בתי המשפט

 

 

 

 

פסק - דין

 

מיצר אני על שלא עלה בידי להביא את הצדדים להסכמה, אף שבנסיבות העניין סביר וראוי היה לסיים את המחלוקת בהסדר.

 

משכך – "על הדין ליקוב את ההר";

 

בתאריך 08/06/05 הזמין התובע מאת הנתבעת עדשות למשקפי ראיה במחיר -.868 ₪ (הזמנה מס' 1399, רצופה לכתב התביעה);

התובע שילם על חשבון התמורה -.300 ₪.

עוד בהמשך אותו יום הודיע התובע לנתבעת שחזר בו והוא מבטל את עיסקת המכר ודרש החזר המקדמה. 

התובע נימק החלטתו לבטל את העיסקה באמירה הסתמית "לאחר מידע רפואי שקבלתי"; גם בעת הדיון בבית המשפט לא הרחיב מעבר לטעם זה.

 

תחילה לא הסכימה התובעת לבטל את ההזמנה כלל, בהמשך נאותה לבטלה אך התנתה הסכמתה לביטול בתשלום "דמי ביטול" בסך -.149 ₪ (סעיף 7 של כתב התביעה שלא הוכחש).

 

התובע אף נדרש לחתום על מסמך לפיו אין לו, ולא יהיו לו, עוד כל טענות לנתבעת. התובע לא הסכים לכך על כן נשאר סכום המקדמה כולו בידי הנתבעת.

 

התובע סבור, כטעונו בכתב תביעתו המפורט, שמשהודיע על ביטול העיסקה זמן כה קצר לאחר ההתקשרות אין כל הצדקה וזכות לנתבעת לעכב תחת ידה את דמי הקדימה או חלקם ובהשארת הכסף בידיה יש משום עשיית עושר ולא במשפט.

 

עיקרו של כתב הגנה קצר שהגישה הנתבעת: "אופטיקנה הסכימה לבטל העיסקה בניכוי דמי טיפול על פי נוהלי אופטיקנה" (סעיף 4).

 

לשאלתי, בעת הדיון, מה הם "נוהלי אופטיקנה", מי קבע אותם וכיצד הם מובאים לידיעת הלקוח, הבהירה נציגת הנתבעת שזו "מדיניות של החברה". לדבריה קיים ב"ויטרינה" שלט ש"אין מחזירים כספים". "הנוהל שאין החזר כספי ולא משנה מה גודל העיסקה. דמי הביטול שאנו נוהגים לגבות הם -.149 ₪ תמיד" (עמ' 1 ש' 21).

 

התובע הכחיש בתוקף כי נוהל כזה הובא לידיעתו עובר להתקשרות (עמ' 2 ש' 8).

 

בעת הדיון התברר שהנתבעת הציעה "להשיב" לתובע גם אותם -.149 ₪ - במתן תו-זיכוי – לאמור, התובע יוכל לשלם באמצעותו מוצר אחר שירכוש אצל הנתבעת. התובע דחה הצעה זו מן הטעם שאינו מעוניין ואינו מתכוון לבצע עוד כל עיסקה עם הנתבעת.

 

שני הצדדים מסכימים שחוזה המכר בוטל.

 

התנאי בדבר חיוב בדמי ביטול לא היה תנאי מוסכם עפ"י תנאי ההתקשרות משלא הובא כלל לידיעת התובע.

סעיף 21 של חוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 קובע:

"משבוטל חוזה חייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה ...".

 

כך גם הוראת סעיף 9 של חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970 (חוק התרופות):

"משבוטל החוזה חייב המפר להשיב לנפגע מה שקיבל על פי החוזה והנפגע חייב להשיב למפר את מה שקיבל על פי החוזה ...".

 

מכאן שעל הנתבעת להשיב לתובע כל סכום אותו קיבלה ממנו בגין החוזה שבוטל.

 

אכן הנפגע מהפרת החוזה (ובענייננו הנתבעת היא אכן בגדר "נפגעת") זכאי לפיצויים בשל נזקים אשר נגרמו לו בשל ההפרה, וסעיף 15(ג) של "חוק התרופות" אף עוסק באפשרות ש"דמי הקדימה" אשר שולמו קודם ביטול החוזה יהיו בגדר "פיצויים מוסכמים" להם זכאי הנפגע בלא שיידרש להוכיח נזקים, אלא שהנתבעת לא הצביעה על נזק כלשהו, אף לא טענה שאותם "דמי ביטול" הינם פיצוי בעבור נזק כלשהו.

 

הנתבעת אף לא טענה שהוסכם מראש [כדרישת סעיף 15(ג) של חוק התרופות] שדמי הקדימה יחולטו לטובתה במקרה של ביטול החוזה.

 

המסקנה מהאמור: על הנתבעת להשיב לתובע את מלוא דמי הקדימה אותם שילם.

 

לפיכך אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע -.300 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין על סכום זה מתאריך 10/06/05 ובנוסף על כך הוצאות משפט (אגרה וביטול זמן) בסך כולל -.400 ₪.

 

ניתן היום, י"ח באייר תשס"ו (16 במאי 2006), בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

 

 

 

 

001809/06תק 330 אתי