בתי המשפט

 

 

 

 

החלטה

 

1.         בפני בקשה למתן צו זמני, לפיו תימנע המשיבה מהמשך ביצוע עבודות בניה במקלט (להלן-"המקלט") שהינו חלק מבית משותף ברח' מוריה 103 חיפה, הידוע כגוש 10780 חלקה 1 (להלן-"הבניין"). עבודות הבנייה כוללות, בין היתר, כל אלה: חיבור המקלט למערכת הביוב של הבניין,  התקנת חלונות ודלתות בקירות המקלט החיצוניים, ביצוע שינויים בגינה האחורית של הבניין (להלן-"הגינה") ופריצת הגדר האחורית של הבניין (להלן: ''עבודות הבנייה'').

 

            במסגרת הבקשה ניתן צו ארעי במעמד צד אחד, לפיו תמנע המשיבה מביצוע העבודות לעיל, וזאת עד למתן החלטה סופית בבקשה.

 

2.         לטענת המבקשים, בכוונת המשיבה להקים עסק של מספרה במקלט וכי עבודות הבנייה מבוצעות ברכוש המשותף ללא הסכמתם וללא קבלת היתר בניה כדין. כן נטען כי השלמת העבודות יגרע מזכויות הבנייה שלהם בבניין. 

 

3.         המשיבה הגישה תגובתה לבקשה לפיה היא מבקשת לדחות את הבקשה ממגוון טעמים, כמפורט להלן:

 

א.         הסעד הזמני לו עותרים המבקשים זהה לסעד המבוקש בהליך העיקרי.

ב.         המבקשים השתהו בהגשת בקשתם, שכן, הם ידעו על ביצוע עבודות הבנייה זמן רב טרם הגשת הבקשה ועל אף זאת הם לא נקטו בהליכים נגד המשיבה אשר הוציאה סכום נכבד של 80,000 ש''ח בגין ביצוען. כמו כן, השיהוי מהווה השלמה והסכמה מצד המבקשים לביצוע עבודות הבנייה.

ג.          המקלט הינו רכוש פרטי של המשיבה ולא מהווה חלק מהרכוש המשותף. המשיבה רשאית לנהוג במקלט מנהג בעלים והמבקשים אינם רשאים למנוע ממנה זאת.

ד.         ביצוע עבודות הבנייה אינו מחייב קבלת היתר בנייה.

ה.               המבקשים פעלו בהעדר תום לב מאחר והעלימו מידיעת בית המשפט כי הם ביצעו עבודות ברכוש המשותף. כמו כן, משיבים 2 ו-4 הסבו דירתם לשתי יחידות מגורים ללא קבלת הסכמת יתר דיירי הבניין.

ו.                 מאזן הנוחות במקרה דנן נוטה לטובת המשיבה.

ז.                 המשיבה הרחיבה פתחים קיימים בקירות החיצוניים של המקלט אך לא יצרה פתחים חדשים.

 

4.         הבקשה נתמכת בתצהיר מבקשת מס' 5 והתגובה נתמכת בתצהיר המשיבה ושתיהן נחקרו בפני.      

 

5.         תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ''ד-1984, מקבצת את המבחנים אשר נקבעו בהלכה הפסוקה לעניין מתן סעד זמני ובה נקבע כי בית המשפט יבחן קיומה של עילת תובענה ''על בסיס ראיות מהימנות לכאורה'' וכן ''הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר'' (מבחן מאזן הנוחות). כמו כן, על בית המשפט לבחון ''אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות הענין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש'' (ראה גם ספרו של השופט גורן ''סוגיות בסדר הדין האזרחי'', מהדורה שמינית, עמ' 485 והפסיקה אליה מפנה שם).

 

6.         בסעיף 145(א) לחוק התכנון והבנייה, תשכ''ה-1965, נקבעו העבודות אשר ביצוען מחייב קבלת היתר כדין, ובין היתר: ''הקמתו של בנין, הריסתו והקמתו שנית, כולו או מקצתו, הוספה לבנין קיים וכל תיקון בו, למעט שינוי פנימי בדירה''. המחוקק הוסיף והגדיר ''שינוי פנימי'' בדירה בזו הלשון:

 

"שינוי פנימי" - שינוי שאינו נוגע לצד החיצוני של הבנין, אינו פוגע בחזיתו או במראהו או בשלד של הבנין או ברכוש משותף או בצנרת או ציוד אחר המשרתים גם דירות אחרות, אינו פוגע בזולת....''

