השופטת  ד' ברלינר:

 

           מקרה נוסף שבו סכין החליפה את מקומן של מילים. דקירה אחת בלבו של בחור צעיר כבן 18 הביאה למוות חסר פשר וחסר נחמה.

 

אלה העובדות הרלוונטיות

 

1.        א.ג. (להלן: המערער) הוא יליד 28.6.86. בלילה שבין 31.5.02- 1.6.02 שהה המערער יחד עם חבריו ברח' מיכאל חזני בחדרה. למקום הגיעה קבוצת צעירים נוספת שביניהם אנטון פשייב, יליד 5.12.83 (להלן: המנוח). בין השניים, שלא הכירו זה את זה קודם לכן, התפתחה קטטה בגין סיבה של מה בכך שמהר מאוד הסלימה לכלל חילופי מהלומות. חבריהם של המערער והמנוח הפרידו ביניהם, הרחיקו אותם זה מזה והחזיקו בהם. המערער הצליח להשתחרר מידי חבריו, שלף סכין ודקר את המנוח דקירה אחת שעברה דרך הריאות והלב מקדימה אחורה מימין לשמאל ומלמעלה למטה. המנוח נפטר כתוצאה מאותה דקירה כמעט מיידית. 

 

           נגד המערער הוגש כתב אישום בבית המשפט המחוזי בחיפה (ת.פ 509/02), בשבתו כבית משפט לנוער, שבו יוחסה לו עבירת רצח. לאחר שמיעת ראיות הורשע המערער בביצוע הריגה, עבירה על סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק).

 

           קודם לשמיעת הראיות התקיים הליך של גישור שלא עלה יפה. בדיעבד, אותו הליך של גישור מהווה חלק מטיעוני הסנגור, ועל כך בהמשך.

 

2.        לאחר דיון נרחב, שכלל שמיעת עדים לעניין העונש הן מטעם התביעה והן מטעם ההגנה, קבלת תסקיר כמתחייב מגילו של המערער וכן שמיעת טיעונים מקיפים מפי הצדדים, לרבות הפנייה לשפע אסמכתאות, הטיל בית משפט קמא על המערער 14 שנות מאסר מתוכן 12 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.

 

על גזר הדין הערעור בפנינו. 

 

3.        את תקופת המאסר שהטיל על המערער, נימק בית משפט קמא באלו: מדובר בביטוי של תת תרבות הסכין כאשר עצם ההצטיידות בסכין בעת יציאה לבילוי "מראה על אימוץ אותה תת תרבות ועל נכונות ללכת על פי דרכיה". מדובר בתופעה חמורה שהפכה למכת מדינה. כיוון שכך, יש להחמיר מאוד עם אלה שנושאים סכין עימם, גם במקרים שלא נעשה שימוש בסכין. על אחת כמה וכמה, כאשר מדובר בשימוש שגרם למותו של אדם. הריב בין המנוח למערער היה ריב של מה בכך של אנשים צעירים כשהמנוח לא היה חמוש. השניים הופרדו זה מזה ולמרות זאת המערער הפתיע את המנוח, שלא היה מוכן לאלימות מסוג זה, ודקר אותו למוות. לקולא ציין בית משפט קמא את גילו הצעיר של המערער, וכן את האמור בתסקיר קצין המבחן. מהתסקיר  עולה כי עברו של המערער היה נקי (הגם שנחשד בביצוע עבירות סמים ועבירות נוספות). קצין המבחן התרשם כי המערער הבין את חומרת מעשיו ואת העוול שגרם למנוח ולמשפחתו. יחד עם זאת, ציין קצין המבחן כי יש קווי סיכון באישיותו של המערער, ובמצבים טעונים רגשית "הוא עלול להגיב בסף תסכול נמוך ובהתנהגות אימפולסיבית". המערער הוא חלק מחברה שבה קיימים דפוסים עבריינים ושמירה על הכבוד, מתבטאת בהפגנת אלימות וכוח. כיוון שהמערער שיתף פעולה בדיעבד עם גופי החקירה, ובהתבסס על חוות דעת פסיכולוגית, העריך קצין המבחן כי יש סיכויים לשיקומו.

 

           תוך שהוא מאזן בין הנימוקים לקולא, כפי שצוינו לעיל, לרבות העובדה שהמערער שהה תקופה ארוכה במעצר בית ולא הפר אותו, ובין המעשה, תוצאותיו הקשות, הצורך להרתיע אנשים צעירים ורף הענישה שבא לידי ביטוי בחלק מן הפסיקה הרלוונטית, הטיל בית משפט קמא את העונשים שפורטו לעיל.  

