בית הדין הארצי לעבודה

 

 

 

 

 

בפני:  סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין, השופטת נילי ארד, השופט שמואל צור

           נציג עובדים מר יהודה יעיש,  נציג מעבידים מר אוריאל לין

 

 

פסק דין

השופט שמואל צור

 

1.         השאלה העומדת לדיון בפנינו היא האם זכאי עובד אשר סיים את שרותו אצל מעבידו, לתבוע את המעביד שבא במקום מעבידו המקורי בשל הימנעות המעביד המקורי להעביר הפרשות לקופת גמל.

 

2.         מתן פסק דיננו התעכב בשל נסיון שנעשה להביא את הצדדים לידי הסכמה, נסיון שלא עלה יפה.

 

הרקע העובדתי

 

3.         המערער עבד במפעל "חרסה" בבאר –שבע משנת 1957 ועד לפיטוריו בשנת 1985, סך הכל כ-28 שנים באותו מקום עבודה. בתקופה זו מפעל "חרסה" היה בבעלות של מספר חברות וביניהן "חרסה – חסין אש בע"מ" ו"מפעלי קרמיקה ישראליים – חרסה בע"מ". חילופי מעבידים אלה אינם נוגעים לענייננו ולמען פשטות התמונה יקראו כל המעבידים בתקופת עבודתו של המערער (1957-1985) בשם – "חרסה" או "המעביד הראשון".

 

4.         המערער פוטר מעבודתו בחרסה בשנת 1985 על רקע של חשד לגניבת מוצרים.

 

5.         בשנת 1989 – כ-4 שנים לאחר שהמערער פוטר כאמור – חלו חילופי מעבידים במפעל והמשיבה, היא מרחב חומרי בניה וקרמיקה בע"מ (להלן – מרחב), הפכה לבעלים החדש.

 

6.         עד שנת 1971 היו עובדי חרסה מבוטחים בפנסיית יסוד בקרן הפנסיה "מבטחים". בשנת 1971 נערך הסכם משולש בין ועד עובדי חרסה לבין הנהלת חרסה וקרן הפנסיה "נתיב" לפיו החלו עובדי חרסה להיות מבוטחים בקרן נתיב בפנסיה מקיפה (הסכם מיום 11.11.71 – מוצג נ/1 ; להלן – הסכם הפנסיה).

 

7.         בהסכם הפנסיה נקבע כי הצטרפות העובדים לקרן נתיב תהיה בתחולה  למפרע מיום תחילת עבודתו של כל עובד בחרסה (סעיף 2 להסכם). כן נקבע בהסכם הפנסיה – על רקע העובדה שקרן נתיב העניקה פנסיה מקיפה בעוד העובדים היו מבוטחים קודם לכן ב"מבטחים" בפנסיית יסוד – כי:

 

"החתימה על הסכם זה מהווה הוראה להנהלה (היא חרסה - ש.צ.) להעביר ל"נתיב, את תמורת פיצויי הפיטורים המגיעים לפועלים מיום כניסתם ל"חרסה" בשיעור 6% לפי השכר האחרון כמפורט בתקנות "נתיב", בתכנית הפנסיה שלה ובחוקת העבודה לפועלי החרושת ההסתדרותית".

 

(סעיף 5 להסכם הפנסיה).

 

8.         בשנת 1988 - כשלוש שנים לאחר סיום עבודתו בחרסה – ביקש המערער להקפיא את זכויותיו בקרן נתיב עד הגיעו לגיל פנסיה (מוצג נ/3). בתשובה לפנייתו קיבל המערער מכתב מקרן נתיב, לאמור:

 

"לא נוכל לצערנו להקפיא את זכויותך בקרן נתיב כפי שביקשת, מאחר ולא הופרשו עבורך 6% תגמולי פיצויים לתקופה:  מיום 14 לאוגוסט 1957 עד יום 30 באוקטובר 1971 ס"ה ½170 חודשים. כמו כן טרם קיבלנו טופס הודעה על עוזבים מחרסה. לאחר קבלת הטופס והשלמת 6% כנ"ל נבצע את ההקפאה כמבוקש".

 

(מכתב מיום 6.6.1989 – מוצג נ/4).

