בתי המשפט

 

 

 

פסק דין

 

בפרשה שלפני אין מחלוקת על העובדות הבאות:

 

התובעים נסעו לוארנה, בשדה התעופה מסרו מזוודותיהם לנתבעת 1 – חברה המבצעת שירותי מסוף מזוודות עבור הנתבעת 2- חברת התעופה בה טסו התובעים.

 

הגעתם של התובעים לווארנה לא לוותה, לצערם, גם בהגעת המזוודות. אלו נמצאו למחרת הטיסה בתעלת מיון בשדה התעופה על ידי נציגה של הנתבעת 1, והיות שטיסה נוספת לווארנה לא היתה צפויה משך ימים, עד סמוך לחזרתם של התובעים לארץ, וכן היות שהמזוודות היו אמורות לעבור בידוק בטחוני נוסף שאורכו 48 שעות, המתינו המזוודות לתובעים בהגיעם חזרה ארצה.

 

לטענת הנתבעת 1, לפי אמנת ורשה עילת התביעה היחידה שיש לתובעים הנה נגד חברת התעופה בה טסו – המוביל האווירי.

 

לטענת הנתבעת 2 – המוביל – היות שהמזוודות לא היו בחזקתה של הנתבעת 2 ולו לרגע אחד, ואף לא היו בשליטתה אלא נמצאו בשליטה בלעדית של רשות שדות התעופה, הרי שאין להטיל על הנתבעת 2 אחריות כלשהי.

לשאלת בית המשפט הבהיר ב"כ הנתבעת 2 כי אינו סבור שעליו להגיש הודעת צד ג' כנגד רשות שדות התעופה.

הנתבעת 2 אינה חולקת על כך שהנתבעת 1 שימשה סוכנת שלה לצורך קבלת המזוודות.

 

לתמיכה בטענותיה צירפה הנתבעת 2 פסק דין שניתן בבית המשפט לתביעות קטנות בנתניה, בת.ק. 1322/05 מעטה של כב' השופטת גילת ציגלר, שם נמנתה רשות שדות התעופה על הנתבעות, ושם הוכח, באמצעות מסמכים, כי הכבודה האבודה שהתה כל העת בחזקתה של רשות שדות התעופה, ולפיכך, הוטלה על זו האחריות לעיכוב בהגעתן ליעדן.

 

עם כל הכבוד, אני סבור כי פסק הדין שצורף אינו עולה בקנה אחד עם העקרונות שנקבעו בפסק הדין המנחה לעניין היחסים שבין מוביל לרשות שדות התעופה, בר"ע (ת"א) 2224/02, מפי כב' השופטת י' שטופמן, שם הובהר הכלל כי האחריות לכבודה מוטלת על המוביל, ואם ירצה לסייג אחריותו יצטרך לבוא בגידרם של סעיפים 18(3) – לפיו על המוביל להוכיח כי ההשמדה, האובדן או הנזק למטען נגרם ע"י פעולה של רשות ציבורית, סעיף זה אינו חל בענייננו היות שמדובר בעיכוב ולא בהשמדה, אובדן או נזק שאירעו למטען, וסעיף 20 לאמנת ורשה, הוא הרלבנטי למקרה דנן, ולפיו במקרה של נזק הנגרם ע"י עיכוב בהובלת מטען, לא יישא המוביל באחריות אם יוכיח שהוא, שליחיו וסוכניו נקטו בכל האמצעים הדרושים כדי למנוע את הנזק או שנקיטת אמצעים כאמור היתה בלתי אפשרית לגביהם.

 

לשאלת בית המשפט "איזו בקרה יש לכם על מזוודות שצריכות לעלות על המטוס ובסופו של דבר לא עולות?"

הבהיר ב"כ הנתבעת 2 כי "לי כחברת תעופה אין שום בקרה, כל המיון נעשה אוטומטית על ידי רשות שדות התעופה על ידי מחלקת הביטחון שלהם, אין לי נציג שעומד שם וסופר את המזוודות"

 

דברים אלה עומדים בסתירה לחובות המוטלות על המוביל מכוח כללי רשות שדות התעופה (פריקת כלי טייס וטעינתם) התשמ"ח – 1988, (להלן – הכללים) ואינני מוצא שהם מאפשרים מסקנה אחרת מזו – שאחריותה המוחלטת של הנתבעת כלפי התובע, כעולה מהאמנה, נותרה בעינה.

 

יתרה מזו, משאמר ב"כ הנתבעת 2 את הדברים שאמר, למעשה הודיע קבל עם ועדה כי אינו מקיים כלל את כללי רשות שדות התעופה המחייבים אותו ללוות "את המשגורים במשך כל זמן הפריקה והטעינה... " (ס' 9 (2) לכללים).

 

לטעמי, התנערות רבתי מעמידה בכללים, קל וחומר היעדר עמידה כלשהי בתנאיהם מהווה רשלנות היות שהכללים מהווים מקור חובה לפעולה ואי פעולה לפיהם מהווה מחדל.