 

4.        בהודעת ערעור דרמטית במיוחד, שאליה הצטרף טיעון בעל-פה דומה באופיו, טען הסנגור כי "גזר הדין שהטיל בית המשפט הנכבד קמא על המערער הינו... חסר תקדים בחומרתו... חורג באופן קיצוני ממדיניות הענישה של בית משפט נכבד זה בבואו לגזור דינם של קטינים..." (סעיפים 1 ו-2 לנימוקי הערעור, ההדגשה במקור).

 

           על אלה הרחיב הסנגור את הדיבור:

 

           א. גילו של המערער שטרם מלאו לו 16 שנים בעת ביצוע העבירה.

          

           ב. עינוי  דין חמור "שנגרם כל כולו אך ורק על ידי המשיבה" (סעיף 1).

 

ג. בית משפט קמא, כך לטענת המערער התעלם לחלוטין מרשימה של 45 פסקי דין שהוגשו לו על ידי הסנגור שייצג אז את המערער (שאינו הסנגור שבפנינו) לעניין רף הענישה הנוהג בעבירות מסוג זה.

 

ד. ובאותו הקשר: בית משפט הסתמך על שני פסקי דין שונים וחמורים בנסיבותיהם בהשוואה למקרה הנוכחי וראה בהם אמת מידה הולמת לענישה  בענייננו.

 

ה. בית משפט קמא ציין בהחלטתו כי "בהחלט סבורים אנו כי יש להעלות את רף הענישה בתחום עבריינות זה על מנת לנסות ולהקטין את מימדיה של תופעה מסוכנת זו". לדעת הסנגור מדיניות רף הענישה "אינה מסורה לידיו של בית משפט קמא אלא רק לידיו של בית משפט נכבד זה" (סעיף 5 להודעת הערעור).

 

ו. כפי שצוין לעיל, התנהל הליך של גישור בתיק זה. המערער היה מוכן מלכתחילה לקבל את הצעתו של השופט ר' שפירא שבפניו התנהל הגישור ולהודות בעבירה של הריגה. המדינה סירבה לכך. סירוב זה, גרר הליך משפטי שהתמשך לאורך שנתיים וחצי, שבסיומו התוצאה היתה זהה לזו שהוצעה בהליך הגישור - קרי המערער הורשע בהריגה.

 

ז. הגם שבית המשפט הזכיר את תסקיר שירות המבחן, נראה שלא נתן משקל מספיק לאמור בו ובמיוחד לפוטנציאל השיקום עליו הצביע התסקיר. בשל כל אלה, סבור הסנגור, כי מן הראוי שבית משפט זה יגזור את העונש תוך "התעלמות גמורה" מגזר הדין של בית משפט קמא וישית עליו עונש של פחות ממחצית שנות המאסר שנגזרו בבית משפט קמא.   

 

דיון

 

5.        חרף טיעונו המוקצן של הסנגור והודעתו כי לא יסתפק "בהקלה בעונש אפילו של 5 שנים" נראה לי כי אין מקום להתערב בענישה.

 

           עד שאני מגיעה לדיון לגופו של ענין, אני רואה לנכון להסיר מעל הפרק את נושא הגישור שאיננו חלק אינטגראלי משיקולי הענישה הקלאסיים. כאמור, הסנגור הפנה לכך שהמערער מצדו היה מוכן להודות בהריגה ודווקא המדינה היא זו שלא הסכימה להצעה. בכך נגרם, לשיטתו, עוול למערער. לטעמי, לא היה מקום לטיעון זה וטוב לו שלא הושמע משהושמע.

 

על הליך הגישור

 

6.        הליך הגישור מוסדר בסעיף 79ד' וכן סעיף 109 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשנ"ד-1984, שמכוחם הותקנו גם תקנות בתי המשפט (גישור), התשנ"ג-1993 (להלן: התקנות).

 

           נשמת אפו של הליך הגישור תלויה בכך שדברים שנאמרים במהלכו לא יובאו לידיעת בית המשפט שדן בסופו של יום בתיק שמדובר בו. (בהנחה שהליך הגישור לא הניב תוצאות) עיקרון בסיסי זה נכון הן במישור האזרחי והן במישור הפלילי. סעיף 3(ב') לתקנות אומר:

 

"(ב) בית המשפט יסביר לבעלי הדין כי דברים שיימסרו במסגרת הליך הגישור לא ישמשו ראיה בהליך משפטי אזרחי, וכי אי הסכמתם להעברת הענין לגישור או הפסקת הגישור לא ישפיעו על תוצאות הדיון בבית המשפט."