 

            התביעה

 

9.         על רקע זה הגיש המערער תביעה בבית הדין האזורי בבאר-שבע נגד מרחב. בתביעה ביקש המערער לחייב את מרחב לשלם הפרשות שלא שולמו בסך 78,152 ש"ח, לרבות הפרשים כדין עד למועד הפרעון בפועל. טענתו המרכזית של המערער היתה שהוא עבד באותו מקום עבודה ולכן הוא זכאי לתבוע את מרחב בשל אי הפרשות כספים לנתיב לגבי תקופת עבודתו בחרסה, זאת מכח סעיף 18 לחוק הסכמים קיבוציים תשי"ז – 1957 וסעיף 30 לחוק הגנת השכר תשי"ח – 1958.

 

10.       מרחב טענה כי אין יריבות בין הצדדים שכן מעולם לא היתה מעבידתו של המערער ואף אין היא במעמד של "חליף" של מעבידו של המערער (חרסה). כן טענה מרחב כי החובה להשלים הפרשות לקרן נתיב חלה על המעביד האחרון (חרסה) ולא עליה. כמו כן טענה מרחב כי תביעת המערער התיישנה וכי המערער ויתר על זכויותיו עם פיטוריו מן העבודה בשנת 1985 ועל רקע נסיבות הפיטורים (חשד לגניבה). כמו כן טענה מרחב כי המערער קיבל פיצויי פיטורים כך שתביעתו למרכיב של פיצויים בקרן הפנסיה אינה אלא תביעת כפל.

 

11.       במהלך הדיון בבית הדין האזורי שינה המערער את גירסתו וטען כי התקופה עבורה לא הפרישה חרסה כספים לקרן נתיב היא משנת 1971 עד 1985 ולא, כפי שתבע בתביעה המקורית, משנת 1957 ועד 1971. טענה זו כנראה נזנחה על ידי המערער ועל כל פנים בית הדין האזורי דחה אותה משום שלא נטענה בכתב התביעה ולא הובאה לגביה ראיה (סעיף 9 (ב) לפסק הדין). גם בערעור לא חזר המערער על טענה זו ואנו נתעלם ממנה.

 

פסק הדין של בית הדין האזורי

 

12.       בית הדין האזורי (כב' השופטת יהודית גלטנר – הופמן ונציגי ציבור אסתר בכר ושאול שטיין – תיק ע"ב 300363/95) דחה את תביעת המערער. בית הדין האזורי ציין כי המערער לא עבד מעולם אצל מרחב ולכן אין די בהוראות סעיף 18 לחוק הסכמים קיבוציים כדי להוכיח כי הוראות ההסכמים הקיבוציים של המעביד הקודם (חרסה) חלות על המעביד החדש (מרחב). בית הדין האזורי קיבל את עמדת מרחב כי מעמדו של מעביד כמעביד "חליף" למעביד קודם רלבנטי רק כלפי אותם עובדים שהמשיכו לעבוד אצל המעביד החליף. לדעת בית הדין האזורי, אין בסעיף 30(א) לחוק הגנת השכר משום מקור לאחריות המעביד החדש לחוב קודמו כאשר נותקו יחסי עובד ומעביד קודם כניסתו של המעביד החדש לתמונה. לדעת בית הדין האזורי המערער לא הוכיח את עילת תביעתו נגד מרחב לפי סעיף 30 (א) לחוק הגנת השכר, לאור העובדה שחדל לעבוד אצל המעסיק הקודם (חרסה) כ-4 שנים לפני שמרחב נעשתה מעביד חדש. לפיכך, לשיטתו של בית הדין האזורי, אין לראות את מרחב כ"חליף" של חרסה. בית הדין האזורי קבע כי המערער גם לא הוכיח עילת תביעה נגד מרחב המבוססת על הוראות תקנון נתיב (סעיף 10 לפסק הדין). לאור זאת נמנע בית הדין האזורי מלדון בטענת ההתיישנות (סעיף 11).

 

הערעור

 

13.       המערער טוען כי שגה בית הדין האזורי בקביעתו כי אין יריבות בינו לבין מרחב וכי הנטל להוכיח את היריבות מוטל על כתפיו. בקשר לכך מסתמך המערער, בין היתר, על אישור מטעם מרחב כי הוא היה עובד שלה (מוצג ב' לסיכומי המערער). לטענתו, אישור זה מהווה הודאת בעל דין להיותו עובד של מרחב ולהוכחת יריבותו כלפיה. מוסיף המערער וטוען כי בית הדין האזורי לא נתן דעתו למשמעות של אי הצגת הסכם המכר בין מרחב לבין חרסה ובשל כך, לא נחשפו ההתחייבויות שנטלה על עצמה מרחב בהסכם המכר לגבי זכויות העובדים.

