בתי
המשפט
|
ע"א
9038/06 |
בית
המשפט המחוזי בירושלים | ||
|
| |||
|
09/07/2006 |
|
כבוד
השופטת מוסיה ארד – נשיאה כבוד
השופט בעז אוקון כבוד
השופטת מרים מזרחי |
לפני: |
זהו
ערעור על פסק-דינו של בית-משפט שלום בירושלים (כב' השופט סולברג), בגדרו נדחתה
תביעה שהגישו המערערים נגד המשיבים לתשלום עבור הפקת תכניות שהוזמנו, לפי הטענה,
על-ידי המשיבות.
עיקר
הדיון בבית-משפט קמא סב על משמעות סיכום פגישה שנערך ביום 26.12.99 (להלן – "הסיכום"). באותו סיכום
פגישה הביעו המשיבות תמיכה בהמשך התכנית, ונקבע כי המערערים יהיו הגורם היחיד
הרלוונטי להפעלתה. כן נקבעו סכומי ההשתתפות של המשיבות. ביחס למשיבה 1 נקבע, כי
תשתתף בתכנית בסכום בהיקף של 70,000 $ עד 100,000$. ביחס למשיבה 2 נקבע, כי לאור
הקיצוצים הצפויים בתקציבה, לא ברור אם היא תוכל להמשיך ולתמוך בתכנית. בשולי אותו
סיכום נאמר, כי המשיבות "תפעלנה ליישום הסיכום על-פי הנהלים הקיימים ובהנחיית היועץ
המשפטי".
בית-משפט
קמא היה בדעה כי הסיכום, וחילופי הדברים שהיו בעקבותיו, לא שכללו הסכם מחייב בין
הצדדים. בכל הנוגע למשיבה 2 סמך בית המשפט על ההסתייגות הברורה המופיעה בסיכום
והנוגעת למגבלות התקציביות שבהן נתונה אותה משיבה. בכל הנוגע למשיבה 1 קבע בית
המשפט קמא, כי על-פי הנהלים הקיימים, לא היה די בישיבה בה נכחו בעלי תפקידים
בכירים, לרבות גזבר המשיבה 1 והיועץ המשפטי, שכן כל עוד לא ניתנו הנחיות של היועץ
המשפטי – ההסכם אינו מחייב.
במסקנות
אלה של בית-משפט קמא לא נפל פגם. לא ניתן לראות קיבול במסמך המחייב אישור או הנחיה
נוספת של היועץ המשפטי, כל עוד לא ניתנה הנחיה כזו. במצב זה, אין לדבר אפילו על
התחייבות מותנית, כלשון בית-משפט קמא, אלא על חסר בכשרותו של מי שצריך למסור את
הודעת הקיבול או מי שצריך לשכלל את ההסכם. מובן, עם זאת, שמדובר במצב גבולי בהתחשב
באופי הביצועי של אותו מסמך, ובנוכחות בעלי התפקידים
הרלוונטיים.
יחד עם
זאת, בית-משפט קמא לא התייחס לטענת המערערים, לפיה הם זכאים לקבל שכר ראוי עבור
עבודתם. טענה זו מופיעה בצורה מפורשת בסיכומי המערערים, והיא נתמכת בניסוח הכללי של
כתב התביעה, בגדרו טענו המערערים כי הם זכאים לתשלום, נוכח מצגים שונים מהם ניתן
היה ללמוד כי המשיבה 1 מעוניינת בתכניות. במיוחד יש לשים לב לכך, שהמשיבה 1 אכן
קיבלה את אותן תכניות ועשתה בהן שימוש, ולא דחתה את קבלת העבודה בנימוק שאין הסכם
בין הצדדים.
למעשה,
אין בפי המשיבה 1 תשובה מניחה את הדעת על השאלה, מדוע היא לא תשלם עבור ההנאה
שקיבלה, למעט הטענה כי מדובר בשינוי חזית. טענה זו אינה טענה של מה בכך, אך עיון
בכתב התביעה, כמו גם במכלול הראיות שהובאו בפני בית המשפט, מלמד כי טענה זו אכן
הונחה בפני בית המשפט, גם אם מאמצי הצדדים התמקדו בשאלה אם השתכלל חוזה מפורש
ביניהם.
במצב
דברים זה, כאשר המשיבה קיבלה טובת
הנאה אשר גרמה לחסרון כיס אצל המערערים, וזאת מעבר לעבודה שהושקעה על-ידם, לא ראוי
כי המשיבה 1 תוכל לזכות באותה טובת הנאה בלא לשלם תמורה כלשהי למערערים. עם זאת,
בעת בירור התמורה יש לזקוף לחובת המערערים את העובדה שהם היו ערים לכך שההסכם לא
התגבש באופן פורמלי, במקום בו היה צורך בהסכם כזה, וזאת כאשר מדובר בהזמנה שנעשתה
ללא מכרז קודם, ובתנאים אשר חייבו הדרכה של היועץ המשפטי, הדרכה שלא התקבלה. במיוחד
חשובה העובדה שהמערערים קיבלו את נוהל ההתקשרות בראשית שנת 2000, ממנו הם יכלו
ללמוד על חובת המכרז.
בהביאנו
בחשבון את שווי חסרון הכיס שנגרם למערערים, אשר עומד על סכום של 50,000$ לפחות, אנו
מחייבים את המשיבה לשלם למערערים סכום של 25,000$. הסכום ישולם בתוך 60 יום מהיום,
בתוספת מע"מ.
גם אנו,
כמו בית-משפט קמא, בדעה כי היה ראוי שהצדדים יגיעו לכלל הסכמה, נוכח דרך המשא ומתן
שאומצה על-ידם. על כן, אין מקום לפסיקת הוצאות מעבר לחובת המשיבה 2 להשיב למערערים
את סכום שכר הטרחה ששולם בגובה של 5,000 ₪, בתוספת מע"מ
כדין.
ניתן
היום, י"ג בתמוז התשס"ו (9 ביולי 2006), במעמד ב"כ הצדדים.
_______________
_____________
_______________
מוסיה ארד, נשיאה
בֹעז אוקון, שופט
מרים מזרחי, שופטת