בתי משפט

 

 

 

פסק דין

מבוא:

התובע, עמרם משה, עבד באלישרא מערכות אלקטרוניות בע"מ (להלן – אלישרא). משה היה אחראי במסגרת עבודתו באלישרא על תחזוקת ציוד המחשבים במפעל בו עבד. הנתבע, רמי יחיאלי, עבד באותה עת כמנהל מטעם קבלן הניקיון, שביצע את עבודות הנקיון במפעל. יחיאלי פנה להנהלת אלישרא ודיווח, כי משה מכר לו ציוד של אלישרא. כתוצאה מדיווח זה פוטר משה מעבודתו באלישרא.

 

לטענת משה, דבריו של יחיאלי, כי משה מכר לו ציוד של אלישרא, מהווים פרסום לשון הרע, שנעשה בכוונה לפגוע במשה. עוד טוען משה, כי במעשהו של יחיאלי גרם להפרת חוזה העבודה שבין משה ובין אלישרא. כמו כן, טוען משה, כי יחיאלי התרשל בכך שמסר מידע כוזב אודות משה לאלישרא, כאשר היה עליו לצפות שמסירת מידע זה יביא לפיטורי משה.

 

יחיאלי טוען מנגד, כי לא דיווחיו לאלישרא היו הסיבה להפרת חוזה העבודה, אלא הפרת חוזה העבודה על ידי משה היא שהביאה לסיום יחסי העבודה ולפיטוריו של משה מעבודתו באלישרא.

 

פירוט הטענות העובדתיות של הצדדים:

 לטענת משה, כפי שהדברים נאמרו בכתב התביעה, הקצתה אלישרא ליחיאלי משרד בתחומי המפעל בו עבד משה, והעמידה לרשותו מחשב אישי לצורך ניהול עבודות הנקיון באלישרא. באחד הימים פנה יחיאלי למשה, וביקש ממנו לתקן לו מקלדת שאינה פועלת כראוי. משה סבר כי מדובר במקלדת המחשב, שאלישרא העמידה לרשותו של יחיאלי. יחיאלי היה עסוק מאד באותה עת, ולכן ביקש מיחיאלי לקחת מקלדת תקינה אחרת, בעוד שאת המקלדת המקולקלת ישאיר אצלו לתיקון, וכך נעשה. מספר חודשים לאחר מכן סיים יחיאלי את עבודתו במפעל. כשנה וחצי לאחר החלפת המקלדת פנה יחיאלי למשה וביקש שיחליף לו את הדיסק הקשיח במחשב הביתי שלו, אותו קנה מספק מחשבים כלשהו. משה סירב לעשות זאת. בעקבות סירוב זה וכמעשה נקמה פנה יחיאלי לאלישרא. אנשי הבטחון של אלישרא ערכו חיפוש בבית יחיאלי, ומצאו שם את המקלדת, שנתן משה ליחיאלי. הדבר הביא לסילוקו המיידי של משה מאלישרא.

 

גירסתו של יחיאלי לארועים שונה לחלוטין. יחיאלי מציין בכתב ההגנה, כי אמנם אלישרא הקצתה לו משרד במפעל, אך לא העמידה לרשותו מחשב כלשהו. יחיאלי מוסיף וטוען, כי בעת שעבד כאחראי על הנקיון במפעל שוחח עם משה וסיפר לו, כי הוא מעוניין לרכוש מחשב לילדיו. משה ציין, כי הוא מוכר מחשבים, וכי הוא יכול למכור גם ליחיאלי. יחיאלי קיבל את ההצעה, ורכש ממשה מחשב פנטיום 233 בתמורה לסך של 5,300 ₪. משה לא הנפיק חשבונית מס בגין העיסקה ואף לא מסר ליחיאלי תעודת אחריות. לאחר שבוע של שימוש במחשב שרכש יחיאלי ממשה התקלקלה המקלדת. יחיאלי פנה למשה וביקש את החלפת המקלדת. משה הוציא מקלדת חדשה וארוזה מהארון חדרו ומסר אותה ליחיאלי. יחיאלי שאל את משה, האם המקלדת אינה שייכת לאלישרא. משה השיב בשלילה, ואז הסכים יחיאלי לקחת את המקלדת החלופית. התקלות במחשב נמשכו, ויחיאלי פנה בעניין זה למשה, אך משה התעלם מפניותיו. שוב התקלקל המחשב, ויחיאלי פנה למשה וביקש את תיקון המחשב. משה סרב לתקן בנימוק, שאין לו זמן. בסופו של דבר נאלץ יחיאלי להזמין טכנאי מחשבים. הטכנאי אמר לו, שכונן התקליטורים והכונן הקשיח לא תקינים ויש להחליפם, כאשר בעניין זה יש לפנות לספק המחשב שיחליף הרכיבים ללא תשלום לאור אחריות היצרן לרכיבים אלו. יחיאלי פנה שוב למשה, וביקש את החלפת הדיסק הקשיח, בסופו של דבר לא החליף משה את הרכיב, ויחיאלי נאלץ לרכוש דיסק קשיח חדש. פנייתו של יחיאלי לאלישרא נעשתה מתוך נסיון, שאלישרא תלחץ על משה למלא התחייבויותיו כלפי יחיאלי.