 

מוסיף המערער וטוען כי טעה בית הדין האזורי בכך שלא הכיר במרחב כחליפתה של חרסה לעניין זכויותיו. לטענתו, הוא פוטר מעבודתו בשנת 1985 עוד לפני הגיעו לגיל 65 ולפיכך יש לראותו כעובד "מתמשך" של מרחב. לטענת המערער, למעמדו זה יש משמעות לאור העובדה שמרחב הכירה ברציפות זכויות עובדי חרסה שהמשיכו לעבוד אצלה עם תחילת תקופתה כמעביד בשנת 1989.

 

14.       מרחב טוענת כי המערער לא עבד בשרותה וכי אין לראות באישור (מוצג ב' לסיכומי המערער) משום אסמכתא לכך. לטענתה, בית הדין האזורי קבע שלא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין המערער למרחב ואין להתערב  במימצא עובדתי זה. לטענת מרחב, המערער קיבל פיצויי פיטורים עם תום תקופת העסקתו בחרסה ולכן אין הוא זכאי להפרשה של 6% לקרן נתיב עבור פיצויים. לטענתה, אין כל הסכם קיבוצי החל ביחסים שבין המערער לבינה, כך שאין חובה עליה לשלם לקרן נתיב סכומים כלשהם הקשורים במערער. לטענת מרחב תקנות קרן נתיב הרלבנטיות הן אלה משנת 1985 ומכוחן המערער אינו זכאי לסעד אותו תבע. מוסיפה מרחב וטוענת כי תביעת המערער התיישנה וכי המערער ויתר על זכויותיו עם סיום שרותו ועל רקע נסיבות סיום עבודתו (טענות על גניבה).

 

בקשה למחיקת הערעור

 

15.       ביום 17.5.04, כשנה וחצי לאחר הגשת הערעור, הגיש בא כח המערער דאז בקשה למחיקת הערעור בהסכמה. נאמר בבקשה כי המערער החליט לפנות ישירות להנהלת חברת "כור" (היא הבעלים של חרסה) וכי עניינו נבדק שם. נאמר בבקשה שהיא מוגשת בהסכמת בא כח מרחב, אשר טרם הודיע אם היא מסכימה לוותר על הוצאות.

 

למחרת היום, ביום 18.5.04, הגיש המערער בעצמו הודעה כי הוא פיטר את בא כוחו ומבקש שלא תנתן לו גישה לתיק בית הדין. המערער ביקש לדחות את הדיון בערעור על מנת לאפשר לו לשכור שרותיו של עורך דין אחר.

 

16.       ביום 31.5.05 הגיש בא כח מרחב הודעה ובה טען כי הודעת בא כח המערער דאז על ביטול הערעור מחייבת את המערער, בבחינת שלוחו של אדם כמותו, והוא מבקש לפסוק רק לעניין ההוצאות. בהמשך, היו עוד חילופי תגובות בין באי כח הצדדים ובסופו של דבר הודיע בא כוחו (דאז) של המערער כי המערער החליט לקיים את הערעור ולכן הוא מבקש למחוק את הבקשה למחיקת הערעור (תגובה מיום 8.6.04).

 

            בינתיים החליף המערער את עורך דינו וזה האחרון הגיש סיכומי טענותיו בכתב והופיע בשם המערער בדיון שהתקיים בפנינו.

 

17.       במהלך הדיון חזר בא כח מרחב על הטענה כי יש למחוק את הערעור נוכח ההסכמה שהושגה בין הצדדים על מחיקת הערעור, כמשתקף בהודעת בא כוחו הקודם של המערער.

 

            יש לדחות טענה זו. גם אם נניח – מבלי לפסוק – כי, בשלב כלשהו, נתן המערער הסכמה למחוק את הערעור שהגיש (בכפוף לפסיקת הוצאות), הרי כל עוד לא נמחק הערעור על פי החלטת בית הדין ובמסגרת היחסים בין המערער ובית הדין, רשאי המערער לחזור בו מעמדתו. המערער הוא בעל הדין והוא החולש על ניהול ענייניו.  עורך הדין הוא שליחו של בעל הדין ועליו לפעול על פי הוראותיו. בעל דין החוזר בו מהסכמה שנתן עושה זאת ביחסים שבינו לבין יריבו למשפט. זאת הוא רשאי לעשות, על אף שאפשר שיהיו לכך תוצאות משפטיות במסגרת יחסים אלה. מבחינת יחסיו של בעל הדין עם בית הדין, הוא רשאי לבקש לחזור בו מעמדה שנקט או מבקשה שהגיש (בעצמו או באמצעות בא כוחו) ובדרך כלל בית הדין נוטה לאפשר לבעל הדין למצות את ההליך המשפטי בו נקט ולהביאו לידי גמר לגופו.