 

סעיף 3(ו) אומר:

"(ו) אישר בית המשפט את העברת הענין לגישור, יראו את ההסכם בנוסח שבתוספת (להלן - ההסכם המצוי), כהסכם בין בעלי הדין ובינם לבין המגשר, זולת אם הסכימו ביניהם, בכתב, אחרת."

 

           בתוספת לתקנות  שהיא "ההסכם המצוי בין בעלי דין ומגשר" נאמר בנושא זה כדלקמן:

 

2. בעלי הדין מתחייבים לא להזמין את המגשר למסור עדות, בין בכתב בין בעל-פה, או להציג מסמכים בכל ענין שהועלה, במישרין או בעקיפין, בהליך הגישור.

 

2א. בעלי הדין מתחייבים לא למסור לבית המשפט דברים שנאמרו בהליך הגישור ולא להציג מסמכים בכל ענין שהועלה, במישרין או בעקיפין, בהליך הגישור.

 

 

           בשני מקרים שהגיעו לדיון בסוגיה זו, סירב בית משפט זה לקבל דברים שנאמרו בהליך הגישור, וראה לענין זה החלטתה של השופטת ע' ארבל בבע"מ 8579/05, פלונית נ' פלוני, תק-על 2006(1) 207; וכן החלטתו של הרשם י' מרזל בע"א 8995/03 עמותת אהל יצחק נ' עמותת אהל דוד לצרכי דת ואח', תק-על 2005(4) 2684.

 

7.        הגם שבתחילת דרכו שימש הליך הגישור רק במישור האזרחי הרי שבשנים האחרונות "יובא" גם להליך הפלילי והוא תופס נפח הולך וגדל גם בתחום זה. בהעדרן של תקנות ספציפית של הגישור הפלילי היתה הדעה המקובלת עד היום כי ניתן לערוך גישור זה מכוח סעיף 144 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982, שכותרתו "הסכמה בדבר עובדות וראיות". בימים אלה ממש, בתאריך 18.7.06, התקבל תיקון מספר 48 לחוק הנ"ל שתחילת תוקפו ביום י"א  בטבת התשס"ז (1 בינואר 2007). התיקון מתבטא בין היתר בהוספת סעיף 143א.

          

סעיף 143א (ה) קובע:

"(ה) לא הסתיים הדיון בכתב האישום במסגרת דיון מקדמי לפי סעיף זה, יעביר בית המשפט את הדיון בכתב האישום לשופט אחר שימשיך לדון בו לפי הוראות סימנים ה' עד ז' לפרק זה."

 

סעיף 143א(ו) קובע:

 

"(ו) פרוטוקול הדיון המקדמי-

לא יועבר לעיון השופט שימשיך לדון בכתב האישום לפי הוראות סעיף קטן (ה);

לא ישמש ראיה בכל הליך משפטי אחר, למעט בערעור על פסק הדין שניתן בדיון המקדמי, אלא בהסכמת בעלי הדין."

 

           הסעיף מדבר בעד עצמו ואינו טעון הבהרות. כפי שניתן לראות, החריג היחיד לענין החיסיון על פרוטוקול הדיון המקדמי, הוא בערעור על פסק דין שניתן בדיון המקדמי. זאת, בהבדל מערעור על פסק דין בהליך "רגיל" בתיק שלא הסתיים בגישור (כמו במקרה שבפנינו). הצורך בחריג זה מובן, בהתחשב בכך שמדובר בפרוטוקול ובפסק דין המהווים יחידה משפטית אחת.

 

8.        בהצעת החוק שקדמה לתיקון דלעיל (הצעת חוק מס' 158 מיום ז' בשבט התשס"ה (17 בינואר 2007)) הוסבר הצורך בסעיפים דלעיל, כדלקמן:

 

"מוצע לקבוע שאם לא יסתיים ההליך בכתב האישום בשלב הדיון המקדמי ויהיה צורך בשמיעת ראיות, יועבר הטיפול בהליך לשופט אחר או למותב אחר, שלא היה חשוף לחומר הראיות ולא יורשה לעיין בפרוטוקול הדיון המקדמי. כמו כן מוצע, כדי למנוע חשש של בעלי הדין משימוש עתידי בדברים שנאמרו במהלך דיון מקדמי בכתב האישום, שפרוטוקול הדיון כאמור לא ישמש ראיה בכל הליך משפטי אחר, אלא בהסכמת בעלי הדין."