 

דיון:

משה אישר בחקירתו הנגדית, כי מסר מחשב ליחיאלי, אך לא היה המוכר, אלא רק תיווך בין יחיאלי ובין ידיד נעורים שלמד עימו בבית הספר (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 2-12). יצויין כי דברים אלו הושמטו על ידי משה מתצהירו, ונראה, כי לא בכדי. נראה, כי משה מנסה להימנע מלקשור עצמו בדרך כלשהי לעיסקת רכישת המחשב על ידי יחיאלי. משה אמר בחקירתו הנגדית, כי אין הוא זוכר את שמו של אותו חבר נעורים, וכי ניסה לאתרו על מנת להביאו לעדות בבית המשפט, אך לא הצליח. הדבר תמוה ביותר, הכיצד אין הוא זוכר את שמו של ידיד נעוריו עימו למד בבית הספר, שעליו המליץ בפני יחיאלי, ואף תיווך ביניהם בעיסקת רכישת המחשב. אם לא ידע את שמו ופרטיו, כיצד יכול היה ליצור קשר בינו ובין יחיאלי. התמיהה גוברת למשמע דבריו של משה, כי כבר שנה וחצי לאחר העיסקה, כשיחיאלי פנה אליו בדרישה להחליף את הדיסק הקשיח,  לא זכר את פרטיו של אותו ידיד (עמ' 13 לפרוטוקול, שורה 1).  יש להדגיש, כי מדובר בידיד, שבתקופה הרלבאנטית ביקר אצל משה, כפי שעולה מדבריו של משה, כי בעת שיחיאלי ביקר אצל משה, ראה את אותו ידיד (עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 15-16). המסקנה המתבקשת מהדברים, כי לאור התמיהות בגרסת משה, יש לדחות טענותיו בעניין זה, כי תיווך בין יחיאלי ובין אדם אחר, שמכר ליחיאלי את המחשב. יש לקבל את טענת יחיאלי, כי משה מכר לו את המחשב.

 

זאת ועוד, מר דב ולדמן, ראש מחלקת כח אדם באלישרא, העיד, שמשה היה אחראי רק על החלק של בית המלאכה המיכני (עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 11-12). ממילא לא היה אחראי למחשב שהיה במשרדו של יחיאלי, אם אכן היה שם מחשב בכלל, דבר המוכחש על ידי יחיאלי. משה הודה בכך בעדותו, כשאמר שהיה אחראי לתיקון המחשבים במחלקה שלו, בעוד שיחיאלי לא היה שייך למחלקה זו (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 3-5). לפיכך קשה לקבל את טענתו של משה, כי מסר את המקלדת של אלישרא ליחיאלי מתוך מחשבה, שיחיאלי זקוק לה במשרדו. הכיצד סיפק משה חלקי חילוף יקרי ערך למחשבים שכלל וכלל לא היו בתחום אחריותו. יתירה מכך, טענה זו של משה הועלתה לראשונה במסגרת ההליכים בתיק זה. בתחילה, כשנחקר משה על ידי מחלקת הבטחון באלישרא ציין שהמקלדת שנתן ליחיאלי היתה של אחותו של משה. משה אישר את הדברים בעדותו (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 16-18). כך גם אמר בבדיקת פוליגרף שנערכה לו לאחר חשיפת הפרשה, ורק בבדיקת פוליגרף חוזרת אמר משה את האמת, שנתן ליחיאלי מקלדת של אלישרא (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 16-26).

