בתי המשפט

 

 

 

פסק דין

 

1.      מר ניסים ניניו (להלן: "התובע"), יליד 4/5/51, נפגע ביום 18/7/94 בתאונת עבודה. ביום 2/9/96 הגיש התובע את תביעתו לבית משפט השלום בתל אביב (ת.א. 64471/96) כנגד נשר מפעלי מלט ישראליים בע"מ (להלן: "נשר"), כלל חברה לביטוח בע"מ ואון 1975 שירותי מיזוג אוויר בע"מ (להלן: "און") (שלושתן יחדיו יכונו להלן: "הנתבעות").

להלן עיקר הטענות, כפי שנטענו בכתב התביעה:

נשר היא חברה העוסקת, בין היתר, בייצור מלט.

און היא חברה העוסקת, בין היתר, במתן שירותי מיזוג אוויר.

הנתבעת מס' 2 היא חברה לביטוח, אשר בכל המועדים הרלבנטיים לכתב התביעה, הייתה המבטחת של נשר ואון.

התובע הועסק כעוזר טכנאי אצל און.

התובע והטכנאי הממונה עליו, מר שלומי טפירו, הגיעו ביום 18/7/94 למשרדי ההנהלה המצויים במפעל נשר לשם תיקון תקלה במערכת הקירור שלה.

מר שלומי טפירו איבחן כי התקלה אירעה במאייד המצוי מעל לתקרת המשרדים, והורה לתובע לעלות באמצעות סולם אל מערכת הקירור על מנת לתקנו.

על פי כתב התביעה, מערכת הקירור של משרדי ההנהלה מורכבת על קונסטרוקציית מתכת, המותקנת בגובה של כ-2.5 מטרים מעל הקרקע. התקרה האקוסטית של משרדי ההנהלה מצוייה במרחק של כ-0.2 מטרים מתחת למערכת הקירור, והיא עשוייה מחומר שביר.

קונסטרוקציית המתכת כוללת קורות מתכתיות שביניהן נמצאים משטחי עבודה כרשת מתכתית, אלא שמתחת למקום בו היה מותקן המאייד לא הייתה מונחת רשת מתכתית זו.  

לנוכח מרחק שהיה קיים בין משטח ההליכה עליו ניצב לבין המאייד, התכופף התובע לכיוון המאייד, לצורך עריכת התיקון הנדרש, איבד את שיווי   משקלו ובהעדר רשת מתכתית, נפל על התקרה, שנשברה מייד, וצנח לעבר אולם המשרדים.

ממקום התאונה, הובא התובע לבית החולים קפלן ושב לביתו באותו היום (עובדה המצוינת בחוות דעתו של פרופ' יונה קרוננברג, שצורפה לכתב התביעה). לאחר כשנה, ובעקבות כאבים עזים בגב התחתון, אושפז התובע למשך שבוע בבית החולים אסף הרופא.    

לכתב התביעה צורפה חוות דעת בתחום האורטופדיה, שנערכה על ידי ד"ר ולנטין ז'טלני, אורטופד מנתח, וכן חוות דעת בתחום הא.א.ג. שנערכה על ידי פרופ' יונה קרוננברג.

בכתב התביעה, טען התובע כי מאז התאונה, הוא סובל מבעיות נפשיות חמורות ואובחנה אצלו תסמונת פוסט טראומטית, אך מפאת מצבו הכלכלי הקשה נבצר ממנו לשלם עבור מתן חוות דעת פסיכיאטרית או פסיכולוגית והוא שומר על זכותו לצרף לכתב התביעה חוות דעת מעין זו בהמשך.

לטענת התובע, נגרמה לו נכות תפקודית אשר הינה גבוהה באופן ניכר מנכותו הרפואית, ומתבטאת, בין היתר, בכך שממועד התאונה נפגעה מסוגלותו לעבוד ורק בתחילת חודש יוני 1996, הועסק לצרכי שיקום בחברת "נופר-צמחיה הידרופונית בע"מ" כמטפל בצמחים.

התובע טוען, כי בעקבות התאונה נגרמו לו כאב וסבל ניכרים, הפסדי שכר בעבר והפסדי השתכרות עתידיים, הוצאות רפואיות בגין טיפולים רפואיים להם הוא נדרש, הוצאות בגין עזרת הזולת וכן הוצאות נסיעה ורכב.

התובע טוען, כי הנתבעות אחראיות כלפיו ביחד ולחוד ועליהן לפצותו על מלוא נזקיו כתוצאה מהתאונה. אחריותה של נשר נובעת מהיותה הבעלים, התופסת והמחזיקה של המפעל בו אירעה התאונה וכן בהיותה מי שהזמינה את ביצוע העבודה. און חבה כלפי התובע מכוח היותה מעבידתו ומבצעת העבודות במקום.

לטענתו, בנסיבות המקרה חל הכלל של "הדבר מדבר בעדו" ו/או של "החפץ המסוכן", ועל הנתבעות או מי מהן מוטל הנטל להוכיח כי הן, עובדיהן או שלוחיהן אינם האחראים לתאונה. לחילופין, טוען התובע, כי התאונה אירעה עקב רשלנותן של נשר ואון, המתבטאת בנהלי בטיחות לקויים והעדר פיקוח הולם. בנוסף, אחראיות הללו מכוח הפרת חובות שבחוק, לרבות הפרות של הוראות תקנות הבטיחות בעבודה (עבודה על גגות שבירים או תלולים), התשמ"ו-1986 ופקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל-1970.

לאור זאת, עתר התובע לחייב את הנתבעות בתשלום פיצוי כספי בסכום כולל של 350,000 ₪ בגין נזקים מיוחדים שנגרמו לו, וכן עתר לחייבן בתשלום פיצוי כספי בגין נזקים כלליים.

בכתב הגנתה, מכחישה נשר את מרבית טענות התובע.

נשר מכחישה את טענת התובע לפיה הנזק נגרם על ידי נכס שבשליטתה, ולחילופין, היא טוענת כי הכללים של "הדבר מדבר בעדו" ו"החפץ המסוכן", אינם חלים בנסיבות המקרה.

לטענתה, האחריות לתאונה מוטלת על התובע, שכן הוא פעל בחוסר זהירות ובניגוד להוראות הבטיחות. לחילופין, מוטלת האחריות על און, מעבידתו של התובע, אשר הנהיגה שיטת עבודה לקויה ובלתי בטיחותית, לא נקטה באמצעי בטיחות מתאימים, לא הדריכה כראוי את התובע ולא פיקחה על עבודתו.

בנוסף, מכחישה נשר את היקף הנזק הנטען בכתב התביעה ואת הקשר הסיבתי בינו לבין קרות התאונה, וטוענת כי התובע לא פעל להקטנת נזקיו.

נשר מבקשת לדחות את התביעה כנגדה או לחילופין, במידה ותימצא אחראית, לחלק את האחריות בינה ובין און וכן לנכות מסכום הפיצויים את החלק המיוחס לרשלנותו התורמת של התובע.

בכתב ההגנה מטעמן, מכחישות הנתבעות מס' 2 ו-3 את כל טענות התובע.

לטענתן, נתבעת מס' 2 ביטחה את חבותה של און, ויש לדחות את התביעה על הסף מהטעם שהתובע לא צירף לתובענה את פוליסת הביטוח שהינו מסמך מהותי לה. בין יתר טענותיהן, מכחישות הנתבעות מס' 2 ו-3 את טענות התובע בדבר אחריותן לתאונה, היקף הנזק שנגרם לו והקשר הסיבתי בין הנזק לתאונה, וטוענות כי היה על התובע לפעול להקטנת נזקיו, דבר אותו נמנע מלעשות.

נשר הפנתה הודעת צד ג' לנתבעות מס' 2 ו-3, בה טענה כי היא זכאית לפיצוי, שיפוי או השתתפות מהם, עבור כל תשלום או הוצאה בה היא עשוייה לחוב במסגרת התביעה.

לטענת נשר, און התחייבה לבצע את עבודות התיקון בהתאם להוראות הבטיחות לקבלנים שנקבעו על ידי נשר והועברו לאון, שעניינן, בין היתר, בציוד בטיחות נדרש ואופן הפיקוח על העבודה בשטח, וכן התחייבה לשאת באחריות מנהלתית ומשפטית לתאונות או אירועים פוטנציאליים. לטענתה, און הפרה את ההסכם ופעלה ברשלנות או בחוסר זהירות והפרה חובה חקוקה בכך שהנהיגה שיטת עבודה לקויה מבחינה בטיחותית ולא מילאה אחר הוראות פקודת הבטיחות בעבודה. לטענתה, חבותה של הנתבעת מס' 2 קמה מכוח היותה המבטחת של און.

 

במסגרת ההליכים שהתנהלו בבית משפט השלום, ביקש התובע להוסיף חוות דעת בתחום הפסיכיאטריה. בהסתמך על חוות דעת זו ביקש לתקן את סכום התביעה כך שיעלה על סך 1,000,000 ₪ (גבול סמכות בית משפט השלום באותה עת) ובהתאם לכך להעביר את התובענה לבית המשפט המחוזי.

בהחלטתה מיום 6/7/98 דחתה כב' השופטת חנה ינון את בקשת התובע, וקבעה כי אין מקום לאפשר באותו שלב את הגשתה של חוות הדעת, וממילא אין להיעתר לבקשה לתיקון כתב התביעה ולהעברת הדיון לבית המשפט המחוזי.

על החלטה זו הגיש התובע בקשת רשות ערעור, אשר נדונה לפני כב' השופטת הילה גרסטל. בהחלטתה מיום 22/10/98 אישרה כב' השופטת גרסטל את הסכמת הצדדים לפיה בקשת רשות הערעור תתקבל לגופה, והדיון בתביעה יועבר לבית משפט זה.

לאור החלטה זו, הגיש התובע את חוות דעתו מיום 9/3/98 של פרופ' עמיחי לוי, מומחה בתחום הפסיכיאטריה.

בירור תביעה זו נמשך, למרבה הצער, כשמונה שנים. קדמי המשפט נערכו לפני כב' השופטת עופרה סלומון-צ'רניאק ולפני כב' השופט אמנון סטרשנוב, וחלק מהדיונים בשלב ההוכחות נערכו לפני חברי המנוח, כב' השופט ד"ר עדי אזר ז"ל. בסופו של דבר, הושלמו ההליכים לפני.

קיימות מספר נקודות רלבנטיות באשר לניהול ההליך-

בבקשתן מיום 11/9/01 עתרו הנתבעות מס' 2 ו-3 להורות לנשר ולתובע להעביר לעיונן העתקים של פוליסות הביטוח בהן בוטחה נשר במועדים הרלבנטיים לתביעה (בש"א 18833/01). בהחלטתו מיום 4/11/01, נעתר כב' השופט סטרשנוב לבקשה.

בתצהיר העדות הראשית מיום 30/12/01 שהוגש מטעמו ציין התובע נתונים שונים לגבי הרקע התעסוקתי שלו עובר לתאונה, וכן פירט את נסיבות התאונה, הנזקים והנכויות שנגרמו לו והטיפולים הרפואיים להם נדרש, מקומות עבודה בהם הועסק לאחר התאונה ומשך תקופת העסקתו בהם והוצאות שונות הנובעות ממצבו הרפואי והתפקודי הקשה.

במקביל, הוגש תצהירה של אשת התובע, גב' עליזה ניניו, בו הושם דגש על השלכות מצבו של התובע בעקבות התאונה על התא המשפחתי מבחינות שונות. 

מטעם נשר הוגש ביום 28/2/02 תצהיר עדות ראשית של מר חיים וין, ממונה בטיחות במפעלה, בו הוא מתייחס לנסיבות התאונה, מנקודת מבטו.

מטעם נשר הוגשה גם חוות דעת מיום 8/4/02, ערוכה על ידי ד"ר אלעזר איל-ביקלס שהינו, בין היתר, בעל אישור כשירות לעסוק כממונה בטיחות על פי תקנות ארגון הפיקוח על העבודה.

מטעמן של הנתבעות מס' 2 ו-3 הוגש תצהיר עדות ראשית של מר יצחק שלו, שהינו מנהל שירות בענף מיזוג האוויר אצל און, ובמסגרת תפקידו אחראי על שירות מערכות מיזוג אויר מרכזיות בבניינים ציבוריים ובמפעלים. בתצהירו, מסביר מר שלו מהם הקריטריונים ותנאי ההעסקה של טכנאים ועוזרי טכנאים אצל און, ומהם השלכותיהם על קידומו של התובע בתחום.

לתצהירן של הנתבעות מס' 2 ו-3 צורפו חוות דעתו של ד"ר משה אנגלנדר מיום 29/12/97 בתחום הא.א.ג., חוות דעתו של ד"ר חיים מיכלס מיום 29/1/98 בתחום האורטופדיה וחוות דעתו של פרופ' אבנר אליצור מיום 22/8/99 בתחום הפסיכיאטריה (חוות דעתו האורטופדית של ד"ר מיכלס נערכה בהתאם להחלטת כב' השופט ד"ר עדי אזר, אשר קיבל את בקשת הנתבעות מס' 2 ו-3 למתן חוות דעת משלימה (בש"א 19355/02)).

ביום 27/8/03 הגישו הנתבעות מס' 2 ו-3 חוות דעת פסיכיאטרית נוספת שנערכה על ידי פרופ' אבנר אליצור, לאחר בדיקה נוספת של התובע.

בנוסף, בתחום הא.א.ג. הוגשה חוות הדעת של פרופ' שנון מיום 7/12/98, בה נקבעה לתובע נכות משוקללת בשיעור של 14.5% לצמיתות. 

בשלב מאוחר הרבה יותר, ביום 9/1/05 צירפו הנתבעות חוות דעת אקטוארית שנערכה על ידי מר שי ספיר בעניין גמלאות נכות מעבודה ותגמולי שיקום וכן תעודות עובד ציבור של המוסד לביטוח לאומי לגבי שיעור הנכות הצמיתה שנקבע לתובע (39%) והסכומים שהועברו לו כדמי פגיעה.