 

החשש, עליו מדובר בהצעת החוק, מהווה נדבך מרכזי בכל נושא הגישור.  להליך הגישור לא תהיה תקנה, אם צדדים ידעו כי דברים המוחלפים במהלכו, יכולים לעמוד להם לרועץ בשלב מאוחר יותר. במאמר שהתפרסם בעלון הרשות השופטת הדגיש השופט ר' שפירא (אותו שופט שערך את הגישור בתיק הנוכחי) כי תיק הגישור "חסוי בפני הציבור ובפני המותב האמור לדון בתיק בסדר הרגיל. רק השופט המגשר רשאי לעיין בו" (גיליון 32 (2003) 46-50, בעמ' 47). 

 

9.        לענייננו, גם תוך התייחסות לעובדות הקונקרטיות, ולא רק בשל הפן העקרוני, לא היה מקום להעלות את הטענה. עתירתה של התביעה להרשיע את המערער בעבירת רצח היתה מעוגנת בחומר הראיות הלכאורי שהונח בפני בית המשפט, ולא היתה מופרכת. שופטי המותב נחלקו בדעותיהם לענין הוכחתם של רכיביה השונים של עבירת הרצח והתגבשה דעת רוב ודעת מיעוט באשר לרכיב זה או אחר. במילים אחרות, זיכויו של המערער מעבירת הרצח לא היה מובן מאליו והרשעה היתה בגדר אפשרות סבירה. לפיכך, לא בכדי ביקשה התביעה לעמוד על שלה. כיוון שמדובר בחיי אדם שקופחו, יש גם פן ערכי לעמדתה של התביעה. באותו הקשר. עד לרגע האחרון ואפילו בתסקיר העדכני העומד בפנינו, (מיום 16.7.06), טוען המערער להגנה עצמית. לפיכך, ספק אם הודייתו בעבירת ההריגה היתה מתקבלת בנסיבות אלה. הדעת נותנת כי בית המשפט לא היה רואה בה הודייה והיה עומד על שמיעתן של ראיות או לפחות, קבלתה של "ראשית ראיה" שתסיר כל ספק באשר להודייה. אם כך ואם כך, מדובר בדיון שהתחייב מהנסיבות וממילא לא היה מקום לטיעונו של הסנגור כי הסירוב של התביעה "גרר אחריו הליך משפטי שהתמשך לאורך שנתיים וחצי"   

 

מכאן לשיקולים האינהרנטיים

 

10.      גילו של המערער בשעת מעשה, היותו בן פחות מ-16, הוא ליבת טיעוניו של הסנגור והוא מהווה מרכיב דומיננטי- הן בפני עצמו, והן לענין כל אחד משיקולי הענישה האחרים אליהם מתייחס הסנגור. אליבא דהסנגור, הגם שבית המשפט אמר בגזר הדין כי הוא רואה בגיל נסיבה לקולא, הנה כשבא לתרגם את הדברים לכלל מעשה, לא נתן לכך משמעות והדברים נותרו בבחינת מס שפתיים בלבד.

 

11.      קטינות, היא אכן נסיבה משמעותית שיש להתחשב בה. עוד מקובל עלינו כי בתוך קבוצת הקטינים, קיימת הבחנה בין מי שנמצא על קו התפר שבין קטינות לבגירות, לבין מי שרגליו נטועות עדיין עמוק בתוך קבוצת הקטינים. המערער מבחינה זו נמצא "באמצע" קבוצת הגיל הרלוונטית. בכך כוונתנו למרווח שבין גיל 14 ל-18. גיל 14 הוזכר משום שכידוע לא ניתן להטיל מאסר בפועל על מי שטרם מלאו לו 14 בשעת גזירת דינו (וראה לענין זה סעיף 25(ד) לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971 (להלן: חוק הנוער). לענין העבירה שעמדה על הפרק בתיק זה - קרי עבירת רצח, אמר המחוקק את דברו בסעיף 25(ב) לחוק הנוער, כאשר קבע כי אין חובה להטיל מאסר עולם על מי שהיה קטין ביום ביצוע העבירה. אפשרות השיקום, שהיא לעולם אחד משיקולי הענישה, תופסת מקום מרכזי וחשוב יותר כאשר מדובר בקטין. יחד עם זאת, קטינות איננה יוצרת חסינות (ע"פ 8164/02 פלונים נ' מדינת ישראל, תק-על 2003 (1) 2207),  ובית המשפט איננו מתפרק מתפקידו לאזן בין השיקולים האינדיבידואליים, לרבות הקטינות, לאינטרס הציבור.   

