבה זכאית לפעול כפי שפעלה – היינו להודיע למבקש על ביטולו של הסכם הזיכיון, ויש לתת תוקף להודעת הביטול.

 

31.        המבקש העלה במסגרת הסיכומים מטעמו טענות המתייחסות לדרישת המשיבה לפיה הזיכיון יועבר לזכיין אחר בתנאי שאותו זכיין יחתום על הסכם זיכיון חדש, בעל תנאים שונים מההסכם דנן. המבקש טען כי המשיבה לא היתה רשאית להתנות את הסכמתה בתנאי כזה, וכי היא היתה רשאית לסרב להעברת הזיכיון רק מטעמים של זהות הקונה או שינוי לרעה בתנאים של המשיבה.

 

            אינני מקבלת את הטענה. כפי שציינתי לעיל, אני סבורה כי המשיבה היתה זכאית להודיע למבקש על ביטול הסכם הזיכיון. אף על פי כן, המשיבה העדיפה כי הזיכיון יועבר בצורה מסודרת על ידי המבקש לזכיין אחר, ולכן היתה מוכנה לבוא עם המבקש בדברים על האופן בו ניתן יהיה לבצע העברה כזו. מאחר שדובר במו"מ שבמסגרתו ניסו הצדדים להגיע להסכמה, היתה המשיבה זכאית להעלות את טענתה לפיה ההסכם אינו הסכם בלתי מוגבל בזמן, וכי יש להבהיר ענין זה בהסכם הזיכיון שייחתם על הזכיין החדש.

            יוער כי המשיבה אף הסכימה כי ייחתם עם הזכיין החדש הסכם זיכיון בנוסח זהה להסכם דנן, אך תוך הבהרה לזכיין החדש ביחס לעמדתה הפרשנית של המשיבה לגבי האפשרות להודיע על ביטול ההסכם.

 

32.        לכן, ולאור כל האמור לעיל, אני דוחה את התובענה שהגיש המבקש בה. פ. 1365/05  ומקבלת את התובענה שהגישה המשיבה בה. פ. 1427/05.

 

            אני מחייבת את המבקש בהוצאות המשיבה ובשכ"ט עורכי דינה בסך 20,000 ₪ + מע"מ.

 

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

 

ניתן היום 25.5.06 בהעדר הצדדים