 

            בענייננו הודעת ב"כ המערער דאז על מחיקת הערעור לא לוותה בהחלטה פורמלית על מחיקת הערעור ולו מן הטעם שהמערער הודיע -
מייד - על הסתייגותו מכך. לאור זאת ולאחר שנחה דעתנו כי עמדתו הברורה של המערער היא להמשיך בדיון בערעור, יש לאפשר לו לעשות כן ולמצות את טיעוניו ואת הליך הערעור בו נקט. בנסיבות העניין אין הצדקה "לתפוס"  את

המערער במילתו (אם אמנם הסכים במודע, בשלב כלשהו, למחיקת הערעור) או במילת עורך דינו, ממנה הסתייג במפורש סמוך לאחר שניתנה.

            לאור זאת אנו דוחים את טענת הסף של מרחב ונכנס לטרקלין עצמו.

 

            דיון והכרעה

 

18.       הצדדים הכבירו מלים בשאלה אם המערער היה עובד של מרחב אם לאו. חבל על קולמוסין שנשברו בשאלה זו. לא יכול להיות ספק שהמערער לא היה עובד של מרחב. כך פסק בית הדין האזורי (סעיף 8 לפסק הדין) וכך הם פני הדברים לאשורם. המערער היה עובד של חרסה. המערער פוטר מעבודתו בחרסה וחדל להיות עובדה עוד בשנת 1985. מרחב רכשה את חרסה בשנת 1989 והפכה למעביד של עובדי חרסה, אלא שבמועד זה המערער לא היה עובד של חרסה כך שהוא לא יכול היה להיות עובד של מרחב.

 

            המערער משליך יהבו על מכתבה של גב' בלייברג, מאגף כח אדם של מרחב, מיום 14.9.92 הממוען אל "כל המעוניין" ובו נאמר כי המערער עבד "במפעלנו" מתאריך 14.8.57 ועד אוגוסט 1985. מכתב זה אינו מדויק כל צרכו: אכן, המערער עבד בתקופה הנדונה "במפעלנו", אלא שבאותה תקופה המפעל היה בבעלות חרסה ולא בבעלות מרחב. עובדה זו אינה מובהרת במכתב, אך אין בכך כדי לשנות את פני המציאות לאשורם לפיהם המערער מעולם לא היה עובד של מרחב.

           

עילת התביעה של המערער כלפי מרחב

 

19.       השאלה האמיתית והמדויקת בה יש להכריע היא האם למערער יש עילת תביעה נגד מרחב, בקשר לסכומי כסף שחרסה לא שילמה לנתיב, למרות שלא היה מעולם עובד של מרחב. בית הדין האזורי קבע כי המערער לא הוכיח כי קיימת לו עילת תביעה נגד מרחב (סעיף 9 לפסק הדין). לדעתנו, צדק בית הדין האזורי בפסיקתו בנקודה זו. נפרט את עמדתנו.

 

20.       בבסיסם של יחסי עבודה מונח חוזה העבודה. חוזה זה יוצר זיקה משפטית בין המעביד לבין העובד המועסק אצלו. עובד המועסק אצל מעסיק פלוני הוא עובד של אותו מעסיק ולא של זולתו. קשרי העבודה בין הצדדים ליחסי העבודה מתקיימים כל עוד הקשר החוזי נמשך והם נפסקים בהתקיים תנאים משפטיים מוגדרים, כגון – פיטורים, התפטרות, פרישה לגמלאות או פטירה. תאורטית, כאשר מעסיק מחסל את עיסקו או חדל מלהתקיים, נפסקים היחסים החוזיים בין הצדדים. בדומה, כאשר מעסיק מוכר את עיסקו לאחר, מסתיימים היחסים החוזיים עם העובד ונרקמים יחסים חדשים בינו לבין המעסיק החדש. מצב שכזה יוצר חוסר ודאות וחוסר בטחון כלכלי אצל העובד. כדי להתגבר על מצב זה, יוצא משפט העבודה להגנתו של העובד.