 

יחיאלי העיד, כי במשרדו לא היה מחשב (עמ' 17 לפרוטוקול, שורה 17). כך גם העידה אחותו של  יחיאלי, אתי חלה, שעבדה יחד עימו (עמ' 29 לפרוטוקול, שורה 2). מטעם יחיאלי העיד גם מר דב ולדמן, ראש מחלקת כח אדם באלישרא. הוא אמר, כי איננו חושב שיחיאלי היה זקוק במסגרת עבודתו באלישרא למחשב (עמ' 24 לפרוטוקול, שורה 5). לאחר מכן ציין ולדמן, כי "בשנתיים שלוש האחרונות הכניסו לשם (למשרדו של יחיאלי – נ"ש) מסוף" (עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 11-12), ובהמשך כשנשאל, האם אינו יכול לקבוע בוודאות שלא היה שם מחשב, השיב ולדמן: "לא יכול לקבוע בוודאות" ( עמ' 25 לפרוטוקול, שורה 17). אם נדייק בדבריו של ולדמן, נמצא כי כמו שאין הוא יכול לקבוע בוודאות שלא היה מחשב במשרדו של יחיאלי, כך גם אין הוא יכול לקבוע בוודאות שהיה מחשב במשרדו של יחיאלי. מה שכן ברור בעדותו של ולדמן, היא העובדה, שיחיאלי לא היה זקוק לעבודתו למחשב, מה גם שלפי דברי משה עצמו, יחיאלי כלל לא ידע להפעיל מחשב, ואינו יודע לעשות זאת עד היום (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 11-12). לעדותו של ולדמן בדבר העדר צורך במחשב בעבודתו של יחיאלי יש לייחס משקל רב לאור היותו ראש מחלקת כח אדם באלישרא. משה לא נתן הסבר כלשהו להצבת המחשב במשרדו של יחיאלי, בשעה שאין הוא זקוק לו בעבודתו ובשעה שאין הוא יודע להפעילו כלל. המסקנה המתבקשת, כי יש לקבל את טענתו של יחיאלי, כי כלל לא היה מחשב במשרדו, ולדחות את טענתו של משה בעניין זה.

 

משנקבע, כי ליחיאלי לא היה מחשב במשרדו, ומשנקבע שמשה מכר מחשב ליחיאלי, לצרכיו הפרטיים של יחיאלי, יש לדחות טענת משה, שבעת שמסר את המקלדת ליחיאלי, חשב שהמקלדת נועדה לשימוש במשרדו של יחיאלי. כתימוכין למסקנה זו יש לראות את נסיון התחמקות של משה, והתשובות הכוזבות שנתן לנציגי אלישרא, כי המקלדת שמסר היתה של אחותו. אילו אכן נמסרה המקלדת על ידי משה בתום לב ומתוך מחשבה, שהיא נועדה לשימוש במשרדו של יחיאלי, היה משה מוסר גירסה זו לאנשי אלישרא מלכתחילה. יש להסיק, שמשה לא אמר זאת, משום שלא כך היו פני הדברים.

 

יש להמשיך ולומר, כי טענתו של יחיאלי, כי בעת שנמסרה לו המקלדת אמר למשה, שזו מקלדת של אלישרא, ומשה השיב לו שזו מקלדת שלו, לא נסתרה, ואינני רואה כל סיבה שלא לקבלה.

 

כמסקנת ביניים, ניתן לומר, שיחיאלי הוכיח את טענתו, כי הדיווח שמסר לאלישרא היה נכון.

 

ממילא יש לדחות את הטענה, כי יחיאלי התרשל בכך שמסר מידע כוזב לאלישרא. המידע לא היה כוזב, אלא מידע נכון, ולכן לא היתה כל רשלנות במעשיו של יחיאלי.

 

באשר לטענת משה, כי במעשהו של יחיאלי היה משום פרסום לשון הרע, גם דין טענה זו להידחות. אמנם בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, נאמר:

 

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי".

 

אין די להוכיח, כי הדברים שפורסמו היו אמת על מנת שניתן יהיה לחסות בצילה של הגנת "אמת דיברתי". על הנתבע להראות גם כי היה ענין ציבורי בפרסום. במקרה שבפנינו היה ענין ציבורי בפרסום.