 

כמו כן, בסעיף 52 לחוק המקרקעין, תשכ''ט-1969, הגדיר המחוקק רכוש משותף בבית משותף, כלהלן:

 

"רכוש משותף" - כל חלקי הבית המשותף חוץ מן החלקים הרשומים כדירות, ולרבות הקרקע, הגגות, הקירות החיצוניים, המסד, חדרי המדרגות, מעליות, מקלטים, וכן מיתקני הסקה או מים וכיוצא באלה המיועדים לשמש את כל בעלי הדירות או מרביתם אפילו הם בתחומי דירה מסויימת''.

 

7.         לאור לשון החוק, כמצוטט לעיל, מתחייבת המסקנה, לפיה, הרחבת פתחים בקירות חיצוניים מחייבות קבלת היתר בנייה, שכן מדובר בשינוי הנוגע לצד החיצוני של הבניין הפוגע במראה החיצוני והשלד שלו. כמו כן, מעצם הגדרת קיר חיצוני כרכוש משותף, מתחייבת המסקנה, לפיה, הרחבת פתחים חיצוניים במקלט פוגע ברכוש המשותף של הבניין והדבר שוב מוביל למסקנה כי הדבר מחייב קבלת היתר בנייה.

 

8.        טענת המשיבה כאילו עבודות הבנייה אינן מחייבות קבלת היתר כדין, דינה להדחות על הסף. טענה זו נתמכת באישור המהנדס מר דניאל וינד, שם נאמר כי מדובר בעבודות פנים. אולם, לא מצאתי לייחס משמעות לאישור הנ''ל וזאת  משני טעמים אלה:

 

א.                 עסקינן במסקנה משפטית ולמותר לציין כי בכגון דא, מתפקידו של בית המשפט לגזור מסקנות משפטיות.

ב.                  אישור המהנדס מפרט, בין היתר, עבודת ''תיקון גליפים של החלונות, ללא הריסה של קורות או קירות'', אך אין בו זכר להרחבת פתחים בקירות החיצוניים של המקלט.

 

9.        באשר לגינה ולגדר, אין מחלוקת בין הצדדים כי מדובר ברכוש משותף, וככזה המשיבה אינה רשאית לפעול בו על דעת עצמה וללא הסכמת הדיירים.

 

10.       טענת המשיבה כי המבקשים עצמם, או מי מהם, ביצעו שינויים ברכוש המשותף וכי מבקשים מס' 2 ו- 4 הפכו את דירתם בבניין לשתי דירות, ובכך הם נהגו בחוסר תום לב, אין בה ממש.

 

אף באם תאמר כי המבקשים אכן ביצעו שינויים ברכוש המשותף, ולעניין זה אינני קובע כל ממצא בשלב זה, המשיבה לא טענה כאילו אותם שינויים מחייבים קבלת היתר כדין שלא התקבל או שהם נעשו ללא הסכמת יתר דיירי הבניין. היוצא מהכלל לעניין זה היא הטענה נגד מבקשים מס' 2 ו- 4 , לפיה, הנ''ל לא קיבלו הסכמת יתר הדיירים להפיכת דירתם לשתי יחידות. אולם, טענה זו לא נתמכה בכל ראייה ואף מבקשת מס' 5 לא אישרה אותה בחקירתה (שם, עמ' 2 לפרוטוקול הדיון).

 

11.               כעולה מסעיף 8 לכתב התביעה, המשיבה החלה בביצוע עבודות הבנייה בסוף שנת 2005 ובחודש פברואר 2006 התקיימה פגישה בין דיירי הבניין לבין המשיבה לעניין זה.  בעקבות אותה פגישה פנה ב''כ המבקשים למשיבה בכתב מיום 29/3/06, נספח 5 לכתב התביעה, בדרישה להפסקת עבודות הבנייה. משלא הופסקו אותן עבודות, הוגשה בקשה דנן ביום  4.6.06.

 

בנסיבות כמתואר לעיל, ניתן לצפות מהמבקשים לפנות לערכאות בשלב מוקדם יותר, אולם, ועל אף זאת, לא מצאתי בדבר טעם מספיק לדחיית הבקשה. להלן נימוקיי:

 

א.                  משמעות דחיית הבקשה במקרה דנן היא מתן הכשר וגושפנקא למשיבה להמשיך בביצוע עבודות בנייה המחייבות קבלת היתר כדין, ללא קבלתו ולתוצאה הנ''ל בית המשפט לא יתן יד.

 

ב.                  טענת המשיבה כאילו השקיעה 80,000 ש''ח בביצוע עבודות הבנייה, נטענה בעלמא וללא כל אסמכתא. כמו כן, אין לדעת באיזה מועדים התחייבה המשיבה, כביכול, באותם סכומים ועל-כן אין לומר כי פנייה מוקדמת יותר לערכאות היתה מונעת את ההוצאה, כולה או חלקה. 