 

21.       משפט העבודה המגן שלנו כולל מערך של הוראות אשר נועדו ליצור רצף של זכויות לעובד במקום עבודתו, חרף חילופי מעבידים. בכך ביקש המחוקק ליצור לעובד תשתית של זכויות הנובעות לא רק מיחסיו עם מעביד מסוים, אלא גם ביחסיו עם מקום העבודה (דב"ע מב/132-3 "להבים" עבודות שרברבות בע"מ ואח' – משה פרנסה, פד"ע י"ד, 264) והדברים ידועים. הדוגמה המובהקת לכך קיימת בסעיף 1 (א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג – 1963 לפיו הזכאות לפיצויי פיטורים קיימת לגבי עבודה "אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד...". הוראות דומות קיימות בסעיף 7 (ד)(1) לחוק עבודת נשים, תשי"ד – 1954 ובסעיף 3(א) לחוק חופשה שנתית ובמקומות אחרים.

 

 

22.       עקרון זה מוצא ביטויו גם בתחום היחסים הקיבוציים. סעיף 18 לחוק הסכמים קיבוציים קובע:

 

"שינוי מעבידים

עבר מפעל מיד ליד או חולק או מוזג, יראו את המעביד החדש כמעביד שעליו חל ההסכם הקיבוצי".     

 

            המעביד החדש, שלא היה צד להסכם הקיבוצי המקורי, הופך - מכח החוק- לצד לאותו הסכם.  הוראה זו באה להבטיח שתשתית הזכויות ותנאי העבודה החלים במקום עבודה מסוים מכח משפט העבודה האוטונומי, לאמור – משפט העבודה המעוגן בהסכמים קיבוציים, ימשיכו לחול במפעל בו מועסק העובד אף אם חלו חילופי מעבידים ובעלות חדשה תפסה מקומה במקום הקודמת. זכויותיו של העובד במקום העבודה על פי הסכם קיבוצי מובטחות מכח החוק על ידי המעביד החדש למרות שמעביד זה אינו צד פורמלי להסכם הקיבוצי שנערך עם קודמו. הסדר חלוקת נטל האחריות לזכויות העובדים בין המעביד הקודם לחדש הוא עניין הנוגע ליחסים שבין המעבידים לבין עצמם ואין הוא משפיע על מעמדו או זכויותיו מעניינו של העובד.

 

            יושם אל לב שהוראת סעיף 18 האמורה, אינה מתייחסת במפורש לעובד, אלא יוצרת רציפות של תחולה ותוקף להסכם קיבוצי במפעל לגבי המעביד החדש, אף שהוא עצמו אינו צד להסכם הקיבוצי. החוק מעניק תוקף להוראות הסכם קיבוצי החל על "המעביד החדש" ומונח זה מתייחס, מעצם

טיבו, למציאות קיומם של יחסי עובד – מעביד, היינו – ההוראה חלה על  מעביד של אותו עובד פעיל אשר הועסק במפעל בעת חילופי המעבידים. סעיף 18 לא נועד, על פי לשונו וכוונתו, ליצור רצף של התחייבויות של המעביד החדש כלפי עובד לשעבר של המעביד הקודם, מכאן שלא הפך לעובדו של המעסיק החדש. מכאן שעובד לשעבר אינו יכול לתבוע את המעביד החדש שבא במקום מעסיקו ההסטורי מכח הסכם קיבוצי לאחר שתמו יחסי העבודה בין השניים. עובד לשעבר רשאי לתבוע את המעביד הקודם לגבי זכויותיו בתקופת עבודתו אצל אותו מעביד אך אין לו מעמד לתבוע את המעביד החדש שהגיע למפעל לאחר שהעובד סיים שרותו אצל המעביד הקודם. 

 

23.       הוראת רציפות קיימת גם בסעיף 30(א) לחוק הגנת השכר תשי"ח – 1958. סעיף זה קובע לאמור:

 

"ערבות מעביד חדש לחוב קודמו

(א) עבר מפעל מיד ליד או חולק או מוזג, אחראי גם המעביד החדש לתשלום שכר עבודה ולתשלומים לקופת גמל המגיעים מן המעביד הקודם, אלא שהמעביד החדש רשאי, על  ידי   הודעה  שיפרסם  במפעל  ובעיתונות  בדרך  הקבועה

 

בתקנות, לדרוש שתביעות תשלומים כאמור יוגשו לו תוך שלושה חודשים מיום העברה החלוקה או המיזוג, ואם פרסם את ההודעה אחרי יום זה – מיום הפרסום. המעביד החדש לא יהיה אחראי לתשלום תביעות שיוגשו לו כעבור התקופה של שלושה חודשים כאמור."