 

12.      בגדר אינטרס הציבור הדגש מושם על כך שלרוע המזל עבירות מסוג זו שנעברה בתיק הנוכחי, מבוצעות לעיתים קרובות על ידי בני נוער. העבריינים הם קטינים ולעתים קרובות – כך גם הקורבנות. גם במקרה הנוכחי המנוח יצא זמן קצר בלבד לפני האירוע, מכלל קטינות. כיוון שמדובר בעבירה שכיחה בין בני נוער, המשקל שניתן לתת לגילו של המערער הוא מוגבל. לצד ענישתו הספציפית של המערער הענישה צריכה לשדר מסר ברור וצלול דווקא לקבוצת הגיל אליה משתייך המערער, ושמא, יהיה בכך כדי למנוע את האירוע האלים הבא.

 

13.      בע"פ 3231/04 סבן נ' מדינת ישראל וע"פ 3431/04 אמשיקאלשוילי נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(3) 2469 נאמר כדלקמן:

 

"כשמדובר בצעירים שעדיין לא אבד הסיכוי להשיבם למוטב קביעת האיזון בין השיקולים הנוגעים לסיכויי השיקום לבין שיקולי הגמול וההרתעה הראויים היא מורכבת... נדרשים גם אנו לתת משקל הולם לחומרתן של תופעות עברייניות שפשו בחברה והיו לנגע מסכן באופן ממשי את חייהם וביטחונם של אנשים תמימים מקרב הציבור. בית המשפט קמא עמד על חומרת התופעה הנפוצה של יציאה לבילוי תוך הצטיידות בסכין, תופעה פסולה זו גוררת תגובות אלימות והופכת את השימוש בסכין תוך סיכון חיי אדם להתנהגות מקובלת. אין להשלים עם נורמה פסולה זו. כיוון שהתופעה נפוצה בעיקר בקרב צעירים, ולא פעם צעירים ללא עבר פלילי, הרי שאין דרך להרתיע מפני עבריינות נפוצה זו אלא בענישה מחמירה של אותם צעירים."  

 

 

           בהמשך מצטטת השופטת ד' בייניש את ע"פ 6881/97 מדינת ישראל נ' מולנור, תק-על 98(1) 640 עמ' 641:

 

"כפי שהתריע בית משפט זה לא אחת הפכה תופעת ה"סכינאות" בקרב בני נוער לתופעה נפוצה, והיות הדוקר נמנה על בני הנוער היא כשלעצמה אינה יכולה לשמש צידוק לענישה שאינה הולמת את חומרת העבירה. על בית המשפט לשוות לנגד עיניו, כבכל מקרה אחר, לא רק את הנאשם העומד לדין אלא גם את קורבן העבירה ותוצאותיה כלפיו, ואת האינטרס הציבורי. האיזון בין כל השיקולים מחייב במקרה זה הטלת עונש מאסר לתקופה ממשית."

 

 

           הציטטות דלעיל מדברות בעד עצמן ואינן טעונות פרשנות. גם בענייננו הדגש הוא לא רק על עצם הדקירה, אלא על העובדה שמראש היה המערער מצויד בסכין. מה לו לנער בן פחות מ-16 לצאת לבילוי כשהוא מצויד בסכין. לא שמענו כי המערער חרד באותו יום בשל איום ספציפי שהופנה אליו או שהיתה נסיבה קונקרטית לנשיאת הסכין. מדובר בנוהג, שלרוע המזל הפך לנורמה בקרב בני נוער. ואף זאת לרוע המזל, המרחק בין סכין המצוי בכיס- לבין שליפתו, הוא קצר ביותר והתוצאות הטראגיות אינן מאחרות לבוא.

 

ולהשלמת התמונה      

 

14.      על כך שלרף הענישה יש משמעות לעניין המסר המועבר לציבור העבריינים הצעירים הפוטנציאליים ניתן ללמוד גם מהתייחסותו של המערער עצמו. כחלק מהחקירה הוקלטה שיחה בין המערער לחברו (התמליל ת/10). בין היתר אומר המערער בשיחה כי "אני בשקט הולך על שבע שנים". ושמא, לו היה המערער יודע "שמתחם הסיכון" לעניין הענישה גדול יותר בצורה משמעותית, לא היתה הסכין הופכת לחלק משגרת התנהגות.