חשוב ביותר לציין, כי בעת הדיון ביום 10/2/05, הובאה לפני הודעה בדבר הסכמה שהשיגו הנתבעות, לפיה במידה ומי מהן תימצא אחראית לתאונה ויפסק סכום פיצויים כלשהו עבור התובע, תחולק האחריות ביניהן כך שהנתבעת מס' 2 ו/או און ו/או מי מטעמן ישאו ב-70% מהסכום ונשר ו/או מי מטעמה ישאו ב-30% ממנו. בהודעה נאמר, כי בהסכמה זו אין בכדי להודות בחבות כלשהי של מי מהנתבעות לתאונה, וכן היא אינה גורעת מטענותיהן בדבר קיומו של אשם תורם ו/או רשלנות תורמת מצד התובע. הסכמה זאת מייתרת כמובן את הצורך להכריע בהודעה לצד שלישי שהוגשה, כאמור לעיל.  

בתיק התקיים הליך ממושך של שמיעת ראיות, תחילה לפני חברי המנוח, כב' השופט אזר ז"ל, ובהמשך, לאחר פטירתו המצערת, לפני.

בהתאם להחלטתי בדיון מיום 21/3/05, הוגשו סיכומים מטעם הצדדים.

בסיכומיו, שב ומפרט התובע את אופן התרחשות התאונה והנסיבות שהובילו לה. לטענת התובע, התאונה אירעה כתוצאה מרשלנותן של הנתבעות, אשר התרשלו במילוי חובתן כלפי התובע כמעבידות וכבעלות המבנה עליו בוצעה העבודה.  בנוסף, טוען התובע כי הנתבעות הפרו חובות חקוקות וביניהן סעיפים 49 ו-50 לפקודת הבטיחות בעבודה ותקנות הבטיחות בעבודה (עבודה על גגות שבירים), תשמ"ו-1986.

התובע טוען, כי הנתבעות לא נשאו בנטל ההוכחה לקיום אשם תורם, וזאת בייחוד לאור הפסיקה הקובעת כי רק בנסיבות חריגות יוטל אשם תורם על עובד אשר נפגע בתאונה שאירעה עקב הפרת חובה חקוקה מצד המעוולים.

התובע מבקש לקבוע, כי נגרמו לו נכויות בתחומים ובשיעורים הבאים-

נכות אורטופדית בשיעור 31.5%, נכות פסיכיאטרית צמיתה בשיעור 50% ונכות בתחום א.א.ג. בשיעור 31%.

התובע מוסיף וטוען, כי יש לפסוק עבורו סכום של 1,045,386 ₪ בגין הפסדי שכר בעבר, סכום של 882,000 ₪ כפיצוי בגין הפסדי שכר בעתיד, סכום של 250,000 ₪ בגין הפסדי פנסיה וסכום של 150,000 ₪ בגין הסכנה של היפלטות לשוק העבודה.

לטענת התובע, יש לפסוק עבורו סכום של 750,000 ₪ בגין כאב וסבל, וזאת לאור מצבו הקשה בעקבות התאונה.

לטענתו, בגין עזרת הזולת בעבר ובעתיד, זכאי הוא לקבלת פיצוי בסכום של 431,000 ₪ ובגין פגיעה בכושר הניידות, זכאי הוא לקבלת פיצוי גלובלי בסכום של 150,000 ₪.  בנוסף, יש לפסוק עבורו פיצוי גלובלי בסכום של 30,000 ₪, עבור רכישת נעליים אורטופדיות וחגורת גב להן הוא נדרש כתוצאה מנכותו.

לטענת התובע, יש לנכות מסכום הפיצויים את הסכום המהוון של תגמולי המוסד לביטוח לאומי, ולעומת זאת אין לנכות את מלוא הסכום שהתקבל ממחלקת השיקום, שכן לטענתו, הוא זכאי לפיצוי מלא בגין אובדן ההכנסה בתקופת השיקום.

בסיכומיהן של הנתבעות מס' 2 ו-3 נטען, כי התובע לא הרים את הנטל להוכחת טענתו בדבר רשלנותן ומצויות סתירות רבות בגרסאותיו העובדתיות.  הנתבעות מס' 2 ו-3 טוענות כי למעשה, התאונה אירעה בעקבות רשלנות מצד התובע עצמו, עת ניסה להגיע למאייד בניגוד להוראותיו הברורות של מעסיקו, עובדה שבהסתמך עליה, יש לייחס לו אשם תורם. בנוסף, לטענתן, עדותו של המומחה לבטיחות, מר איל ביקלס, מעידה על כך שהן לא הפרו הוראות בטיחות המעוגנות בחיקוק.

לטענת הנתבעות מס' 2 ו-3, יש לקבוע כי לתובע אין כל נכות בתחומי הפסיכיאטריה והא.א.ג., וכי קיימת לו נכות אורטופדית בשיעור של 19% בלבד.

לחילופין, טוענות הנתבעות מס' 2 ו-3 כי במידה וייקבע כי קיימת להן חבות כלפי התובע, הרי שסכומי הפיצויים להם עותר התובע נטולים עיגון מציאותי. 

לגבי גובה הנזק, טוענות הנתבעות מס' 2 ו-3 כי לא נגרם לתובע הפסד השתכרות בעבר, ולכן אין לפסוק עבורו פיצוי בגין רכיב זה.

לחילופין, יש לערוך את חישוב הפיצוי בהתאם לשיטת הפיצוי הגלובאלי, על בסיס שכרו של התובע עובר לתאונה, המסתכם ב 2490 ₪ נטו.

לטענתן, אין לפסוק עבור התובע פיצוי כלשהו בגין הפסדי פנסיה, שכן בעת שהועסק אצל הנתבעת מס' 3 , לא שולמו לו תגמולי פנסיה ואילו במקום עבודתו הנוכחי ניתנים לו תנאים סוציאליים. כמו כן, מקבל התובע מימון מקופת חולים עבור רכישת חגורת גב ונעליים אורטופדיות ולכן אין מקום לפיצוי בגין רכיב זה.

הנתבעות מס' 2 ו-3 טוענות, כי הפיצוי הראוי בגין רכיב הכאב וסבל מסתכם ב-100,000 ₪, וזאת בהעדר ידיעה על הנזק הממשי שנגרם לתובע כתוצאה מהתאונה.

בנוסף, לטענתן, לא הוכח הצורך בפיצויים בגין ניידות ובגין עזרת הזולת בעבר ובעתיד, ולכן אין מקום לפסקם עבור התובע.   

נשר בסיכומיה, מצטרפת לטענותיהן של הנתבעות מס' 2 ו-3 בדבר העדר חבות כלשהי מצד הנתבעות כלפי התובע, שרשלנותו היא שגרמה לתאונה.

לטענת נשר, לא נותרה לתובע נכות כלשהי בתחומי הפסיכיאטריה והא.א.ג., ונותרה לו נכות אורטופדית בשיעור 23.5%.              

לעניין גובה הנזק, טוענת נשר כי לאחר התאונה השתקם התובע, לא נפגע תפקודו בעבודה והוא אף השביח את שכרו. בנוסף, גם אלמלא הפגיעה בתאונה, השתכרותו של התובע הייתה נופלת מהשכר הממוצע במשק, וזאת לאור השכלתו הבסיסית של התובע בתחום מיזוג האוויר, עברו התעסוקתי הבלתי מבוסס והמצב הקשה בענף.

בנסיבות העניין, ניתן לקבוע כי הפסדי השכר לעבר מסתכמים ב-185,844 ₪ והפסדי השתכרות בעתיד מסתכמים ב-242,218 ₪, וכן כי לתובע לא נגרמו הפסדי פנסיה ואין מקום לפצותו בגין סכנה של היפלטות לשוק העבודה.

לטענת נשר, סכום הפיצוי הראוי בגין כאב וסבל הינו 100,000 ₪, ובגין עזרת צד ג' היא מציעה לפצות את התובע בסכום גלובלי של 20,000 ₪. לטענתה, אין מקום לפסוק עבור התובע פיצויים בגין ניידות, נעליים אורטופדיות וחגורת גב.

נשר טוענת כי למעשה, סכום הגמלה שהוענק לו מהביטוח הלאומי היה גבוה מסכום הפיצוי שראוי היה להיפסק עבור התובע.

בסיכומי התשובה מטעמו, טוען התובע כי אין מקום להטיל עליו אשם תורם, היות שלא הוכח כי התאונה אירעה בעקבות התרשלות כלשהי מצידו.

התובע חולק על הסתייגות הנתבעות מסיכוייו להתקדם בתפקידו בתחום טכנאות המזגנים. בנוסף, טוען התובע כי מאז הגשת הסיכומים מטעמו, עלה השכר הממוצע במשק והוא מסתכם ב-7521 ₪, ולכן הסכום המבטא את כושר  השתכרותו של התובע לפני התאונה הינו 8724 ₪.   

 

2.      האחריות לתאונה:

 

בהתאם לטענות התובע, שני המישורים עליהם ניתן לבסס את חבותן של הנתבעות כלפיו הם רשלנות והפרת חובה חקוקה.

לשם הוכחת התקיימותה של עוולת הרשלנות, נדרש התובע להוכחת מספר יסודות:

(א)               קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית של הנתבע כלפי התובע.

(ב)                הפרת חובת הזהירות על ידי הנתבע.

(ג)                  קיומו של נזק.

(ד)                קיומו של קשר סיבתי בין התנהגות הנתבע, המהווה הפרה של חובת  הזהירות לבין הנזק שנגרם לתובע.

חובת זהירות מושגית נקבעת על פי מבחן צפיות כפול המתמקד בשאלות האם האדם הסביר יכול היה לצפות מראש את התרחשות הנזק (צפיות טכנית) והאם היה עליו לצפותה (צפיות נורמטיבית). יש להדגיש, כי חובת הזהירות המושגית נבחנת באופן כללי ועקרוני, ולא בהקשר למקרה נתון.

יישומה של חובת הזהירות המושגית על אירוע נזיקי מסוים מתבטא בחובת הזהירות הקונקרטית, הבודקת את חבותו של הנתבע כלפי התובע, בהתאם לשני השלבים של מבחן הצפיות, כלומר, האם היה באפשרותו של הנתבע לצפות את התרחשות הנזק והאם בנסיבות העניין הייתה מוטלת עליו החובה לעשות כן (ראה ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113; ע"א 8526/96 מדינת ישראל נ' פלוני ואח', תק-על 2005(2) 4166; ע"א 6521/98 עווד בואטנה נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(1) 987).

בענייננו, האפשרות לייחס חובת זהירות מושגית לנשר תיבחן בהתאם להיותה החברה שבשליטתה המפעל אליו הגיע התובע לצורך תיקון המאייד (מעין מבחן "מחזיק המפעל הסביר"), ובחינת קיומה של חובת זהירות מושגית מצד הנתבעת מס' 3 תיבחן לאור העובדה שהיא הייתה מעסיקתו של התובע נכון למועד התרחשות התאונה (מבחן "המעסיק הסביר").

במידה ויתברר כי ניתן להטיל על הנתבעות חובת זהירות מושגית, יהיה מקום להמשיך ולבחון את קיומה של חובת זהירות קונקרטית, בהתאם לקריטריונים הרלבנטיים למקרה הנתון, ובהתייחס לנסיבות המאפיינות את דרך התנהלותן של הנתבעות.

כידוע,  מחזיק במקרקעין חב חובת זהירות מושגית כלפי המבקר בהם, ועליו להקפיד על מצב תקין של המקרקעין וכל הבנוי עליהם (ראה ע"א 145/80 הנ"ל; ע"א (תל אביב-יפו) מויאל מרי נ' מלון בלו ביי, תק-מח 2002(2) 5260).  

הדבר נלמד גם מנוסח סעיף 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] הקובע כי:

"החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי כל בעל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורטים באותו הסעיף".

הרציונל הוא, כי מטבע הדברים, למחזיק הסביר במקרקעין קיימת שליטה רבה על מצבם ועל הנעשה בהם, ולכן באפשרותו לצפות את התרחשותו של נזק פוטנציאלי (צפיות טכנית) והוא אף נדרש לכך (צפיות נורמטיבית). 

מעביד חב בחובת זהירות מושגית המתבטאת בדרישה המוטלת עליו, לנקוט באמצעים סבירים כדי להגן על העובד מפני סיכונים המצויים במקום או בתהליך העבודה. זוהי חובה המוטלת על המעביד באופן ישיר ואישי, והיא אינה ניתנת להעברה (ראה מ' ויסמן, "תביעות רשלנות בנזיקין", עמ' 429-439 והאסמכתאות המובאות שם).   

הרציונל לכך הוא בהנחה, שהמעביד הסביר הינו האחראי על אופן עבודתו של העובד, ותנאים וסיכונים הקשורים לסביבת העבודה נתונים לפיקוחו ולשליטתו. המשמעות המעשית היא, כי מיוחסת לו צפיות טכנית ונורמטיבית לגבי נזק העתיד להיגרם לעובד (ראה ע"א 707/79 וינר נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209; ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' אסתר מרציאנו, פ"ד לו(2) 592; ע"א 5425/97 עיריית קרית מוצקין נ' נטליה דביר, פ"ד נג(3) 172).

היקף האחריות המוטלת על המעביד במסגרת חובת הזהירות המושגית הינו רחב למדי. על המעביד מוטלת חובת זהירות פוזיטיבית המתבטאת בצורך להזהיר עובד לגבי סיכונים קיימים, להדריכו ולפקח עליו, למנוע באופן אקטיבי את קיומם של סיכונים במקום העבודה ולספק ציוד נאות (ראה מ' ויסמן, הנ"ל, עמ' 440-469 והאסמכתאות המובאות שם). 

בענייננו, ההסדר שהושג בין הנתבעות לעניין חלוקת האחריות ביניהן קובע כי חלוקת האחריות המוסכמת תהיה רלבנטית בכל מקרה בו תחויב מי מהנתבעות באחריות לתאונה. מכל מקום, נראה כי נשר ואון נושאות, כל אחת, בחובת זהירות מושגית.

על נשר מוטלת חובת זהירות מושגית, מעצם חובות הבטיחות המוטלות עליה כבעלת מפעל, בו עשויים להמצא עובדים שונים, ובכללם טכנאים חיצוניים המגיעים לצורך תיקון תקלה מסוימת, כפי התובע שלפני.