 

           

גם סעיף זה נוקט לשון של "המעביד החדש", כך שהוא חל על מי שנעשה בזמן כלשהו "מעביד" של ציבור המעבידים במפעל. הוראה זו - בדומה לסעיף 18 לחוק הסכמים קיבוצים - חלה על ציבור העובדים שהיה מועסק בזמן חילופי המעבידים. ההוראה אינה מתייחסת לחבותו של המעביד החדש לעובדים לשעבר של המעביד הקודם, שהרי לגביהם הוא לא היה מעולם בחזקת "מעביד" - לא "חדש" ובודאי שלא "קודם". כדי ליצור זיקת רציפות של "מעביד חדש" לעובדים שלעבר של "מעביד קודם", יש צורך בהוראה מפורשת של חוק או של הסכם עבודה. כפי שראינו, הוראת החוק בעניין זה הופכת את מעביד החדש לאחראי להתחייבויותיו של המעביד הקודם לגבי עובדיו שנקלטו אצל המעביד החדש, אך לא לגבי עובדיו לשעבר של המעביד הקודם.  

 

24.       המערער היה עובד של חרסה. בתקופת עבודתו נערך הסכם הפנסיה בין הנהלת חרסה לבין קרן הפנסיה "נתיב", לעניין הבטחת זכויותיהם של עובדי חרסה לפנסיה מקיפה בנתיב (הסכם מיום 11.11.71). לפי הסכם הפנסיה התחייבה חרסה להעביר לנתיב את תמורת פיצויי הפיטורים בשיעור 6% המגיעים לעובדים מיום תחילת עבודתם בחרסה, היינו – לגבי התקופה שלפני 1971 (סעיף 5 להסכם). המערער טוען שחרסה לא קיימה את התחייבותה לגביו ובשל כך נמנע ממנו להקפיא את זכויותיו בנתיב. אלא שהמערער תבע את מרחב, היא המעביד שבא במקום חרסה.

 

           

אכן, ההסכם משנת 1971 הוא  הסכם קיבוצי. על פני הדברים, מתקיימים בו כל המאפיינים של הסכם קיבוצי. הוא נערך עם ועד העובדים, אך הוא נחתם גם על ידי מועצת הפועלים, הנזכרת בהסכם גופו (ה"הואיל" השני). על כל פנים, לא הועלתה כל טענה על כך שהסכם זה אינו הסכם קיבוצי. אלא שהסכם זה חל על חרסה ומכח סעיף 18 לחוק הסכמים קיבוציים, הוא חל על מרחב במעמדה כ"המעביד החדש". אלא - כפי שהסברנו - ההסכם הקיבוצי עם חרסה חל על מרחב, ככל שמדובר בעובדי חרסה שהפכו לעובדי מרחב. כפי שראינו, המערער פוטר מחרסה עוד לפני שמרחב באה במקומה, כך שמרחב לא היתה מעבידה שלו, לא בעת חילופי המעבידים ולא בכלל. לפיכך, ההסכם הקיבוצי אינו חל על הצדדים מכח סעיף 18 לחוק הסכמים קיבוצים. 

 

25.       בית הדין האזורי קבע כי כוחו של עובד לתבוע את המעביד החדש חל רק לגבי עובד של המעביד הקודם שהמשיך לעבוד אצל המעביד החדש (סעיף
9 (1) לפסק הדין. כפי שראינו, קביעה זו נכונה והיא עולה מהוראות החוק. לפי הוראות סעיף 30(א) לחוק הגנת השכר, קיבל על עצמו המעביד החדש (מרחב) את כל התחייבויותיו של המעביד הקודם (חרסה) לגבי תשלומים לקופת גמל. אלא שהתחייבות זו חלה לגבי עובדי חרסה שהפכו בשנת 1989 להיות עובדי מרחב.

 

התחייבויותיה של חרסה לפי הסכם 1971 אשר חלו על עובדיה שלא עברו להיות עובדי מרחב וסיימו שרותם קודם לכן, נותרו נחלתה של חרסה. עובדים אלה, דוגמת המערער, יכלו לתבוע את חרסה עד 1989, אך לא עשו כן. בכל מקרה אין הם יכולים כיום לתבוע את המעביד החדש מכח סעיף 30(א) לחוק הגנת השכר, שהרי הם לא היו עובדיו של המעביד החדש (מרחב). עילת התביעה קיימת נגד חרסה (אי העברת כספים לקופת גמל) אינה מוסֶבֶת כלפי המעביד החדש (מרחב) מן הטעם שהעובד לא היה מועסק בחרסה לעת חילופי המעבידים.