 

בע"א 439/88, מדינת ישראל נ' ונטורה, פד"י מח(3)808, 826, נאמר:

 

"המונח 'ענין ציבורי' זהה למונח בו השתמש המחוקק בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע לאחר שזה תוקן על ידי סעיף 8 לחוק לשון הרעתיקון מס' 2), תשכ"ז-1967 (ס"ח 133), כך שהמונח 'ענין ציבורי' החליף את המונח הקודם 'ענין לציבור'. משמעות שינוי זה הינה כי דרוש עתה 'ענין ציבורי', המתייחס רק לפירסום המביא עמו משום תועלת לציבור, ולא די שיש בפירסום משום 'ענין לציבור', שיש בו לעיתים אך כדי 'לספק מזון לסקרנים או למלא יצרם של רכלנים' [ע"א 213/69 חברת החשמל לישראל בע"מ נגד עתון הארץ בע"מ, פ"ד כג(2)87, 91]. פירסום עשוי להביא תועלת לציבור אם תורם הוא לגיבוש דעתו בעניינים ציבוריים, ואם יש בו כדי לגרום שיפור אורחות חייו. [ז' סגל, 'הזכות לפרטיות למול הזכות לדעת' עיוני משפט ט' (תשמ"ג) 175,  196].

 

…

 

אולם לא רק באינטרס הציבור לדעת פרטים הנוגעים לדמויות ציבוריות או לנושאים חדשותיים מתמצה 'העניין הציבורי'. בהחלט יתכנו מצבים בהם פירסום ברבים של עניינים הנוגעים לאדם פרטי עשוי להביא תועלת לציבור, למשל כאשר משרת הפירסום את האינטרס הציבורי שבאכיפת החוק, או הדאגה להגנת הציבור בפני סיכונים שונים, לרבות סיכונים בריאותיים. בכל מקרה על פי נסיבותיו יש לערוך את איזון האינטרסים הנוגדים תוך התחשבות בגורמים שונים ובשקלולם, כגון: חשיבות המטרה של הפירסום, הרלוונטיות של המידע או של חלקים ממנו, הצורך לזהות את הפרט בו מדובר, והצורך לפרסם את המידע ברבים דווקא".

 

דיווח למעסיקו של אדם, כי אותו אדם נטל לעצמו רכוש של המעביד או מכר אותו שלא כדין לאחרים, יש בו עניין ציבורי מובהק. דיווח שכזה יש בו כדי להועיל לציבור ולהגן עליו מפני מי שמבצע מעשים מעין אלו. הימנעות מדיווח עלולה לגרום להישנותם של המעשים על ידי אותו אדם, דבר אותו יש למנוע. נראה כי כאשר זכותו של אדם לשמו הטוב עומדת אל מול זכותו של הציבור להתגונן בפני מי שנוטל את רכושו שלא כדין, יש להעדיף את זכות הציבור להגן על עצמו מפני מעשים שכאלו. אם לא ידווחו מעשים מעין אלו, המעסיק לא ידע, כי עובד שלו נוטל את רכוש המעביד שלא כדין. בדבר זה יש כדי למנוע מניעת הישנותם של מעשים שכאלו. המעסיק ימשיך להעסיק את אותו אדם, והלה ימשיך ליטול את רכוש ולמעול באימון הניתן לו על ידי מעסיקו. שקילה נכונה של שני האינטרסים האמורים לעיל איננה יכולה להביא למסקנה אחרת מלבד החובה לדווח למעסיק על המעשים, ולא לחפות על מבצעיהם.

 

אשר על כן, במקרה זה היה עניין ציבורי במסירת המידע לאלישרא וממילא עומדת ליחיאלי הגנת "אמת דיברתי", ויש לדחות את התביעה ככל שהיא נוגעת לעילה הנטענת בדבר פרסום לשון הרע.

 

ומה באשר לטענת משה בנוגע לגרם הפרת חוזה? בסעיף 62(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] נאמר:

 

"מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי".

 

אחד מיסודותיה של עוולה זו הוא, כי המעשה נעשה ללא צידוק מספיק. אם נעשה מעשה שגרם להפרת חוזה, אך למבצע המעשה היה צידוק מספיק לביצועו, לא קמה עילת תביעה בגין עוולה זו. נראה לי, כי במקרה שבפנינו אין צורך לרדת לעומקה של סוגיה זו, ולקבוע מסמרות באשר להגדרתו המדוייקת של יסוד זה, העדר צידוק מספיק. בנסיבות המקרה שבפנינו, כאשר קיים חשד לגניבה ממעסיק, הרי שברור כי לדיווח למעסיק על המעשה יש צידוק מספיק.

 

סיכומם של דברים, בדיווח של יחיאלי לאלישרא אין כל מעשה עוולה, המזכה את משה בפיצוי כלשהו, ודין התביעה להידחות.

 

התביעה נדחית. משה ישא בהוצאות יחיאלי ובשכר טרחת עורך דינו בסך 35,000 ש"ח בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

 

ניתן היום י"ז בתמוז, תשס"ו (13 ביולי 2006) בהעדר הצדדים, בלשכתי.