יש לייחס חובת זהירות מושגית גם לאון, מכוח היותה מעסיקה של טכנאי מיזוג אוויר, הנדרשים, במסגרת עבודתם, לבצע תיקונים במערכת מיזוג האוויר של מפעלים שונים, עבודה שעל פניה דורשת מיומנות וידע, שחלק לא מבוטל מהם אמור להיות מונחל על ידי המעביד. 

המסקנה לפיה מוטלת על הנתבעות חובת זהירות מושגית, גוררת אחריה את שאלת קיומה של חובת זהירות קונקרטית.

נשר נושאת בחובת זהירות קונקרטית כלפי התובע, לאור העובדה שהמפעל מצוי בחזקתה וממילא עליה לדאוג לתקינותו וכן לביטחונו של התובע, בהיותו טכנאי המגיע למפעל לשם תיקון תקלה במזגן המצוי בו, המותקן מעל תקרה, במקום שאין אליו גישה באופן רגיל. 

חובת זהירות קונקרטית מוטלת גם על און, מאחר שהיא הייתה מעסיקתו נכון למועד התאונה.

המסקנה לפיה נשר ואון נושאות, כל אחת, בחובת זהירות קונקרטית, מוסקת באופן הגיוני מהגדרת התפקיד של כל אחת מהן, אך לא רק מכך.

כאמור, בתצהיר עדות ראשית של מר חיים וין, ממונה בטיחות מטעם נשר, נאמר כי און הוחתמה על הוראות בטיחות בעבודה שהופנו אליה. לתצהירו של מר וין צורפו הוראות הבטיחות עצמן וכן הצהרת התחייבות מטעם מר חיים ברכה, מהנדס ביצוע בנתבעת מס' 3 שהינו גם מיופה כוח שלה.

בהוראות הבטיחות מעוגנות חובות שונות המוטלות על קבלן המבצע עבודה עבור נשר (לצורך העניין - און) .

אני סבור, כי קיומן של הוראות בטיחות ברורות המופנות ישירות אל און, יש בו, כשלעצמו, בכדי לבסס את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליה כמעסיקתו של התובע.

יחד עם זאת, יש להדגיש, כי מחויבותה של און להוראות בטיחות אלה אינה מפחיתה כלל מחובת הזהירות המוטלת על נשר עצמה. מטבע הדברים, כמחזיקת המפעל, נדרשת נשר להקפיד על נהלי הבטיחות בשטח, תקינות המבנה ואמצעי זהירות מתאימים. אלו הן דרישות אלמנטריות, והעובדה שחובות אלה הועברו גם אל און, מבחינה חוזית, אינה גורעת מתחולתן על נשר. הנפקות של עובדה זו תתברר בהמשך, בעת הדיון בשאלת הפרתן של חובות הזהירות.

 

כאמור, התובע טוען כי ניתן להטיל על הנתבעות אחריות נזיקית גם מכוח הפרתן את הוראות סעיפים 49 ו-50 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל-1970 והוראות תקנות הבטיחות בעבודה (עבודה על גגות שבירים), תשמ"ו-1986, המהווה, לטענתו, הפרת חובת חקוקה כמשמעותה בסעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

סעיף 49 לפקודת הבטיחות בעבודה קובע, כי יש לאפשר אמצעי גישה בטוחים לכל מקום שאדם צריך לעבוד בו.

על פי סעיף 50 לפקודת הבטיחות בעבודה-

"היה אדם צריך לעבוד במקום שממנו הוא עלול ליפול יותר משני מטרים, ואין המקום מאפשר אחיזת רגל בטוחה, ולפי הצורך-אחיזת יד בטוחה, יותקנו-ככל שהדבר מעשי במידה סבירה-אמצעים לבטיחותו על ידי גידור או באופן אחר".

תקנות הבטיחות בעבודה (עבודה על גגות שבירים או תלולים), התשמ"ו-1986 קובעות הוראות בטיחות שונות שמטרתן למנוע את נפילת העובד מגובה רב.

בתקנה 3 מעוגנת הוראת בטיחות כללית, לפיה לא יעבוד או יועסק אדם בעבודה על גג שביר או תלול אלא אם כן ננקטו אמצעים שימנעו את נפילתו. בהמשך, מפורטות הוראות ספציפיות יותר לעניין אמצעי הזהירות ושיטות הבטיחות בהם יש לנקוט על מנת למנוע נפילה פוטנציאלית של העובד, וביניהן- הצבת לוחות דריכה או רשת שתמנע נפילה, הצגת שלטי אזהרה בעניין שבירות הגג ושימוש בחגורות בטיחות.

כך, לדוגמה, קובעת תקנה 4 כי- "לא יעבוד אדם על גג שביר או תלול אלא בהימצאו על לוח דריכה או זחילה מתאים, שהונח כך שבזמן עבודה עליו תימנע שבירת סיכוך הגג והלוח הובטח בפני תזוזה ובפני נדנוד".

תקנה 6 מייתרת את האמור בתקנה 4, וזאת בהתקיים קריטריונים מסויימים-

"(א) הוראות תקנה 4 לא יחולו כאשר-

(1)                 גובה הנפילה אינו עולה על 2 מטרים;

(2)                 המרישים הנושאים את חומר הסיכוך (הפטות) ערוכים כך שהם יוצרים מרובעים שאורך כל צלע שלהם אינו עולה על 50 סנטימטרים;

(3)                 מתחת לחומר הסיכוך קיימת רשת שתמנע נפילת העובד בעת שבירת חומר הסיכוך;

(4)                  מתחת לגג השביר נמתחה רשת שיש בכוחה לבלום בבטחה אדם הנופל לתוכה.

(ב) לא ניתן בנסיבות הענין לנקוט באחד האמצעים המפורטים בתקנה 4 או בתקנת משנה (א), יצוייד העובד על הגג בחגורת בטיחות או ברתמת בטיחות שיצויידו בחבל קשירה שימנע נפילה חופשית של העובד ליותר מ-1.3 מטרים לכל היותר, או בהתקן מתאים לבלימת האנרגיה הקינטית המתהווה בשעת הנפילה".

 

          לעניין האחריות לבטיחות העובד, קובעת תקנה 16 כי:

"(א) תופש מפעל חייב למלא אחר הוראות תקנות אלה זולת אם החובה מוטלת במפורש על אחר.

(ב) התקשר תופש מפעל לשם ביצוע עבודה כלשהי על גג שביר או תלול, או עבודה אחרת כלשהי המחייבת דריכה או הימצאות עליו, התקשרות חוזית עם קבלן מומחה לביצוע העבודה, חייב הקבלן למלא אחרי הוראות תקנות אלה, זולת אם החובה מוטלת במפורש על העובד מטעמו".

כלומר, תופש המפעל והקבלן שהוזמן לביצוע העבודה אחראים לקיומן של  הוראות הבטיחות המעוגנות בתקנות אלה.

מכאן נובע, כי נשר (כתופשת המפעל) ואון (כקבלנית) אחראיות, כל אחת מהן, ליישומן של ההוראות הקבועות בפקודת הבטיחות העבודה ותקנות הבטיחות (עבודה על גגות שבירים או תלולים). 

הוראות חקוקות אלה, מעבר לחובות הספציפיות שהן מטילות, עשויות להעיד גם על רמת הזהירות הנדרשת לצורך ביסוסה של עוולת הרשלנות (ראה ע"א 335/80 מוני בריגה נ' מוסטפה, פ"ד לו(3) 32; ע"א 315/83 עגור נ' איזנברג ואח', פ"ד לט(1) 197; וכן ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' חי כהן ו-28 אח', פ"ד נ(2) 111).

המשמעות המעשית היא, כי הוראות אלה מסדירות נהלי בטיחות מוגדרים, ה"מעלים" את רמת הזהירות של נשר ואן ובכך מורידים את הרף להוכחת עצם הפרתה.

משקלול הדברים, נראה כי לכל אחת מהנתבעות קיימת חבות עקרונית ופוטנציאלית. על נשר ואון מוטלת, באופן ישיר, חובת זהירות כלפי התובע, המתגבשת מנסיבות העניין ומהוראות חקוקות מסוימות בהן מעוגנות נורמות בטיחות (שמהוות גם חובה חקוקה העומדת בפני עצמה). 

יחד עם זאת, נכון לשלב זה, חבותן של הנתבעות כלפי התובע היא תיאורטית, וגיבושה לכדי אחריות בנזיקין היא פונקציה של הפרת חובת הזהירות, במידה וקיימת.

לצורך הדיון בשאלה האם הופרה חובת הזהירות המוטלת על נשר ואון, קיימת חשיבות לבחינת נסיבות התאונה, ככל שהן קשורות ליישום נהלי הבטיחות הנדרשים מהן. קיימים מספר מקורות הרלבנטיים לכך.

ראשית, התובע צירף לתצהיר העדות הראשית מטעמו דו"ח בירור תאונה הערוך על ידי אינג' יעקב ויינר, סגן מפקח עבודה אזורי באזור המרכז, מטעם משרד העבודה והרווחה. בעיני, ייחודו של דו"ח זה טמון בהיותו ערוך על ידי גורם ניטרלי, עובדה התורמת למידת האובייקטיביות שלו, ומכאן גם חשיבותו.

בממצאיו ומסקנותיו, קובע אינג' יעקב ויינר כי:

"חלק מהתקרה האקוסטית מתחת למשטח העזר עד המאייד היה שבור. בגלל הצינורות המחוברים למאייד...אי אפשר היה להניח את משטח העזר יותר קרוב למאייד...המרחק (0.6 מטר) שבין המאייד ומשטח העזר לא נותן להתקרב למאייד בקלות רבה. לכן בזמן הטיפול במאייד דרוש מאמץ יתר וזה מחייב תשומת לב וזהירות יתר וכמו כן בשימוש באמצעי בטיחות כמו חגורות קשירה. התאונה היתה נמנעת לו הטכנאי שרות היו מצויידים בחגורות בטיחות מפני נפילה מגובה. פתרון נוסף הוא התאמה של רשת מתכתית כך שיעברו דרכה הצינורות ובאותו זמן תהיה צמודה למאייד. זאת ע"י עבודת מסגרות מתאימה" (עמ' 2 לדו"ח, נספח ד'2 לתצהיר עדות ראשית מטעם התובע וכן מוצג ת/5).

בנוסף, מטעם אגף הפקוח על העבודה במשרד העבודה והרווחה צולמו מספר תמונות ממקום התאונה הממחישות את אופן התרחשותה, ומהתבוננות בהן ניתן להיווכח, כי באזור הסמוך למאייד לא מצויה רשת מתכתית, כך שנפילה לעבר התקרה האקוסטית הינה תוצאה אפשרית של התכופפות לכיוון המאייד.

במסגרת חקירתו הראשית של מר יעקב ויינר, שנערכה בדיון מיום 17/10/02, נאמרו הדברים הבאים:

"...ש. אדם יכול לעמוד על תקרה אקוסטית.

 ת. בשום פנים ואופן לא.

ש. מה עושים כשרוצים לבצע עבודה מעל תקרה אקוסטית.

ת. חייבת להיות גישה למקום עבודה וכאן הייתה חצי גישה.

ש. מה היה חסר.

ת. היו צריכים להשלים את משטח העזר עד למתקן אך היו צינורות שהפריעו. אפשר היה לעשות חור בתוך משטח עזר. את זאת היתה צריכה לעשות חב' און אשר בנתה את זה.

ש. אתה אומר שצריך היה לשים רשת ממתכת שתגיע עד המזגן והיה צריך לעשות בה חור ודרכו יעברו הצינורות שהפריעו.

ת. חותכים באופן מיוחד כדי שהצינורות האלה חייבים לעבור, זה טכנית אפשרי. זו עבודה נוספת והיא עולה עוד כסף. זה לא עניין שלי.

ש. מה שאתה אומר זו דרישה הגיונית שהם יוציאו כסף ויעשו זאת.

ת. הם חייבים לדרוש דבר כזה".

(עמ' 13-14 לפרוטוקול הדיון מיום 17/10/02).

כלומר, לדעתו של מר ויינר, קיימת בעיה טכנית כלשהי בהתקנת רשת ממתכת מעל לתקרה האקוסטית (הימצאותם של צינורות), אך מדובר בבעיה הניתנת לפתרון, על ידי הצבת רשת מתכתית ובמרכזה חור דרכו יעברו הצינורות.

מדובר אם כן, בקביעה אובייקטיבית, של גוף חסר פניות, שאינו חשוד באהדה למי מהצדדים ובשל כך, יש ליתן לקביעותיו משקל משמעותי יותר מהרגיל. עם זאת, כמובן שיש לבחון את חוות דעתו של ד"ר אלעזר איל-ביקלס (המצורפת לתצהירה של נשר).

לטענתו, און סיפקה "לוחות דריכה" באיכות טובה, המוגנים מפני תזוזה ומאפשרים גישה למקום העבודה, ובכך, למעשה, מהווים משטח עבודה מתאים. ד"ר אלעזר איל-ביקלס חולק על דעתו של המהנדס יעקב ויינר, וטוען כי הימצאותם של הצינורות סמוך לתקרה האקוסטית מהווה בעיה בלתי פתירה בנסיבות העניין ובהתחשב בקונסטרוקציה הספציפית. בנוסף, הוא טוען כי הפתח דרכו נפל התובע הינו צר דיו על מנת לאפשר היאחזותו באובייקטים מסוימים ומניעת המשך הנפילה (בחוות הדעת נטען כי רוחב הפתח הוא 50*50 ס"מ), וכפועל יוצא מכך ובהתאם לתקנה 6 לתקנות הבטיחות בעבודה, מתייתר הצורך בנקיטת אמצעי זהירות אחרים הקבועים בתקנות. לטענתו, התובע נפל נפילה חופשית של 60 ס"מ בלבד, ואילו התקנות מחייבות שימוש בחגורת בטיחות כאשר קיימת סכנה של נפילה חופשית מגובה 1.3 מטרים ומעלה (נפילה חופשית=ההפרש בין הגובה ממנו אירעה הנפילה לבין גובה הנופל).  