 

רוצה לומר, שההסכם שבין התובע לנתבעת 2 במעמדה כמוביל, מטיל על הנתבעת 2 חובה לעשות כמיטב יכולתה לאפשר את הגעת התובע ביחד עם מטענו ליעדם.  הנתבעת 2 אינה יכולה להתנער מחובה זו תחת הכסות של "הדברים אינם בשליטתנו", הנתבעת 2 גם לא טענה – וממילא לא הוכיחה – שניסתה לפקח, שניסתה לוודא שכמות המזוודות הרשומה שאמורה לעלות לבטן המטוס, זהה לכמות המזוודות שעלתה לבטן המטוס, פעולות אלמנטריות המהוות חלק מחובתה כלפי התובע, ומתחייבות כאמור גם מכללי רש"ת.

 

לאור האמור לעיל, לא זו בלבד שהנתבעת 2 אינה יכולה לחסות בצילם של הסייגים לאחריות שבסעיף 20 לאמנה, הנתבעת 2 הוכיחה במחדליה גם רשלנות העולה כדי "אי עשיית מעשה שלפי חוק בית המשפט שבידו העניין נחשב היא כשווה להתנהגות רעה וזדונית" כאמור בסעיף 25 לאמנה, אשר הוראותיו מפקיעות מידי המוביל את היכולת להשתמש בהוראות האמנה המגבילות את אחריותו לנזק.

 

מצב בו מודיעה הנתבעת 2 כי אין לה "שום בקרה" על תהליך הטענת המזוודות לבטן המטוס, משול לכך שהנתבעת 2 משליכה יהבה על גורמים חיצוניים ומסירה מעצמה כל אחריות, המוטלת עליה מכוח ההסכם הפשוט והבסיסי שבינה לבין הנוסע, להגעת כבודתו ליעדה, כל עוד לא עלתה הכבודה לבטן המטוס.

 

עניין זה אינו קל בעיניי. מרגע שהוטענה הכבודה למטוס ועד הרגע שנפרקה ממנו מעט מאד יכול לקרות לכבודה המסתופפת לה בתא המטען.

דווקא השינוע ותהליכי ההטענה, שם נעה הכבודה ממקום למקום, בתוכם יכולות ליפול תקלות, ושם הן אכן קורות. לא שמענו על מזוודה שנעלמה לאחר שהוטענה בבטן המטוס ולפני שנפרקה ממנו, אבל על מזוודות שלא "עלו" למטוס, אנו שומעים כל הזמן.

על החוליה החלשה הזו צריכה היתה הנתבעת 2 להפעיל פיקוח ולהימנע מהתנערות, היות שאותה התנערות משולה בעיניי לאדישות לגורלו של מטענם של נוסעיה של הנתבעת 2.

 

בנסיבות אלה אני קובע כי הגבלת האחריות שבאמנה הופקעה ע"י מחדליה והתנכרותה של הנתבעת 2 לחובות הפיקוח והבקרה המוטלות עליה, ולפיכך אין הפיצוי שתחוייב בו מוגבל לסך 105 ₪ לק"ג.

 

ומהכלל אל הפרט.

 

כל מטענם של התובעים נשאר בארץ, אלה נאלצו לכתת רגליהם על חשבון זמן הנופש המצומצם שהיה להם, לשוב לשדה התעופה בתקווה למצוא את מזוודותיהם, לעשות טלפונים רבים ובהמשך גם לקנות ציוד חדש, זאת לאחר שהנתבעת 2 לא עשתה (או לפחות לא טענה שעשתה) כל מאמץ לאפשר העברת המזוודות ליעדן בתוך זמן החופשה.

מאידך, רכושם של התובעים לא אבד אלא חיכה להם בחזרתם ארצה.

 

בנסיבות אלה, ועל דרך האומדנא, אני מעריך את נזקם של התובעים בסך 4,000 ₪ ופוסק כי הנתבעת 2 תשלם לתובעים סכום זה, בתוספת הוצאות משפט על סך 600 ₪ לאיש, כך שבסיכומו של דבר תשלם הנתבעת 2 לתובעים יחדיו 5,200 ₪, וזאת בתוך 21 ימים מיום קבלת פסק הדין.

 

בהיותה של הנתבעת 1 סוכנת עבור הנתבעת 2 לצורך קבלת הכבודה והעברתה לתחילת הליכי השינוע, ולנוכח הדברים שקבעתי בדבר אחריותה של הנתבעת 2 – אשר לא טענה לאחריות כלשהי מצד הנתבעת 1 אלא רק מצד רש"ת, אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעת 1 ללא צו להוצאות.

 

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין.

 

ניתן היום י' בתמוז, תשס"ו (6 ביולי 2006) בהעדר הצדדים.

 

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים בדואר.

                                                                               

 

 

 

 

008767/05תק 320 הילה