 

26.       תוצאה זו קשה למערער. הוא הועסק על ידי חרסה וזו – כך טוען - לא הפרישה את הסכומים שהתחייבה בהם על פי ההסכם הקיבוצי. המערער לא תבע את חרסה בתקופה שהיא היתה פעילה (עד שנת 1985), ועם כניסתה של מרחב לתמונה, נעלמה חרסה ואיננה, ולא נותר את מי לתבוע. המערער ניצב כיום בפני שוקת שבורה כשאינו יכול לממש חלק נכבד מזכויותיו הצבורות  לפנסיה. זהו מצב שקשה להסכין עימו ויש לעשות כל מאמץ כדי למצוא דרך חוקית אפשרית לתקן את המעוות.

 

27.       טוען המערער כי קמו לו זכויות מכח הסכם הרכישה שבין מרחב לחרסה. טענה זו ראויה להישמע, אלא שלא עלה בידי המערער להגיע למסמכי הרכישה ולטענתו, מנסה מרחב להתחמק מלהציגם.

 

            לא יכול להיות ספק שהמקור היחיד האפשרי לזכויותיו של המערער הוא הסדרי הרכישה שבין מרחב לחרסה. לאחר שהסתיים הדיון בפנינו, נערך ניסיון להוביל את הצדדים – בהסכמה – לכיוון של בדיקת הסדרי הרכישה, אלא שנסיון זה לא צלח. לטענת מרחב, היא רכשה את חרסה במסגרת הסדרים פנימיים של קונצרן "כור", בלא הסכם או הסדר מפורט (סעיף 53 לתגובת המשיבה מיום 29.9.05). קשה לנו לקבל דברים אלה, שאינם מפורטים כל צרכם ואינם נתמכים בתצהיר.

 

28.       סבורים אנו שנוכח המצב אליו נקלע המערער והפגיעה הקשה בזכויותיו, מן הראוי לעשות כל מאמץ כדי לברר עד תום אם קיימות לו זכויות מכח ההסדרים שנעשו במסגרתם נרכשה חרסה על ידי מרחב. הסדרים אלו נעשו במסגרת קונצרן "כור" שהן חרסה והן מרחב היו שייכות אליו במועד הרלבנטי. עניין זה טעון בירור אשר מן הראוי שיערך בבית הדין האזורי. לפיכך אנו מקבלים את הערעור במובן זה שאנו מורים להחזיר את הדיון לבית הדין האזורי על מנת שיעמוד מקרוב על הסדרי רכישת חרסה על ידי מרחב במסגרת קונצרן "כור" והאם יש בהם משום פתח תקוה למערער לתבוע את זכויותיו. לעניין זה ישמע בית הדין ראיות ויעיין במסמכים הנוגעים לדבר שיוצגו בפניו, בין אם מטעם המערער, בין אם מטעם מרחב, ובין אם מטעם "כור".

 

 

התיישנות

 

29.       בבית הדין האזורי טענה מרחב כי תביעת המערער התיישנה. בית הדין האזורי נמנע מלדון בטענה זו בשל כך שהסיק כי למערער אין עילת תביעה. בערעור בפנינו חזרה מרחב על טענה זו ולדעתנו דינה להידחות לגופה.

 

            תביעת המערער מתייחסת להתחייבות של חרסה כלפי נתיב מכח סעיף 5 להסכם הפנסיה. התחייבות זו היא חיצונית ליחסים שבין המערער לחרסה. בנסיבות אלה יכול היה המערער להניח שחרסה תקיים את התחייבויותיה על פי ההסכם. רק בשנת 1989 נודע למערער, לראשונה, כי חרסה לא קיימה את ההתחייבות. בנסיבות אלה חלות הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות לפיהן –

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה."

 

            נדמה שבנסיבות העניין אין לדרוש מן המערער "לחקור במופלא ממנו", ודי בכך שבשנת 1989 נודע לו לראשונה, בצורה מוסמכת, כי חרסה לא העבירה את הכספים המגיעים עבורו לנתיב. המערער הגיש את תביעתו נגד מרחב

 

בשנת 1995, כך שלפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הוגשה התביעה בתוך תקופת ההתיישנות.