בנוסף, טוען ד"ר איל-ביקלס כי הצהרת און על נקיטת אמצעי הבטיחות המעוגנים בתקנות ובנוהל שנמסר לה על ידי נשר, מעבירה אליה את האחריות לבטיחות התובע בעת עבודתו במפעל (קביעה שאיני משוכנע שמצויה בגדר מומחיותו, שהרי מדובר בהכרעה יותר בעלת אופי משפטי, מאשר כל דבר אחר).

 ד"ר אייל-ביקלס מוסיף, כי התובע, שהינו בעל ניסיון בעבודה במקום ועבר "כמעט תאונה" מספר ימים לפני התאונה הנדונה, לא נמנע מלבצע פעולות שעשויות היו למנוע את התרחשותה (עובדה שכנראה מייחסת, לשיטתו, איזושהי התרשלות מצד התובע עצמו).

בחקירתו הנגדית שנערכה ביום 24/3/04, נשאל ד"ר איל-ביקלס, בין היתר, לגבי הצורך בהצבת שילוט מתאים על גג המבנה, בהתאם לנדרש בתקנה 7 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודה על גגות שבירים או תלולים), התשמ"ו-1986, וענה כי לדעתו, הדבר לא היה נדרש בנסיבות העניין. בנוסף, עולה מהחקירה הנגדית כי לדעתו, הצהרתו של מר חיים ברכה, מהנדס הביצוע מטעם און, לפיה היא פועלת בהתאם לתקנות אלה, ממלאת אחר הדרישה שבתקנה 14, הקובעת כי לפני ביצוע עבודה על גג תיערך על ידי מהנדס בנין או הנדסאי בנין בדיקה יסודית של הגג ורכיביו המוודאת את בטיחותו  (עמ' 169-174 לפרוטוקול הדיון מיום 24/3/04).

יש לציין, כי במהלך החקירה הנגדית שנערכה באותו מועד, התעורר ספק לגבי גודל הפתח ממנו נפל התובע (כלומר המרחק בין קצה משטח הדריכה לבין המזגן), וזאת בעקבות סתירה מסוימת שהתגלתה בין עדותו של ד"ר איל-ביקלס לבין עדויותיהם של התובע ושל מר יעקב ויינר. בעקבות זאת, החליט כב' השופט ד"ר עדי אזר ז"ל על מדידה חוזרת של הפתח שתיערך על ידי ד"ר איל-ביקלס, בנוכחות הצדדים  (עמ' 177 לפרוטוקול מיום 24/3/04).

מעיון בפרוטוקול הדיון מיום 8/6/04, נראה שהמדידה החוזרת העלתה כי הפתח ממנו נפל התובע הינו גדול יותר מהאמור בחוות הדעת, ואף ד"ר איל-ביקלס עצמו טען כי- "הפתח העליון של 59*81 זה פתח מסוכן, גדול, שאפשר ליפול ממנו בנקל" (עמ' 2 לפרוטקול מיום 8/6/04).

אני סבור, כי שילובן של תקנות 4 ו-6 לתקנות הבטיחות בעבודה, מוביל לכך שבעמדתו ה"מעודכנת" של ד"ר איל-ביקלס יש בכדי להחליש את קביעתו הקודמת, לפיה גודלו של הפתח ממנו נפל התובע אינו מחייב נקיטת אמצעי זהירות המעוגנים בתקנות. מכאן נובע, כי למעשה גם לשיטתו, אין לשלול את הצורך שהיה בהם ואת הסברה שאילו הם אכן היו ננקטים, ייתכן שהתאונה הייתה נמנעת.

מעבר לכך, בחקירתו הנגדית שנערכה ביום 24/3/04, טען ד"ר איל-ביקלס- "לדעתי מלכתחילה היו צריכים לסגור הכל כהלכה. עם משטח דריכה ממתכת" (עמ' 174 לפרוטוקול).

כמו כן, בדיון מיום 8/6/04, הופנה ד"ר איל-ביקלס לכך שבחוות דעתו נאמר כי סופק משטח עבודה מתאים, ובהקשר לכך הבהיר כי כוונתו הייתה למשטחים זמניים, אך למעשה, ובניגוד לדעתו של מר יעקב ויינר, לא ניתן לשים "לוח דריכה" במקום הספציפי, לאור קיומם של צינורות (עמ' 5 לפרוטוקול).

לסיכום שלב זה, במסגרת ההליך, הועלו שתי גישות עיקריות לגבי תקינות המבנה. אינג' יעקב ויינר, סגן מפקח עבודה אזורי באזור המרכז, טען כי קיימים אמצעי בטיחות מסוימים, כגון התקנת רשת מתכתית או שימוש בחגורות בטיחות, אשר היו עשויים למנוע את התרחשות התאונה. לעומת זאת, ד"ר אלעזר איל-ביקלס טוען, כי קיימות בעיות בלתי פתירות בקונסטרוקציה ומכל מקום, האחריות כולה מוטלת על הנתבעת מס' 3, מכוח התחייבותה למלא אחר הוראות הבטיחות.

דומני, כי האמור לעיל, מלמד בצורה ברורה, כי יש להעדיף, בנסיבות המקרה, את עמדתו של המהנדס ויינר על חוות דעתו של ד"ר איל-ביקלס (שנראה שאף הוא חזר בו, לא במעט, מהאמור בה, בהמשך הדרך).

מעיון בתמונות שצולמו על ידי אגף הפקוח על העבודה במשרד העבודה והרווחה, וכן בהתאם לקביעתו של מר יעקב ויינר בדו"ח החקירה, ניתן להיווכח בבעייתיות התכנונית שהובילה לתאונה. 

על פני הדברים, לוח דריכה מתאים מעל לתקרה האקוסטית הינו אמצעי בטיחות נדרש ומלכתחילה, ראוי היה להציבו בהתאם לתקנה 4 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודה על גגות שבירים או תלולים).

מעדויותיהם של מר ויינר וד"ר איל-ביקלס עולה, כי ככל הנראה, הצבת לוח דריכה מעין זה הינה בלתי אפשרית במידה מסוימת, בנסיבות המקרה הנוכחי. בהנחה שכך הוא הדבר, עדיין אין בכך בכדי לייתר את הצורך בקיומם של אמצעי בטיחות אחרים, המנויים בתקנה 6, כמו לדוגמה רשת מתכתית (גם אם יש צורך ליצור בה חור על מנת שניתן יהיה להעביר דרכה את הצינורות). 

חיוניותם של אמצעי בטיחות מודגשת לאור שבירוּת התקרה האקוסטית, הממוקמת בגובה של 2.3 מטרים מעל לקרקע (שבירוּת התקרה היא שהובילה לתוצאותיה הקשות של התאונה, שכן בנסיבות רגילות, אין המדובר בגובה רב במיוחד).

בנוסף, מקובלת עלי דעתו של מר ויינר, לפיה שימוש בחגורות בטיחות היה עשוי למנוע את התוצאות הקשות שבנפילה מגובה. 

באופן דומה, גם הצבת שלט אזהרה כלשהו, המתריע מפני הסכנה הפוטנציאלית, הינה בבחינת צעד מתחייב בנסיבות העניין וגם המעט הזה לא נעשה.

בכל מקרה, ראוי להדגיש, כי גם אם היתה מניעות טכנית להציב לוח דריכה/רשת מתכתית/כל אמצעי בטיחות אחר, עדיין אין בכך בכדי להכשיר את העסקתו של התובע על גבי קונסטרוקציה פגומה מבחינה בטיחותית.

במידה ולא ניתן, לחלוטין, או באותה העת, לדאוג לאמצעי בטיחות נאותים, הדרישה לתקן את המאייד לא היתה אמורה להיות מופנית לתובע (ולא לכל טכנאי/עוזר טכנאי אחר). מה שברור הוא, שהתובע נשלח לביצוע תיקון, במקום מועד לפורענות, מבלי שננקטו אמצעים מינימליים להבטיח את שלומו ובטחונו.     

לדעתי, ליקויי בטיחות רציניים אלה מהווים הפרה של חובת הזהירות. לכאורה, הדיון בשאלה מי מהנתבעות הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה וכיצד, נראה מיותר במקצת לאור קיומה של ההסכמה בדבר חלוקת האחריות בין הנתבעים, אך לדעתי, הוא ראוי לאור חשיבותו העקרונית.  

כאמור, בחוות דעתו של ד"ר איל-ביקלס ניתן דגש רב על התחייבותה של און למלא אחר כללי הבטיחות המעוגנים בתקנות ובהוראות שנשלחו מטעם נשר. לשיטתו, החובה לדאוג לקיום כללי הבטיחות מוטלת על און, ולכן היא האחראית להתרחשות התאונה, הנובעת מהפרתן.

איני שותף לדעה זו. מדבריו של ד"ר איל-ביקלס עצמו במסגרת חקירתו הנגדית, עולה כי אין כל אינדיקציה לכך שתפקידה של און היה להכין תשתית כלשהי בקונסטרוקציה.

"ש. ציטטת בחווה"ד שלך הודעה על פעולות בניה, ואני מפנה אותך למהות העבודה, של מה שבעצם און היתה צריכה לעשות...אני לא מוצאת שאון היתה צריכה להכין את התשתית, הקונסטרוקציה. אתה ראית חוזה עבודה עם און?

ת. לא ראיתי חוזה עבודה עם און מלבד מה שצרפתי לחוות דעתי שאלה אותן הוראות בטיחות לקבלנים".

(עמ' 6 לפרוטוקול הדיון מיום 8/6/04).  

מכאן, כי גם לשיטתו של ד"ר איל-ביקלס, אחריותה הבלעדית של און לא קמה מכוח היותה האחראית לקונסטרוקציה עליה עבד התובע.

למעשה, גם מחוות הדעת עצמה משתמע כי אחריותה "הבלעדית" של און אינה נובעת מהיותה בעלת שליטה טכנית בקונסטרוקציה ממנה נפל התובע, אלא היא מתגבשת לאור התחייבותה לפעול בהתאם להוראות הבטיחות שהופנו אליה, לפיהן היא מחוייבת לנקיטת אמצעי זהירות מסוימים.

בהוראות הבטיחות כלולות פעולות אופרטיביות הנדרשות להינקט על מנת להבטיח את בטיחותו של עובד, וביניהן- מינוי אחראי בטיחות לצוות העובדים באתר שיפקח על העובדים ויוודא את ביצוע הנהלים והוראות הבטיחות, אספקת ציוד בטיחות, סימון שילוט וגידור של השטח והצבת ציוד שנועד להזהיר מפני סכנות פוטנציאליות וסילוק כל מפגע בטיחותי מהשטח מייד עם גילויו או עם קבלת הוראה מתאימה מאדם מוסמך.   

בנוסף, בהוראות אלה נאמר, כי הקבלן אינו רשאי לבצע עבודות בהם קיים סיכון לעובדיו, והוא יהא אחראי למתן הדרכה יומית ותקופתית לעובדיו בקשר לבטיחות העבודה באתר הבנייה וסיכונים נילווים הקיימים בשטח.

דהיינו, ההוראות כוללות מגוון רחב של אמצעי זהירות אותם נדרשת און לנקוט, במטרה לדאוג לשלום העובד במסגרת עבודתו בשטח.

אין ספק, כי מדובר בהוראות חשובות והקפדה על שמירתן עשויה למנוע את התרחשותן של תאונות עבודה. עם זאת, לא נכללת במסגרתן החובה לדאוג לתקינות ובטיחות הקונסטרוקציה עצמה, והן אף אינן מהוות תחליף לה.  

כאמור, מהיותה המחזיקה במפעל, מוטלת על נשר האחריות לתקינותו, ובכלל זה גם תקינות הקונסטרוקציה ממנה נפל התובע, מבחינה הנדסית ותכנונית.

באופן ממוקד יותר, ניתן לקבוע כי הצבת לוח דריכה מתאים או רשת מתכתית, הינה חובה המוטלת עליה בלבד, והעדרם של אלה, מהווה הפרה של חובה זו.

 לעומת זאת, הוראות הבטיחות מטילות על און חובות שהינן נילוות לחובה העיקרית המוטלת על נשר לדאוג למצב התקין של המפעל. היתלותה של נשר על הוראות בטיחות אלה כמעבירות את האחריות כולה לכתפי און (מדובר על המצב טרם ההסכמה לעניין חלוקת האחריות, כיום אין לכך משמעות מעשית), הינה ניסיון מלאכותי להתנער מאחריותה שלה עצמה, אחריות טבעית שאינה תלויה בנהלים פנימיים כאלה ואחרים.

אך כמובן, אין משמעות הדבר כי און פטורה מאחריות. 

לדעתי, מבחינה מעשית, חובתה העיקרית של און, כמעסיקתו של התובע, היא לדאוג לבטיחותו בשטח על ידי הדרכה ופיקוח מתאימים. בנוסף, ראוי היה שתספק עבורו אמצעי עזר בטיחותיים כמו חגורות בטיחות (חובה שכשלעצמה, אין סיבה שלא לייחס גם לנשר).

בפועל, התובע הגיע למפעלה של נשר כשהוא מלווה בטכנאי הממונה עליו, מר שלמה טפירו. על פני הדברים, זהו מצב רצוי ועדיף על פני הגעתו של התובע לבדו למפעל, אך ספק אם היה בכך די על מנת לפקח על אופן תיקון המאייד על ידי התובע.

התובע טוען, כי מר שלמה טפירו הורה לו לעלות לעבר מערכת הקירור על מנת לתקן את המאייד.

ביום 4/10/94 נגבתה עדותו של מר טפירו לגבי נסיבות התאונה.

בטופס גביית העדות מתואר מבנה הקונסטרוקציה עליה נדרש התובע לעלות, ונטען כי:

"ניניו טיפס ראשון והחל ללכת על גבי הגשרון לכיוון המאייד. על מנת להתמקם טוב יותר מבחינת דרך גישה לתיקון התקלה ירד ניסים מהגשרון אל תיקרת המשרד הממוקמת כ-1/2 מטר מתחת לגשרון. פעולה אשר גרמה לו לשבור את תיקרת הגבס של המשרד ולפול לתוך המשרד פנימה. בד"כ רוב התיקונים שאנו מבצעים הינם מסוג זה (עם תיקרה באופי הנ"ל). ניניו ניסים ביקר עימי באותו מקום כפעמיים או שלוש לפני המקרה. אני מציין כי תיקרת הגבס נראית כמשטח בטון. כשבוע או שבועיים לפני המקרה ביקרנו שוב במקום וניניו כמעט וביצע את אותה טעות ואני עצרתי אותו בזמן. ניסים הכיר את סוג התקרה וידע שהיא שבירה. בזמנו כאשר ניסים עמד לרדת אל התיקרה הערתי לו והסברתי לו כדי שיזהר" (ראה מוצג נשר/1ב').