 

ג.                    דומה כי על בית המשפט לתת משקל רב יותר בבקשות מסוג דא למבחן קיום עילת התביעה ומאזן הנוחות מאשר המשקל שיש לתת לטענת השיהוי בהגשת הבקשה. לראייה, ב- רע''א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט ב''מ נ. אמר ואח', פ''ד נו(1) עמ' 529, בית המשפט קבע כי לצורך מתן סעד זמני יש לשקול שני המבחנים הנ''ל ולא התייחס כלל למבחן השיהוי.

 

12.        מבחן מאזן הנוחות נוטה במקרה דנן לטובת המבקשים, שכן, באם בקשתם תידחה והתביעה בתיק העיקרי תתקבל, לא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו, או, לכל הפחות, יקשה מאוד לעשות כן. מאידך, באם הבקשה תתקבל והתביעה העיקירת תידחה, ניתן יהא לפצות את המשיבה כספית על הנזקים שיגרמו לה, באם יגרמו, ממתן הצו.

 

יתרה מכך, בהתאם לתקנה 362(ב)(1) סיפא לתקנות סדר הדין האזרחי, במסגרת בחינת מאזן הנוחות יש להתחשב בפגיעה באינטרס הציבור באם תינתן יד להפרת חוקי הבנייה אשר, כביכול, ביצעה המשיבה משלא קיבלה היתר בנייה כדין.

 

13.        הטנעה בדבר זהות הסעדים בבקשה דנן ובהליך העיקרי, דינה להדחות על הסף. הסעד המבוקש בהליך העיקרי כולל הן צו מניעה קבוע ובלתי מוגבל בזמן, לפיו תמנע המשיבה מביצוע עבודות הבנייה, והן צו עשה לסילוק המשיבה מהרכוש המשותף והחזרת המצב לקדמותו. בנסיבות העניין, קיים שוני בין הסעד הזמני לסעד הקבוע הן לעניין סוג הסעד והן לעניין משך תחולתו.

 

            יתרה מכך, כבר נפסק כי זהות הסעד לא תמנע לחלוטין מתן הסעד הזמני המבוקש  בהתקיים יתר התנאים הרלוונטים (ר' ע''א 511/69 תנפילוב נ. שירות ארצי להדברה בע''מ, פ''ד כג(2) עמ' 393 וכן רע''א 2059/98 וולטה בע''מ נ. P.R.S. בע''מ, פ''ד נב(4) עמ' 721, 732).

 

14.        לסוף דבריי אתייחס להלן לטענת ב''כ המשיבה בעמ' 2(א) לתגבוה, שם נאמר בהדגשה:

 

''הלכה פסוקה היא (ראה וינוגרד שם עמ' 71) כי צו לא תעשה לשעה ניתן רק במקרים נדירים ובהמ''ש יימנע, בדרך כלל מנתינתו''.     

           

            אולם, בעמ' 71 לספרו של השופט (בדימוס) וינוגרד ''צווי מניעה'', אליו מפנה ב''כ המשיבה,  נאמר כדלקמן:

 

''בית-המשפט, כפי שצויין לעיל, מוסמך לתת צו-עשה לשעה במקרה מתאים, ואפילו במעמד צד אחד. ואולם, ברור שצו-עשה נדיר יותר מצו לא תעשה, ובית המשפט יימנע, בדרך כלל, מנתינתו, על אחת כמה וכמה נכון הדבר לגבי צו-עשה לשעה''. (ההדגשה שלי –ר.ח.)

 

למותר להכביר מילים על ההבדל בין הנטען מפי ב''כ המשיבה לבין האמור בספר אליו הוא מפנה ודומה כי על עורך דין, בהיותו OFFICER OF THE COURT, לברור מילותיו ולא לנסות באמצעות הפנייה לא נכונה למקורות להכשיל מלאכתו של בית המשפט בעשיית דין צדק.

 

15.        לסיכום כל האמור לעיל, אני מקבל את הבקשה ובהתאם לכך הסעד הארעי שניתן בבקשה ביום 5.6.06, יעמוד על כנו עד למתן פסק דין סופי בתביעה.

 

המשיבה תשלם למבקשים, ביחד ולחוד, באמצעות בא כוחם, הוצאות הבקשה בסך של 2,000 ש''ח בתוספת מע''מ עליו, וזאת תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

 

ניתנה היום י"ג בתמוז, תשס"ו (9 ביולי 2006)  בהעדר הצדדים.