 

פיצויי פיטורים

 

30.       טוענת מרחב כי המערער קיבל פיצויי פיטורים ולכן אין הוא זכאי לדרוש תשלום של 6% לקרן נתיב שנועדו לתשלום פיצויי פיטורים. טענה זו מבוססת על מכתב של המערער מיום 28.1.92 על מר עוזי דגן, מנהל סניף תל-אביב של קרן נתיב (מוצג נ/5). במכתב זה מציין המערער, בין שאר הדברים, כי קיבל פיצויי פיטורים. המערער טוען כי מכתב זה נוסח והודפס על ידי פקיד כלשהו והוא עצמו מתקשה בקריאה וכתיבה בשפה העברית.

 

            אנו רואים לנכון לדחות את טענות מרחב בנקודה זו. ראשית - תביעת המערער היא לתשלום כספים לקופת גמל על פי התחייבות חרסה לקרן נתיב. תביעה זו לא קשורה בהכרח לתשלום פיצויי פיטורים לידי המערער. שנית – מרחב ציינה בכתב הגנתה בבית הדין האזורי כי המערער אינו זכאי לפיצויי פיטורים (סעיף 5 לכתב ההגנה). טענה זו אינה מתיישבת עם טענה כי המערער קיבל פיצויי פיטורים. שלישית – נסיבות סיום עבודתו של המערער בחרסה תוארו בפירוט בעדותו בבית הדין האזורי של מר אביטל, מי שהיה מנכ"ל חרסה (עדות מיום 28.1.2002). מעדות זו עולה בבירור כי המערער פוטר מחרסה על אתר לאחר שנתפס, באישון לילה, מעמיס מוצרים של חרסה על רכבו. בו במקום הוחתם המערער על מסמך בו הוא מצהיר כי הוא מוותר על כל זכויותיו. בנסיבות אלה, קשה להבין כיצד שולמו למערער פיצויי פיטורים. אכן, מאזן ההסתברות נוטה יותר לכיוון המסקנה שהמערער לא קיבל פיצויי פיטורים בעקבות פיטוריו וככל הנראה האמור במכתבו מיום 28.1.92 אינו משקף נכונה את פני המציאות.

 

            סיכום

 

31.       אנו מקבלים את הערעור במובן זה שהדיון מוחזר לבית הדין האזורי לבירור זכויותיו של המערער מכוח הסכמי הרכישה של חרסה על ידי מרחב במסגרת קונצרן "כור", כאמור בסעיף 28 לעיל . אם יימצא שקיים מקור המחייב את מרחב במסגרת קונצרן "כור", בהתחייבויותיה של חרסה לגבי המערער, כי אז ישלים בית הדין האזורי את פסיקתו גם בנושא הסכומים המדויקים המגיעים למערער ויבחן את הנזק הממשי שנגרם לו כתוצאה מכך שחרסה לא העבירה את מלוא התשלומים בגינו מכוח הסכם הפנסיה. במסגרת זו ידון בית הדין האזורי, בין השאר, בנקודות אלה:

 

 (1)       מה הנזק הממשי שנגרם למערער כתוצאה מאי העברת הכספים לקרן נתיב.

 

 (2)       אם המערער מקבל פנסיה - האם נגרעו  זכויותיו כתוצאה מכך שלא

הועברו הכספים עבורו מחרסה לקרן נתיב.

 

(3)        אם המערער אינו מקבל פנסיה – האם, ועד כמה, הדבר קשור בכך שלא הועברו הכספים עבורו מחרסה לקרן נתיב.

 

(4)        אם נגרמו למערער נזקים, האם נכון ללכת "בדרך המלך" ולהורות על העברת כספים ישירות לקרן נתיב או לפסוק שהכספים ישולמו לידיו

(ראו בקשר לכך דיון דב"ע ש"ן 66-3   נאצר – רחמים, פד"ע כ"ב 13, 15-16 וכן ע"ע 1137/02, ע"ע 1147/02 אדיב – החברה לפיתוח ומלונאות רחביה בע"מ ואח', עבודה ארצי, כרך לג(94), 35 -בסעיף 17 של פסק הדין).

 

32.       בשולי הדברים אנו ממליצים לצדדים, לאור הזמן הרב שחלף מאז הוגשה התביעה (1995), ובשל הנסיבות המיוחדות של העניין, להידבר ביניהם במטרה להגיע להסדר מוסכם ולחסוך בכך מהתדיינות נוספת בבית הדין.

 

33.       בשלב זה אין אנו פוסקים הוצאות הערעור אולם בית הדין האזורי יביא בחשבון הוצאות אלה, עם השלמת דיונו בתביעת המערער.

 

 

ניתן היום, כ"ג בתמוז  תשס"ו (19 ביולי 2006) בהעדר הצדדים.