מדברים אלה קשה להסיק האם התובע הוזהר במועד התאונה, בטרם עלה לתקן את המאייד, או שמא מר טפירו מתייחס לאירוע שהיה כשבוע שבועיים לפני התאונה.

מכל מקום, מעדותו של מר שלמה טפירו במסגרת החקירה הראשית, נראה כי לא הייתה לו שליטה על המתרחש-

"ש: אתה זוכר את האירוע הזה של התאונה?

 ת: אני זוכר דברים מסויימים מהאירוע. אני יכול לספר שהוא עלה במדרגות להגיע ליחידות של המאייד כאשר אני הולך אחריו. הוא עלה על המדרגות ופסע על הגשר. אני עליתי במדרגות ושמעתי רעש של חבטה ורצתי לתוך המשרדים לראות מה קרה, שם ראיתי אותו מוטל על הרצפה ורגלו שבורה"

(עמ' 154 לפרוטוקול הדיון מיום 21/3/05).

כלומר, בעת הנפילה, מר שלמה טפירו כלל לא היה מצוי בסמוך לתובע, וממילא לא היה ביכולתו לפקח עליו ולהזהירו מפני הסכנה הפוטנציאלית.

אני סבור כי בנסיבות העניין, לא קוים פיקוח הולם מעבודת התובע, פיקוח שהתחייב מאופי העבודה ומיקום המאייד כמו גם מהיותו של התובע חסר ניסיון משמעותי בעבודה מסוג זה, באופן המוביל למסקנה שהנתבעת מס' 3 לא מילאה את חובתה לדאוג לפיקוח והדרכה נאותים של התובע.

בהקשר של הפרת חובת הזהירות מטעם נשר ואון קיימת רלבנטיות לדיון באפשרות התיאורטית לייחס לתובע רשלנות תורמת או אשם תורם, ובכך "להקטין" את חבותן.

בעניין זה, קבעה הפסיקה כי אמנם יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו, ויהיו מקרים בהם ניתן יהיה לייחס לעובד רשלנות תורמת, אך עם זאת, המגמה היא להקל על התובע ולא למהר להטיל עליו אחריות כלשהי המפחיתה את חבות הנתבע, וזאת לאור ההנחה, שלא ניתן "לדרוש" מהעובד הסביר לשקול את הסיכונים הקיימים בכל צעד בעבודתו (ראה  ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415; ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593; ע"א 1958/97 בן שטרית נ' רשות הנמלים והרכבות, דינים עליון, כרך נ"ה, עמ' 823). 

מכאן נובע, כי בענייננו, ניתן יהיה לייחס לתובע רשלנות תורמת או אשם תורם, רק במקרה בו מכלול העובדות מעידות על כך שהיה עליו לשקול את הסיכונים הקיימים שהובילו, לבסוף, להתרחשות התאונה.

איני סבור כי זהו מצב הדברים.

התובע התבקש על ידי מר טפירו לתקן את המאייד, כאשר לצורך העניין, מר טפירו הוא מעין "שלוח" של הנתבעת מס' 3 (לעניין נסיבות התרחשות התאונה, ראה פרוטוקול החקירה מטעם מחלקת הפקוח על העבודה במשרד העבודה, ת/3).  בוודאי שטפירו היה העובד הבכיר ובעל הסמכות המקצועית בשטח.

התובע ביצע את המוטל עליו, כאמור, מבלי שיהיה עליו פיקוח בפועל.

 

 

 

קביעה זו מקבלת משנה תוקף מעיון בעדותו של התובע, בה נאמר-

"ש: ליום הארוע. הסברת או אמרת כמה פעמים שמר טפירו ניסה לתקן את המאייד בעליה על סולם. הוא עלה על סולם וניסה לתקן את המאייד.

ת: הגענו למקום, בתוך האולם פרסתי לו סולם והוא בדק, וראה את מקור התקלה, ניסה לתקן, חשב שזה בקצה הצינור כל הנזילה של המים, התברר שזה בתוך המאייד פנימה, אמר לי "נניו, עולים". אני עליתי לא על סמך דעתי שלי.

ש: כשעלית ידעת מראש כי הסתימה היא לא בהתחלה.

ת: ידעתי שהסתימה היא פנימית.

...

 ש: צריך לגחון פנימה ולמשש.

ת: לא היתה לי ברירה אחרת. אני חייב להשמע להוראות של הממונה  עלי.  הייתי חדש והייתי חייב להוכיח את עצמי. הוא אמר לי תעלה ותראה מה התקלה וזה הייתי חייב לעשות.

  ש: נראה לך מסוכן לגחון.

  ת: בטח שזה נראה מסוכן. עשיתי את זה בכל זאת כי הייתי חייב להשמע   להוראות העבודה של הממונה שלי.

ש: ידעת שזה מסוכן ובכל זאת עשית את זה.

ת: אני חייב להשמע להוראות המעביד שלי לכן עליתי לשם"

(עמ' 53-54 לפרוטוקול מיום 1/12/02).

 

ההיגיון מחייב, אם כן, שהתובע יפעל בהתאם להוראה שנמסרה לו, ולכן איני סבור כי בדיעבד, יהא זה הוגן "לדרוש" ממנו לשקול ביתר זהירות את צעדיו, גם אם משמעות הדבר היא לסרב לממונה עליו או להציב תנאים.

אין משמעות הדבר, כי התובע אינו אמור להישמר לנפשו. מן הסתם, התובע עצמו, כעובד סביר, מעוניין להימנע מסיכונים מיותרים ולהיזהר ככל הניתן. אך אין לבלבל בין אינסטינקט טבעי זה לבין החובה המוטלת על הנתבעות מלכתחילה, כל אחת בתחומה ובהתאם לתפקידה.

התובע, כעובד של און, פעל בהתאם להוראות שניתנו לו. הסיכון שבעבודתו נגרם כתוצאה מאי תקינותו של המבנה והעדר פיקוח והדרכה הולמים, והתובע, שפעל בהתאם להוראות שניתנו לו, אינו צריך לשאת באחריות לכך. 

החובה האמיתית לדאוג לשלומו של התובע מוטלת על און, כמעסיקתו, ועל נשר, כמחזיקת המפעל, אם כי שתיהן לא דאגו במיוחד למילוי חובותיהן, ולמעשה, אף הפרו אותן.

המסקנה המתבקשת היא, כי לא הונחה תשתית ראייתית ולו חלקית, לקביעה לפיה היתה רשלנות תורמת מצד התובע, ולעניין זה, אין כל רלבנטיות לשאלה האם התובע נחשף מספר ימים קודם לכן לסיכון דומה או "כמעט תאונה", מה גם שהתובע עצמו מכחיש זאת (ר' עמ' 103 לפרוטוקול הדיון מיום 9/2/05).

לסיכום, אני סבור, כי נשר ואון הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהן- נשר הפרה את חובת הזהירות בתכנון לקוי של הקונסטרוקציה הסמוכה למאייד ואון לא דאגה להדרכה ופיקוח הולמים. בנוסף, הנתבעות לא סיפקו אמצעי בטיחות אחרים המתבקשים בנסיבות העניין (כמו חגורות בטיחות).

השילוב של תקנה 3 ותקנה 16 לתקנות הבטיחות בעבודה, מוביל למסקנה לפיה בהעדר אמצעי בטיחות מתאימים היה על נשר, כמחזיקת המפעל, ואון, כמעסיקתו של התובע, למנוע את עבודת התובע על גבי התקרה האקוסטית השבירה.

עצם הדרישה שהופנתה כלפי התובע, לבצע תיקון במאייד המצוי על גבי קונסטרוקציה בעלת ליקוי בטיחותי חמור הנעדרת אמצעי בטיחות הולמים, וזאת ללא פיקוח נאות, עשויה לגבש את עוולת הרשלנות הנובעת מהפרת חובת הזהירות.

בנוסף, העובדה שתקינות הקונסטרוקציה וקיומם של אמצעי בטיחות מהווים דרישות המעוגנות בפקודת הבטיחות בעבודה ובתקנות הבטיחות בעבודה (עבודה על גגות שבירים או תלולים), מגבשת את העוולה של הפרת חובה חקוקה על פי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

על הנתבעות לפצות את התובע בגין כל נזקיו, ככל שאלה יוכחו.

  

3.      היקף הנזק והקשר הסיבתי לתאונה:

 

עובדת הפרתה של חובת הזהירות מצד נשר ואון  גוררת אחריה את הצורך לדון בהיקף הנזק שנגרם לתובע ובקשר הסיבתי ביניהם.

כפי שתואר לעיל, קיימים הבדלים משמעותיים בין הערכת היקף הנזק על ידי התובע, לבין הערכתו על ידי הנתבעות.

למעשה, היקף הנזק הוא פונקציה של מספר פרמטרים, והפערים בהערכתו מקורם באופן השונה בו הם נתפסים ומחושבים על ידי כל אחד מהצדדים.

לשם הערכת רכיבי הנזק השונים, קיימת רלבנטיות, בין היתר, לתוכנן של חוות הדעת הרפואיות שהוגשו במסגרת ההליך, לנתונים שונים, רצוי אוביקטיביים, לגבי השתכרותו של התובע לפני התאונה ופוטנציאל ההשתכרות שלו אלמלא התרחשותה וכן למצבו התפקודי והמנטלי של התובע בעקבות התאונה.

במסגרת ההליך הגישו הצדדים חוות דעת בתחומי האורטופדיה, הפסיכיאטריה וה-א.א.ג..

כנזכר לעיל, התובע הגיש חוות דעת בתחום האורטופדיה, שנערכה על ידי ד"ר ולנטין ז'טלני ביום 5/9/95, ובסיכומה נאמר-

"לפנינו נפגע מתאונת עבודה, שנפל מגובה ונגרמו לו שבר מרוסק בעצם השוק הימנית, חבלה בגב ופצעים בכתף. קיבל טיפול ע"י גבס, ע"י כדורי הרגעה, ע"י הזרקות וע"י פיזיוטרפיה ממושכת. היום, שלושה עשר חודש לאחר התאונה, נשארו לנפגע קיצור של 3 ס"מ באורך הרגל הימנית, הגבלה בתנועות הן של הברך והן של הקרסול הימני והשבר התאחה בזוית פנימית של 10º. בעמוד השדרה המתני נשארה לנפגע התכווצות יתר של השרירים הפרהורטבליים הגורמת לשינוי בזוית התקינה של עמוד השדרה ולהגבלה ניכרת בתנועות. כמו כן נשארו סימנים של לחץ עצבי המתבטאים בסימן של לסג חיובי וחוסר החזר פיקה. בבדיקת CT נראית פריצת דיסק המסבירה את הממצאים המוזכרים לעיל.

לכן הנני מעריך את נכותו לפי תקנון הביטוח הלאומי 2533 סעיף 47(5)ב' ב-5% על הקיצור של 3 ס"מ ברגל הימנית ולפי סעיף 47(2) א' ב-10% על החיבור הגרוע של עצם השוק ועל ההגבלה בתנועות במפרקים הגובלים עם השבר. ולפי סעיף 37(7)ב' ב-20% בגלל ההגבלה בתנועות עמוד השדרה בדרגה בינונית. בסך הכל 31.5% נכות לצמיתות".  

הנתבעות הגישו מטעמן, חוות דעת אורטופדית מיום 29/1/98, שנערכה על ידי ד"ר חיים מיכלס שבה נאמר, בין היתר:

"...הליכה בצליעה ימנית קלה. רגישות ללחץ מעל לעמוד שדרה מותני. בכפיפה מגיע עם כפות הידים עד למתחת לברכיים כאשר הגב מוגבל בתנועה. התנועות לצדדים אפשריות...ב-CT  מ-9.12.96 – פריצת דיסקוס בין חוליתי L2-L3 עם לחץ קל על השק הדוראלי...הנני מעריך את נכותו האורטופדית כדלקמן:

1.                  10% עבור ההגבלה הקלה בתנועות עמוד השדרה המותני לפי סעיף

37(7)א' של תקנות המ.ל.ל.

2.                  10% עבור החיבור הגרוע של השוק מימין לפי סעיף 47(2)א' של תקנות 

המ.ל.ל.

הקיצור של 2.5 סמ' באורך הגפה נכלל כבר באחוזי הנכות שנקבעו עבור החיבור הגרוע כך שנכותו לצמיתות מגיעה ל-19%".  

 

ניתן להיווכח, כי הערכת חומרת הפגיעה בעמוד השדרה המותני ואופן שיוך הנכות שנגרמה כתוצאה מקיצורה של רגל ימין, הינם הגורמים העיקריים המשפיעים על ההבדל בקביעה הסופית לעניין דרגת הנכות האורטופדית.

ד"ר ולנטין ז'טלני מעריך את הגבלת התנועות בעמוד השדרה המותני כבינונית, ולכן, בהתאם לסעיף 37(7)ב' לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להן: "התוספת לתקנות"), הוא קובע כי לתובע נגרמה נכות אורטופדית של 20% בגינה. לעומת זאת, ד"ר חיים מיכלס מעריך כי ההגבלה התנועתית הינה קלה יותר, ומגבשת נכות בשיעור של 15%, על פי סעיף 37(7)א' לתוספת לתקנות, מותאם.

העובדה שנגרמה לתובע פריצת דיסק יש בה כדי לאשש את קביעתו של ד"ר ז'טלני, לפיה ההגבלה התנועתית בעמוד השדרה המותני הינה בינונית, בנוסף, קקימת התרשמותו הבלתי אמצעית של כב' השופט אזר ז"ל, כפי שמצאה ביטוייה בפרוטוקול, ולכן אני קובע כי בגין רכיב רפואי זה, נגרמה לתובע נכות אורטופדית בשיעור של 20%.