 

האם סטה בית המשפט מנורמת הענישה המקובלת

 

15.      לבית משפט קמא הוגשה רשימה של 45 פסקי דין. באף אחד מהם לא הוטלה תקופת מאסר המתקרבת באורכה לתקופת המאסר בתיק הנוכחי. משום מה, כך לטענת הסנגור, התעלם בית משפט קמא מאותה רשימה ארוכה המבטאת את נורמת הענישה ובחר להתמקד בשני פסקי דין שצוינו על ידו.

אין רבותא בהגשת רשימה של 45 פסקי דין ואף יותר מכך. כל שנדרש הוא לחיצה אחת על מקשי המחשב והרשימה מוכנה להגשה. לענייננו, חלק גדול מפסקי הדין באותה רשימה אינם רלוונטיים ואינם דומים בנסיבותיהם לנסיבות התיק הנוכחי. כך למשל בחלק מפסקי הדין מדובר במצב שבו הקורבן יצר את הפרובוקציה והביא את הסכין לזירה, בחלקם מדובר באלימות מתמשכת מצד הקורבן שהביאה לביצוע העבירה וכיוצ"ב.

 

16.      על בסיס הקביעה, כי נורמת הענישה שבאה לידי ביטוי בגזר הדין יש בה משום חריגה מרף הענישה המקובל והנהוג בעבירות מסוג זה כאשר הן מבוצעות על ידי קטינים, טען הסנגור גם, כי בית משפט קמא חרג מסמכותו. הסמכות להעלות את רף הענישה, כך לדעת הסנגור, שמורה לבית המשפט העליון, ולו בלבד.

 

           אין ממש בטענה לא לענין התשתית העובדתית קרי - רף הענישה המקובל ולא לענין ההיבט המשפטי קרי- סמכותו של בית המשפט המחוזי. באשר לרף הענישה: העונש שהטיל בית משפט קמא לא סטה מרף הענישה המקובל בעבירות מסוג זה ראה למשל ע"פ 11379/03 פלוני נ' מדינת ישראל (שהוזכר גם בגזר הדין של בית משפט קמא), ת"פ (ת"א) 202/05 וכן ת"פ (חיפה) 208/03. בית המשפט אכן הביע דעתו כי יש מקום להעלות את רף הענישה, אולם בפועל אימץ את רף הענישה הנוהג, גם אם ברף הגבוה שלו. ולעניין הסמכות: סמכותו הטבועה של בית המשפט היא להתאים את הענישה לנסיבות שבפניו. בגדר נסיבות אלה מצויים גם צורכי השעה, ולענייננו, הצורך להילחם בתופעה נפוצה בקרב בני נוער - קרי תופעת תת תרבות הסכין.

 

17.      סוף דבר - נקודת הפתיחה היא גם נקודת הסיום. נער כבן 18 סיים את חייו משום שהמערער הצטייד בסכין ומיהר לעשות בו שימוש. אביו של המנוח העיד לעניין העונש, וסיפר על השבר והטרגדיה במשפחה כתוצאה ממותו של המנוח. העונש שגזר בית משפט קמא יש בו הלימה לכל השיקולים הרלוונטיים שפורטו לעיל, והוא נותן ביטוי מסוים, שלעולם אינו מלא, לערכם של חיי אדם ולאותה טרגדיה מיותרת. העונש מכמת גם את קטינותו של המערער וסיכויי שיקומו. לעניין זה נאמר כי תסקיר שירות המבחן ממליץ על הפניית המערער לתהליך שיקום בין כותלי הכלא, והמלצה זו מן הראוי לבצע במידת האפשר. אם אכן יתמיד המערער בהליך השיקום בתוך הכלא ויפיק ממנו את התועלת המקווה, יסיים את תקופת המאסר שנקצבה לו כשהוא בחור צעיר שכל חייו לפניו, ויש בידו הכלים להפוך לאזרח נורמטיבי מן הישוב.

 

           אציע לחבריי לדחות את הערעור.

 

                                                                                           ש ו פ ט ת

 

השופטת מ' נאור:

 

           אני מסכימה.

 

                                                                                           ש ו פ ט ת

 

השופט ס' ג'ובראן:

          

           אני מסכים.

 

                                                                                           ש ו פ ט

 

 

           הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ד' ברלינר.

 

           ניתן היום, כ' באלול התשס"ו (13.9.06).

 

 

ש ו פ ט ת                                  ש ו פ ט                                ש ו פ ט ת

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   05065080_Z03.doc   אמ

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il