סעיף 47(2) לתוספת לתקנות עוסק בפגיעה אורטופדית הקשורה לחיבור גרוע של עצם הירך ואילו סעיף 47(5) מתמקד בדרגות הנכות העשויות להיגרם כתוצאה מהתקצרות של רגל אחת. אני סבור, כי העובדה שיוחדו סעיפים נפרדים לכל אחת מפגיעות אלה, מובילה למסקנה כי ככל הנראה, אחוזי הנכות בגין כל אחד מהם אינם ניתנים להכללה, כפי טענת הנתבעות. לפיכך, נראות לי הגיוניות קביעות הנכות מטעם ד"ר ז'טלני בעניין זה, הנראות סבירות אף מבחינת מהותן.  

לאור זאת, מקובלת עלי קביעתו של ד"ר ז'טלני, לפיה נכותו האורטופדית המשוקללת של התובע מוערכת ב-31.5% לצמיתות. 

פערים משמעותיים קיימים גם בהערכת דרגת הנכות הפסיכיאטרית מטעם כל אחד מהצדדים. 

 

 

התובע הגיש חוות דעת פסיכיאטרית שנערכה על ידי פרופ' עמיחי לוי לפיה- "מר ניסים ניניו היה אדם שתפקד באופן נורמטיבי (ובחלק אף באופן מעולה), במשורי חייו השונים…לעומת זאת, הארוע…הוא שגרם לתסמונת שלאחר זעזוע מח, שממנה סובל מר ניניו מאז ועד (וגם) היום…שעור נכותו תואם, איפוא, לתקנה 34(ה) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה); דהיינו לשעור נכות של 50%…יש לראות את שעור נכותו זה כקבוע".   

מטעם הנתבעות הוגשו שתי חוות דעת פסיכיאטריות שנערכו על ידי פרופ' אבנר אליצור.

בחוות הדעת מיום 22/8/99, נטען כי בשנה הראשונה לאחר התאונה סבל התובע מתסמונת פוסט טראומטית, בגינה נגרמה לו נכות נפשית בשיעור 25%, אך בהדרגה תסמונת זו הלכה ודעכה וכיום התובע סובל מתסמונת של תגובת הסתגלות לנכות, בגינה נגרמת לו נכות בשיעור 15%, לפי סעיפים 34(ב) ו-34(ג) לתוספת לתקנות.

ביום 14/7/03 ערך פרופ' אליצור חוות דעת עדכנית, ממנה ניתן להסיק כי לדעתו, גם התסמונת של "תגובת הסתגלות לנכות" דעכה, כך שכיום לא קיימת לתובע נכות נפשית כתוצאה מהתאונה.   

לצורך האיזון בין הפערים בחוות הדעת הפסיכיאטריות שהוגשו מטעם הצדדים, ייתכן שניתן למצוא רלבנטיות באבחונים הפסיכולוגיים שנערכו במהלך השנים 1994-1995, על ידי ד"ר שושנה הרשקו, מנהלת המרכז הקהילתי לבריאות הנפש בראשון לציון. מעיון בתיעוד המפגשים, נראה כי מצבו הנפשי של התובע היה קשה למדי בתחילתם, אך הוא השתפר עם הזמן.

מכל מקום, האבחנה העדכנית ביותר מטעם ד"ר הרשקו מתועדת במכתב מיום 7/4/96, שהפנתה למוסד לביטוח לאומי, בו נאמר, בין היתר- "מדובר על אדם חיובי, ללא רקע פסיכיאטרי, שסובל עד היום מהטראומה אותה עבר. למעשה הוא פוסט טראומטי אך עם מוטיבציה רבה להשתקם בהתאם ליכולתו העכשווית" (ראה מוצג ת/11 לתיק המוצגים מטעם התובע).

בנוסף, התובע עבר אבחון פסיכולוגי על ידי ד"ר ישראל וינקלר פסיכולוג במכון "רום". בסיכום האבחון מיום 17/2/97, שהופנה אל המוסד לביטוח לאומי, נאמר-

"בעבודתו האחרונה בתחום מיזוג האויר נפגע פיזית, ובעיקר נפשית, תוך שהוא מפתח תגובת לחץ פוסט טראומטית...מומלץ מאוד שיוכר גם על רקע מצבו הנפשי".

מדברים אלה עולה, כי בניגוד לאמור בחוות דעתו השנייה של פרופ' אליצור, הטראומה שסבל ממנה התובע הותירה את רישומה עד היום, באופן המתבטא בבעיות נפשיות שונות, ולכן נראה כי יש מקום לייחס לו נכות פסיכיאטרית.  עם זאת, אני סבור, כי קביעת דרגת נכות לתובע בשיעור של 50% הינה מוגזמת, וזאת בייחוד לאור העובדה שמצבו של התובע בתחום זה לא נותר סטטי לאורך השנים, אלא השתפר ככל שנקף הזמן.

לפיכך, נראה כי ראוי לקבוע את שיעור הנכות בהתאם להנחה שקיימת לתובע בעיה נפשית מסויימת כתוצאה מהתאונה, אך היא אינה כה חמורה כפי שטוען פרופ' לוי. בנסיבות העניין, מקובלת עלי חוות דעתו הראשונה של פרופ' אליצור הקובעת כי נגרמה לתובע נכות פסיכיאטרית בשיעור של 15% לצמיתות, וזאת בהתאם לסעיפים 34(ב)- 34(ג) לתוספת לתקנות.

בשיקלול עם דרגת הנכות האורטופדית שנקבעה לעיל (31.5%), דרגת הנכות הפסיכיאטרית הינה כ-10.3% (במעוגל).

בתחום הא.א.ג. הוגשה מטעם התובע חוות דעתו של פרופ' יונה קרוננברג, בה נקבע-

"...בבדיקת השמיעה מתאריך 25.4.96 נראה ליקוי שמיעה קל באוזן ימין וקשה בשמאל. הפגיעה בשמיעה מתאימה לפגיעה בחבלת ראש...הוועדה של המל"ל דחתה את קיומה של הפגיעה בשמיעה בגלל חוסר ברישום על קיומם של סימני פגיעה בראש בקבלתו לחדר המיון. לדעתי טעתה הוועדה מאחר וידוע שנזק לאוזן הפנימית יכול להיגרם גם ללא חבלה ישירה לגולגולת. בנפילה מגובה 2.5 מ' יכול להיגרם זעזוע של האוזן הפנימית אשר גם בחסר של סימנים חיצוניים יתבטא בליקוי בשמיעה...בבדיקת  ENG נרשמה עדות לפגיעה מרכזית כנראה בגרעיני העיניים, פגיעה זו יחד עם כאבי הראש מהם הוא סובל מאז התאונה יכולים להתאים למסגרת של התסמונת שלאחר חבלת גולגולת-Post concussion syndrome ...יש לראות במקרה זה קשר של גרימה בין מצב השמיעה והתאונה הנדונה. אחוזי הנכות המגיעים למר ניניו לפי תקנות המוסד לביטוח לאומי הן כדלקמן:

1.                                     15% לפי סעיף 72, 1, ב'/14- ליקוי בשמיעה בתדירויות הדיבור.

2.                                     10% לפי סעיף 72, 4, ד', II מותאם- רעש תמידי באוזניים.

3.                                     10% לפי סעיף 29, 2, ב', II מותאם- תסמונת שלאחר חבלת גולגולת". 

לעומת זאת, בחוות דעתו של ד"ר משה אנגלנדר, שהוגשה מטעם הנתבעות, נשללה האפשרות לייחס לתובע נכות כלשהי בתחום הא.א.ג., וזאת לאור היעדרן של בדיקות שמיעה קודמות, הסמוכות באופן יחסי למועד התאונה, ומוכיחות באופן חד משמעי את הקשר בין עובדת התרחשותה לבין  תלונותיו של התובע בתחום זה. בנוסף, נאמר בחוות הדעת כי קיימים גורמים נוספים המיוחסים לתובע והעשויים להוביל לירידה בשמיעתו, כגון שירותו בתותחנים ונטילת בתרופה מסוימת .

למעשה, ד"ר אנגלנדר שולל את עצם קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין בעיותיו הנטענות של התובע בתחום הא.א.ג. .

נראה לי, בכל הכבוד, כי מדובר במסקנה מרחיקת לכת, שאינה יכולה לעמוד.

בניגוד לעמדת ד"ר אנגלנדר, קיימת מידה רבה של היגיון בעמדתו הרפואית של פרופ' קרוננברג, לפיה נפילה מגובה של 2.5 מטרים עלולה לגרום לחבלת גולגולת המובילה, בין היתר, לפגיעה באוזן הפנימית ובכך לליקויים בשמיעה. העובדה שבדיקת השמיעה נערכה כשנתיים לאחר התאונה, אינה מפחיתה מהסבירות הגבוהה לקיומה של סיבתיות בינה לבין הנכויות שנגרמו לתובע בתחום הא.א.ג. , מה גם שאין אינדיקציות לתחלואה קודמת בתחום זה.

בנוסף, אני סבור, כי חוות הדעת של פרופ' קרוננברג תואמת את הממצאים שהתגלו בבדיקות השמיעה שנערכו לתובע, והעלו כי הוא סובל מירידה בשמיעה ושמיעה אי סימטרית (ראה נ/19, נ/20 ו-נ/21).

לאור זאת, ומאחר שד"ר אנגלנדר אינו חולק על דרגות הנכות שנקבעו על ידי פרופ' קרוננברג, אני מקבל את קביעותיו של פרופ' קרוננברג, וקובע כי נכותו המשוקללת של התובע בתחום הא.א.ג. הינה 31%. 

בשקלול עם הנכויות בתחומי האורטופדיה והפסיכיאטריה, דרגת הנכות  בתחום הא.א.ג. הינה 18.2%.

לאור כל האמור לעיל, השיעור המשוקלל של הנכויות הרפואיות שנגרמו  לתובע כתוצאה מהתאונה, הוא 60%. 

בפועל, לצורך בחינת קיומם של רכיבי נזק וחישובם, קיימת רלבנטיות, בין היתר, לתפקודיות הנכות שנגרמה לתובע בעקבות התאונה.

כידוע, הנכות התפקודית אינה בהכרח זהה לנכות הרפואית, והיא נקבעת בהתאם למכלול הראיות הקשורות, בין היתר, לסוג הנכות ולמקצועו של התובע (ראה ע"א 516/86 אררט נ' אזולאי, פ"ד מ(4) 690; ת"א (חיפה) 11242/97 פוליאקר נ' עילית חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2005(3) 2806; ע"א (באר שבע) 1100/03 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' סולימן דוד, תק-מח 2005(1) 2156). 

ברור, שהיקף הפגיעה התפקודית השתנה עם הזמן ופחת, ככל שזה נקף, עד שהתייצב בסופו של דבר.

בכל מקרה, אינדיקציה לנכות הרפואית (ובהתאם לכך, גם לנכות התפקודית) שהייתה לתובע במועד הסמוך לתאונה וגם לאחר מכן, ניתן לקבל מחוות הדעת השונות. 

בחוות דעתו של פרופ' אליצור נאמר, כי בעבר סבל התובע מתסמונת פוסט טראומטית אשר "דעכה" כשנה לאחר הטיפול הנפשי שעבר התובע אצל ד"ר הרשקו. כאמור, הטיפול הפסיכולוגי נערך בין השנים 1994-1995, וביום 11/6/95 קבעה ד"ר הרשקו כי התובע השתקם מבחינה נפשית, ומבחינתה הטיפול הסתיים. 

מנגד, פרופ' לוי טען כי תסמונת זו מלווה את התובע עד היום, ובהתאם לכך הוא קבע לתובע דרגת נכות של 50%, על פי סעיף  34(ה) לתוספת לתקנות. קביעה זו אינה מעוגנת במציאות הנוכחית, אך לדעתי ניתן לראות בה אינדיקציה לדרגת נכותו של התובע בתחום הפסיכיאטריה בשנתיים הראשונות שלאחר התאונה.

באופן דומה, גם נכותו האורטופדית של התובע הייתה גבוהה יותר בעבר. עובדה זו מוסקת, בין היתר, מחוות דעתו של פרופ' ז'טלני לפיה התובע טופל בגבס למשך חמישה חודשים וכשנה לאחר התאונה אושפז שוב בעקבות כאבים עזים.

מכאן נובע כי גם שיעור הנכות התפקודית של התובע סמוך לתאונה, היה גבוה יותר, באופן ניכר, מהנכות התפקודית שראוי לייחס לו כיום. מהעובדה שהתובע אושפז שנה לאחר התאונה, ניתן להסיק כי מבחינה אורטופדית, מצבו לא היה משביע רצון במשך כשנתיים לאחר התאונה.  

למעשה, ניתן לייחס לתובע נכות תפקודית בשיעור של 100% במהלך השנתיים שלאחר התאונה (וזאת מבלי להכריע דבר בעניין שיעור הנכות הרפואית בתקופה זו, שעל אף שהיה גבוה משיעורה כיום, ייתכן כי לא היה זהה לשיעור הנכות התפקודית).  

חישוב הפסד ההשתכרות לעבר ייערך בהתחשב בכך שבשנתיים הראשונות לאחר התאונה, היה שיעור הנכות התפקודית 100% ואילו בשנים שלאחר מכן הנכות התפקודית ירדה להפרש השכר בין פוטנציאל ההשתכרות של התובע (כפי שיבואר להלן) אל מול השכר בפועל, והיא עומדת על 37%.

התובע טוען, כי כתוצאה מהתאונה נגרם לו נזק כלכלי המתבטא, בראש ובראשונה, בהפסדי השתכרות לעבר ולעתיד.

התובע מבקש לקבוע, כי כושר השתכרותו לפני פציעתו בתאונה היה 8353 ₪, הסכום החודשי אותו הרוויח במסגרת עבודתו כמנהל מחסן בחברת "קלאב 501" שכן לטענתו, לא יהיה זה נכון להתבסס על עבודתו אצל און לפני התאונה, היות שהוא הספיק לעבוד שם רק חודשיים.

בסיכומי התשובה שהגיש ביום 16/10/05, מעדכן התובע כי לאור עליית השכר הממוצע במשק, הרי שכושר השתכרותו לפני התאונה מוערך ב-8724 ₪ לחודש (על פי 116% מהשכר הממוצע, כמפורט בסיכומים המקוריים).

האם יש לבסס את חישוב שכרו של התובע, לצורך קביעת הפיצוי, על השכר הממוצע במשק? 

לדעתי יש להשיב על שאלה זאת בחיוב (וארחיב בהמשך), ללא התוספת של 16%. הנתבעות מבססות את טיעוניהן בשאלת בסיס החישוב, על שכרו של התובע אצל און, אך ברור ששכר זה אינו יכול להוות אינדיקציה לשכרו של התובע. אין לשכוח, התובע הוכיח רצף תעסוקתי לאורך השנים ובעבודתו אצל און הוערך על ידי הממונים עליו כעובד מסור בעל פוטנציאל, כך ששכרו כשוליה מתחיל, צפוי היה לעלות משמעותית, בתוך פרק זמן קצר. עם זאת, לאור אותן בעיות עליהן עמדו הנתבעות בסיכומיהן, בעיקר בנוגע לשאלת ההתמדה (בנבדל מהעובדה שהתובע אכן שמר על רצף תעסוקתי, כאמור לעיל), איני סבור שיש להוסיף לו את אותם 16% מעבר לשכר הממוצע, כפי המתקבל משערוך מתמטי של שכרו בקלאב 501, מאחר ובכל שינוי מקום עבודה (והתובע עבר כמה וכמה כאלה) צפוי היה שכרו לרדת ובהמשך לעלות מחדש, עד שיתייצב.

בחישוב הפסדי ההשתכרות בעבר קיימת התייחסות למספר תקופות (ממועד התאונה ועד ל-9/05), בהתאם למקומות בהם הועסק התובע, במידה ועבד.

התובע והנתבעות מסכימים כי במשך כשנתיים לאחר התאונה, התובע לא היה מסוגל לעבוד, אלא שבניגוד לתובע, הנתבעות סוברות כי הוא אינו זכאי לפיצוי כלשהו בגין תקופה זו היות שבמהלכה הוא קיבל גמלת נכות מהמוסד לביטוח לאומי.

אין מחלוקת בין הצדדים, כי בתקופה שבין המועדים 6/96- 12/96 עבד התובע בחברת נופר צמחיה הידרופונית בע"מ ובחברת מעוז שירותי רפואה ואבטחה בע"מ. כמו כן, על פי התובע ונשר , סכום השתכרותו בתקופה זו היה 19,704 ₪, כלומר 2814 ₪ לחודש (הנתבעות מס' 2 ו-3 טוענות, כי הסכום היה 19,569 ₪ , אך זהו אינו הבדל מהותי).  

בנוסף, קיימת הסכמה עובדתית לכך שבין המועדים 1/97-8/99 התובע לא עבד, קיבל דמי אבטלה בגין החודשים 1/97-7/97, והוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי כזכאי לשיקום מקצועי. לעניין זה, מפנה התובע בסיכומיו לתצהיר העדות הראשית מטעמו, שבסעיף 43 שבו הוא טוען כי לא זכור לו גובה הסכומים שקיבל כדמי אבטלה. לטענת הנתבעות, דמי האבטלה שקיבל התובע, בשערוך להיום מסתכמים ב-17,270 ₪ (2467 ₪ לחודש), ויש לנכות סכום זה מחישוב ההפסד בתקופה זו, כמו גם את דמי השיקום מהביטוח הלאומי. 

הנתבעות מס' 2 ו-3 אינן מתייחסות באופן ספציפי להשתכרותו של התובע במהלך התקופה שבין 8/99-1/04. לעומת זאת, התובע ונשר מפרטים מהו שיעור ההשתכרות בכל אחת מהתקופות, ומאחר שאין הבדל מהותי בגרסאותיהם, ייקבע הסכום בהתאם לשיטת התובע, כפי שיפורט להלן-

 8/99-12/99:  התובע עבד כמוכר במחלקת כלי עבודה והשתכר סכום חודשי של  6423 ₪ (הסכום הכולל שהשתכר בתקופה זו- 32,115 ₪ ). 

15/12/99-16/1/00: בתקופה זו התובע לא עבד.

בין החודשים 16/1/00-1/9/05 עבד התובע בבית הספר "אשכול הפיס" בראשון לציון. במהלך תקופה זו, שכרו לא היה אחיד, כפי שיפורט להלן:

   16/1/00-1/1/01: 3898 ₪ לחודש (סה"כ 46,776 ₪ ).

   1/1/01-1/7/01: 4224 ₪ לחודש (סה"כ 25,344 ₪ ).

   1/8/01-1/12/01: 4690 ₪ לחודש (סה"כ 18,760 ₪).

   בשנת 2002: 4936 ₪ לחודש (סה"כ 59,232 ₪).

   בשנת 2003: 4792 ₪ לחודש (סה"כ 57,504 ₪).

התובע לא מציין מהם משכורותיו לשנים 2004 ו-2005, ולכן לגבי שנים אלה, ראוי להסתמך על טענת נשר, לפיה בשנת 2004 השתכר התובע סכום חודשי של 5423 ₪ ובשנת 2005 שכרו הסתכם ב-4774 ₪ לחודש (השכר המצטבר לשנים אלה הוא 65,076 ₪ ו-57,288 ₪ בהתאמה). 

כאמור, הפסדי ההשתכרות של התובע לאחר התאונה מבוטאים על ידי ההפרש בין השתכרותו בפועל לבין פוטנציאל השתכרותו אלמלא נפגע בתאונה. לפיכך, מהסכומים שפורטו לעיל, אותם השתכר התובע במהלך כל תקופה (בתקופות בהן עבד), יש להפחית את הסכומים המהווים את השתכרותו ההיפותטית, אלמלא נפגע בתאונה.

התובע טוען, כי הבסיס הראוי לחישוב הפסדי השכר הינו 11,386 ₪ לחודש, שמהווה את השכר הצפוי לו לאחר שלוש שנים ממועד התאונה.

התאונה התרחשה סמוך מאד לתחילת עבודתו של התובע בתחום טכנאות מיזוג אוויר, ולכן אני מניח שהכוונה היא לשכר הצפוי לאחר שלוש שנות ניסיון בתחום (שכן בקביעת השכר הפוטנציאלי אין להתחשב בהתרחשות התאונה).

התובע מעריך כי במהלך שלוש השנים הראשונות יכול היה להשתכר סכום המהווה את השכר הממוצע במשק.

יש לציין, כי נכון למועד הגשת הסיכומים מטעם התובע, עמד השכר הממוצע במשק על סכום של כ-7200 ₪.

בדיקה שערכתי באתר האינטרנט של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, העלתה כי השכר הממוצע במשק (ברוטו) נכון לחודש ינואר 2006 עומד על 7614 ₪ (זהו הנתון המעודכן ביותר נכון להיום). לפיכך, ועל אף שהדבר לא נטען, אני סבור כי לשיטת התובע, זהו הסכום עליו ראוי היה להסתמך.

הנתבעות טוענות, כי גרסת התובע, לפיה הוא עתיד היה להשתכר  כ-11,386 ₪ לחודש, הינה נטולת עיגון במציאות. לטענתן, לאחר התאונה השביח התובע את שכרו ולכן התוצאה היא שלא נגרם לו כל נזק.

בסיס החישוב של נשר  הוא שכרו של התובע ערב התאונה, שכן לשיטתה, זהו הסכום שמשקף את פוטנציאל ההשתכרות של התובע אלמלא נפגע בתאונה.

איני מקבל עמדה זו, וסבור כי זהו נתון בעל רלבנטיות חלקית לעניין, ויש לו משמעות רק בחישוב ההפסדים בשנים הסמוכות למועד התאונה ולא לאורך זמן, וזאת בהתחשב בשלב המקצועי המוקדם בו היה מצוי התובע בתקופה הסמוכה לתאונה.

באופן עקרוני, מקובלת עלי גישתו של התובע, הבוחנת את סוגיית פוטנציאל ההשתכרות באופן היפותטי, בהתאם לאפשרויות קידומו והתפתחותו בתחום טכנאות מיזוג אוויר. יחד עם זאת, במסגרת ההליך, הובאו נתונים ועדויות המצביעים על כך שהשינוי בהשתכרות וסבירות ההתפתחות המקצועית, היו ככל הנראה שונים ופחותים מהמתואר על ידי התובע.

אין בכוונתי להטיל ספק בכישוריו המקצועיים בתחום ובפוטנציאל הגלום בו, שקיומם עולה, בין היתר, מעדותו של מר טפירו, הטכנאי הממונה עליו (ראה עמ' 157 לפרוטוקול הדיון מיום 21/3/05). יחד עם זאת, לא ברור האם כישורים אלה מהווים תנאים המספיקים לצורך העסקתו של התובע כטכנאי אצל און, ובוודאי שאין בהם בכדי להעיד על קצב קידומו.  מכאן כאמור, הסתייגותי מאותן עתירות של התובע לקביעה כי שכרו צפוי היה לעלות על השכר הממוצע במשק, עד הסכומים הגבוהים להם הוא עותר בסיכומיו.

התובע צירף לתצהיר עדות ראשית מטעמו תעודה מיום 27/6/94 מטעם משרד העבודה והרווחה שהוענקה לו בסיום קורס קירור ומיזוג אוויר (נספח ד' לתצהיר). עם זאת, רק ביום 21/2/02 ניתנה לו תעודת טכנאי מוסמך, המעידה על כך שהוא רשום בפנקס הטכנאים (ת/10), ולא ברור מה היחס בין שתי תעודות אלה, לצורך העסקתו כטכנאי אצל און.  

הנתבעות מס' 2 ו-3 הגישו תצהיר עדות ראשית מטעם מר יצחק שלו, מנהל מחלקת השירות בנתבעת מס' 3 החל משנת 1998, שהתייחס לאפשרויות הקידום של התובע בחברה וטען, בין היתר, כי- "כל טכנאי מוסמך בחברת און הינו בהשכלתו חשמלאי מוסמך וטכנאי מיזוג אויר לפחות. על סמך העתק אישור סיום הקורס אותו עבר ניסים ניניו מטעם משרד העבודה, ואשר הומצא לעיוני, מר ניניו לא היה עומד בתנאי הסף לקבלתו למשרת טכנאי מוסמך בחברה והיה עליו לעבור מבחנים והשתלמויות נוספים" (סעיפים 10 ו-11 לתצהיר).

במסגרת עדותו העלה מר יצחק שלו מספר נקודות המבהירות את האמור בתצהירו. לטענתו, הסמכה כטכנאי אינה מהווה תנאי מספיק לצורך העסקת התובע בנתבעת מס' 3, והיה עליו לעבור קורס חשמלאי מוסמך, וזאת בנוסף לתקופת סטאג' של שנה (ראה עמ' 112-114 לפרוטוקול הדיון מיום 9/2/05). 

התובע טוען בסיכומיו, כי הוא הוסמך גם בתחום החשמל במסגרת הקורס אותו עבר בשנת 1994, אך אני סבור כי ייתכן שלצורך העניין אין המדובר בהסמכה העונה על הנדרש. 

מעיון בסעיף 11 לנוהל הבטחת איכות שצורף לתצהירו של מר שלו, נראה כי ניסיון מעשי הנצבר במסגרת העבודה בחברה, מהווה תנאי מרכזי לצורך הסמכה כטכנאי שירות מערכות מרכזיות, עובדה המחזקת את הסברה לפיה עקב ניסיונו המועט, לא היה התובע "בשל" להסמכה כטכנאי.

בנוסף, טען מר יצחק שלו בתצהירו, כי שכרו הממוצע של עוזר טכנאי בחברה הינו 4000 ₪ - 4700 ₪ לחודש, וצירף טבלה עם נתונים רלבנטיים.

כמו כן, חשוב לציין, כי במסגרת עדותו טען מר שלו, כי און  מצויה בהליכי פירוק וזאת לאור המצב הקשה בשוק מיזוג האוויר, המושפע מהמיתון במשק (ראה עמ' 111 לפרוטוקול הדיון מיום 9/2/05).

על המצב הקשה בשוק מיזוג האוויר העיד גם מר אבי ברג, מי שהיה מנהל מחלקת השירות אצל און בין השנים 1988-1996, וטען כי און "נסגרה" (ראה עמ' 105 לפרוטוקול הדיון מיום 9/2/05).

מכאן, שקידומו המהיר של התובע כטכנאי, ובפרט במסגרת העסקה אצל און, אינו מובן מאליו, וזאת לאור השלב המקצועי המוקדם בו מצוי היה התובע סמוך לתאונה, כמו גם גורמים אובייקטיבים הקשורים במצב הכלכלי הקשה בענף והעובדה שאון מצויה בשלב כזה או אחר של פשיטת רגל. 

לפיכך, ספק אם סכום חודשי של 11,386 ₪ מהווה את הבסיס הנכון לחישוב ההשתכרות הפוטנציאלית בשלוש השנים הראשונות לאחר התאונה.

מצד שני, לא ניתן גם להניח כי נתוני ההשתכרות שהובאו בטבלה המצורפת לתצהירו של מר שלו, היו יכולים להיות רלבנטיים לגבי התובע לנצח נצחים.

סביר להניח, כי אילו המשיך התובע להיות מועסק אצל און, היה מתקדם ומשתכר סכומים הגבוהים יותר מאלו המופיעים בה.

מובן מאליו, כי הערכה מדוייקת לגבי משכורתו הפוטנציאלית של התובע בכל שלב במסלול הקידום התיאורטי הינה לחלוטין בלתי אפשרית. כל שניתן הוא לאמוד בקירוב את משכורתו המשוערת, בהנחה כי בשלב כלשהו, הוא היה מתקדם בתפקידו (אם כי העסקתו אצל און  שאינה פעילה, או כלל אינה קיימת, לא הייתה מתאפשרת לאורך זמן), ובהתאם לכך היה זוכה לעלייה כלשהי במשכורת, למרות ששוב, קשה להעריך גם מהו עיתויו של שלב זה.         

לדעתי, יהיה זה סביר להניח כי אילו התאונה לעולם לא הייתה מתרחשת, והתובע היה ממשיך לעבוד כעוזר טכנאי ולאחר מכן כטכנאי (אצל און או בכל חברה אחרת), הוא צפוי היה בשלב מסויים להשתכר סכום שהינו, בקירוב, השכר הממוצע במשק.

מכל מקום, נראה שמדובר בשלב מתקדם יחסית. לא ניתן להתעלם מנתונים המעידים על כך שבפרק הזמן המצומצם (כחודשיים) בו הספיק התובע לעבוד אצל און לפני שארעה התאונה, משכורתו הייתה נמוכה באופן ניכר מהשכר הממוצע במשק (ת/9), ומקובלת עלי טענת און, כי בשערוך להיום מדובר בסכום של 4500 ש"ח לחודש.

אני סבור, כי רוב הסיכויים שאלמלא אירעה התאונה היה התובע ממשיך להשתכר סכום מעין זה במשך פרק זמן מסויים, שקשה לאמוד את אורכו בדיעבד, ולאחר מכן (ובניגוד לשיטת און שאוזכרה לעיל), שכרו היה עולה, בשיעור הקשה לניבוי.

לצורך העניין, ומבלי להיכנס לעומקו של מסלול הקידום בטכנאות מיזוג אוויר, אני מעריך כי במשך שלוש השנים הראשונות לעבודתו כעוזר טכנאי/טכנאי, היה צפוי התובע להשתכר סכום חודשי של 5000 ₪ ואילו החל מהשנה הרביעית לעיסוקו בתחום, שכרו היה עולה בהדרגה ובשלב מסויים היה מגיע  לכדי השכר הממוצע במשק.

אמנם, מעבר חד מעין זה אינו ריאלי במיוחד ובמציאות, סביר להניח שהעלייה הצפויה בשכר הייתה הדרגתית יותר, אך מצד שני, ייתכן באותה מידה כי במהלך שלוש השנים הראשונות מסוגל היה התובע להרוויח סכום חודשי שהינו גבוה מ-5000 ₪ , ולכן נראה כי הסכומים מתאזנים לבסוף. 

לאור האמור, רכיב הנזק הקשור להפסדי ההשתכרות בעבר, ניתן לחישוב באופן הבא-

במהלך השנתיים הראשונות לאחר התאונה, סבל התובע מנכות תפקודית בשיעור 100%. לפיכך, ההנחה היא, כי במשך תקופה זו נפגע תפקודו של התובע באופן שאינו מאפשר את העסקתו בכל מסגרת מקצועית שהיא, וממילא הנזק הנגרם לו הינו מלוא הסכום המהווה את פוטנציאל השתכרותו באותה תקופה, אלמלא נפגע בתאונה, כלומר- 120,000=24*5000.

על הנתבעות לשלם איפוא לתובע את הסך של 120,000 ₪, בצירוף ריבית מאמצע התקופה, 1.7.95 ועד היום ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

לחמישה חודשים, עבד התובע אצל נופר צמחיה הידרופונית בע"מ ומעוז שרותי רפואה ואבטחה בע"מ והשתכר בממוצע 3,940 ₪ לחודש.

הנזק  לתקופה זו הינו 1,060 ₪ לחודש ובסך הכל  5,300 ₪.

על הנתבעות לשלם לתובע את הסך של 5,300 ₪, בצירוף ריבית מאמצע התקופה, 1.8.96 ועד היום ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

החל מינואר 1997 למשך 31 חודשים, לא עבד התובע כלל. לתקופה שעד יוני 1997, בחלוף 3 שנים ממועד התאונה, יש לפסוק לו שכר לפי 5,000 ₪ לחודש, ובסה"כ 30,000 ₪.

על הנתבעות לשלם לתובע את הסך של 30,000 ₪, בצירוף ריבית מאמצע התקופה, 1.4.97 ועד היום ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

לתקופה שמיוני 1997 עד אוגוסט 1999, יתרת התקופה, יש לערוך חישוב לפי שכר ממוצע במשק ובסה"כ מתקבל הסך של 190,350 ₪.

על הנתבעות לשלם לתובע את הסך של 190,350 ₪, בצירוף ריבית מאמצע התקופה, 1.7.98 ועד היום ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

לתקופה שבין אוגוסט 1999 עד 5.12.99, בה השתכר התובע 1,835 ₪ לחודש, יש לפסוק 20,226 ₪.

על הנתבעות לשלם לתובע את הסך של 20,226 ₪, בצירוף ריבית מאמצע התקופה, 1.10.99 ועד היום ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

לתקופה שבין 15.12.99 ועד 16.1.00 7,614 ₪, בגין אבדן השתכרות מלא.

על הנתבעות לשלם לתובע את הסך של 7,614 ₪, בצירוף ריבית מאמצע התקופה, 1.1.00 ועד היום ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

לתקופה שבין 16.1.00 ועד 8.01, יש לפסוק ל-12 חודשים ראשונים 44,592 ₪ וליתרת התקופה 23,730 ₪ (סכום השכר הממוצע פחות שכרו של התובע בכל אחת מהתקופות).

על הנתבעות לשלם לתובע את הסך של 44,592 ₪, בצירוף ריבית מאמצע התקופה, 1.7.00 ועד היום ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד לתשלום המלא בפועל וכן את הסך של 23,730 ₪, בצירוף ריבית מאמצע התקופה, 1.4.01 ועד היום ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

מאוגוסט 2001 ועד היום, מקובל עלי חישובו של ב"כ התובע בסיכומיו, בהסתמך על טופסי 106 שהוגשו, כי ההכנסה החודשית של התובע הינה כ-4,800 ₪. מכאן,  שהנזק החודשי הוא 2,814 ₪ והנזק עד היום הוא 168,840 ₪.

על הנתבעות לשלם לתובע את הסך של 168,840 ₪, בצירוף ריבית מאמצע התקופה, 1.3.04 ועד היום ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

עד כאן, הפסדי השכר לעבר.

אמנם, כפי שקבעתי לעיל, הנכות הרפואית של התובע גבוהה, אך פוטנציאל השתכרותו לא עבר את השכר הממוצע במשק, נזקו לחודש הינו 2,814 ₪, כך שנזקו לעתיד הינו 363,134 ₪ להיום.

על הנתבעות לשלם לתובע את הסך של 363,134 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

התובע עותר לפיצוי בגין הפסדי פנסיה. מעבר לעובדה שלא הוכחה צבירת פנסיה כלשהי, הרי התובע עובד כיום במקום מסודר, בו נצברת לו פנסיה על פי שכרו.

ביתר פירוט: כידוע, פיצוי בגין הפסדי פנסיה הינו "תרופה אלטרנטיבית" לפיצוי בגין הפסד תנאים סוציאליים. בנוסף, נקבע, כי הפיצוי בגין אובדן תנאים סוציאליים ייפסק במקרה בו התובע המשיך לעבוד בשכר לאחר הפגיעה, ואילו הפיצוי בגין הפסדי פנסיה הינו רלבנטי למקרה בו כושר עבודתו של התובע נפגע לחלוטין לאחר הפגיעה (ד' קציר, "פיצויים בשל נזק גוף", מהדורה חמישית, כרך א', עמ' 448-451). 

בענייננו, היות שכושר עבודתו של התובע לא נפגע לחלוטין, הרי שהפיצוי ה"מתאים", באופן עקרוני, עבורו הוא פיצוי בגין אובדן תנאים סוציאליים, להבדיל מפיצוי בגין אובדן פנסיה.

מעיון בתיקי המוצגים של התובע והנתבעים, נראה כי לפני התאונה, בעת שהועסק התובע בנתבעת מס' 3, שכרו לא כלל עדיין רכיב של  זכויות סוציאליות (ת/9), ואילו דווקא במקומות העבודה בהם הועסק לאחר התאונה, הוענקו לו זכויות סוציאליות (ת/10, ניניו/2 ונספחים נוספים, בלתי מסומנים, בסוף תיק המוצגים של הנתבעות).

לפיכך, איני פוסק פיצוי בגין רכיב זה.

התובע טוען, כי בנוסף לסכומים אלה יש לפסוק עבורו פיצוי בגין הסיכון להיפלטות משוק העבודה, שנגרם בעקבות המגבלות התפקודיות הקיימות לו.

אין ספק, כי הנכות התפקודית הקיימת לתובע יש בה בכדי להגביל באופן משמעותי את יכולת תפקודו במסגרות תעסוקתיות מסוימות, הדורשות מאמץ פיזי (כמו טכנאות מיזוג אוויר, תחום שנזנח על ידי התובע בעקבות התאונה). יחד עם זאת, מדובר בהגבלה היוצרת סיכון שהינו מצומצם הרבה יותר מתחום התפרשות רכיב הנזק של "סכנה להיפלטות משוק העבודה", שהינו כללי באופיו ואינו מתייחס לתחום מסויים של תעסוקה.             

העובדה שכתוצאה מהתאונה נבצר מהתובע להמשיך ולעסוק בטכנאות מיזוג אוויר, מגולמת ברכיב הנזק של הפסדי השתכרות, בגינו נפסקו עבור התובע פיצויים, אך מצד שני, קיים היבט נוסף של סיכויי התובע להתמיד בעבודתו כעוזר טכנאי מיזוג אוויר לעומת סיכוייו להתמיד בעבודתו הנוכחית.

היות שמטבעו, מדובר ברכיב נזק פוטנציאלי, שהתגבשותו אינה וודאית, הרי שיש מקום להעניקו רק אם הסיכון לכך הוא ריאלי, ואינו מהווה השערה רחוקה בלבד (ראה ע"א 591/80 חיו נ' ונטורה, פ"ד לח(4) 393; ע"א 410/83 פטרולגז נ' קאסרו, פ"ד מ(1) 505). זהו מעין מבחן "הערכת הסיכויים", לפיו נבחנות סבירויות היפותטיות לקיום מצב מסויים אלמלא הנזק, לעומת המצב שנוצר כתוצאה ממנו (ע"א 2781/93 דעקה נ' ביה"ח כרמל חיפה, פ"ד נג(4) 526 ת"א (ירושלים) 1068/96 זקן נ' רג'ואן, תק-מח 2001(2) 1121). התובע לא הראה כי המדובר בסיכון ריאלי שהתרחשותו מוערכת כממשית, ולכן כל שניתן להניח הוא, כי זהו סיכון היפותטי, אך לא מעבר לכך.  לפיכך, אין לפסוק פיצוי בגין רכיב זה.

כאב וסבל - התובע עתר בסיכומיו לפיצוי בסך 750,000 ₪ בגין רכיב זה, כאשר לשיטתו, הפיצוי בגין רכיב זה, בהנחה שמדובר בתאונת דרכים, עמד על 166,000 ₪ (וזאת על פי אחוזי הנכות שלקביעתם עתר, עתירה שלא התקבלה, כמפורט לעיל). הנתבעות הציעו, וטעמיהן עמן, סך של 100,000 ₪. אני סבור, כי בשים לב לאחוזי הנכות הניכרים, בשים לב לפגיעות הקשות שספג התובע, שתיוותרנה בו לכל ימי חייו, יש להעמיד את סכום הפיצוי בגין רכיב זה על הסך של 450,000 ₪, להיום.

על הנתבעות לשלם לתובע את הסך של 450,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

עזרת הזולת – דומני כי בענין זה, גילו הנתבעות גישה צינית במידת מה, עת גרסו (הנתבעות מס' 2 ו-3) שאין לפסוק כל סכום בגין רכיב זה, או 20,000 ₪ בלבד (נשר). התובע מצידו הגיע ללא פחות מ-431,000 ₪. אין ספק, שהתובע מוגבל גם כיום בתנועותיו, אף שלא בשיעור שלו טען. מעבר לכך אין גם ספק, שבסמוך לאחר הפגיעה, עת היה באי-כושר מלא, נזקק התובע לעזרה בהיקף לא מבוטל. מנגד, לא הוכחה עזרה בפועל כיום, למעט עזרת בני המשפחה. ברור, כי בעתיד יזקק התובע לעזרה, מעבר לעזרה לה הוא זוכה כיום. משכך, אני רואה לנכון לפסוק לתובע סכום גלובלי בגין רכיב זה, לעבר ולעתיד כאחד, בסך של 160,000 ₪.

על הנתבעות לשלם איפוא לתובע את הסך של 160,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

הוצאות ניידות – התובע עתר לקביעת סכום גלובלי של 150,000 ₪. הסבר לסכום עגול ויפה זה לא מצאנו, גם לא נמצאה ראיה שתצביע על הוצאות עודפות שיוציא התובע בגין ניידות. מדובר במי שהיתה לו מכונית גם עובר לתאונה ולא נראה שהוא נדרש להוצאות נוספות בגינה. לפיכך, נדחית העתירה.

גם העתירה למימון אביזרים רפואיים נדחית. אין חולק, גם התובע מאשר זאת מפורשות בסיכומיו, כי הוא מקבל את כל האביזרים באמצעות הקופה בה הוא חבר. על בסיס האפשרות התיאורטית, לפיה אולי פעם תחדל הקופה לשלם את עלויות העזרים, אין מקום לחיוב הנתבעים ב-30,000 ₪, כנטען.

הצדדים חלוקים ביניהם לעניין גובה וזהות תשלומי הביטוח הלאומי, אותם יש לנכות מסכום הפיצויים.

כידוע, על מנת שניתן יהיה לנכות מסכום הפיצויים גמלה המשולמת מהמוסד לביטוח לאומי, על מבקש הניכוי להראות, כי אותה גמלה שולמה לנפגע עקב הפגיעה המהווה בסיס לפסיקת הפיצויים (ראה ד' קציר, "פיצויים בשל נזק גוף", מהדורה חמישית, כרך ב', עמ' 1508).

בענייננו, אין מחלוקת כי במשך פחות משנה לאחר התאונה קיבל התובע קצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי. על פי חוות הדעת האקטוארית מיום 22/12/04, של מר שי ספיר, מסתכמת קצבת הנכות ב- 460,234 ₪, והתובע אינו חולק על הצורך בניכויה. לעומת זאת, התובע טוען כי אין לנכות את דמי השיקום שהוענקו לו בין החודשים 11/97-8/99, אשר על פי חוות הדעת האקטוארית, שווים המהוון להיום הינו 102,014 ₪ .

לחילופין, אין לנכות את הסכומים ששולמו לו בגין נסיעות, שכר לימוד ומכשירי לימוד. טענה חלופית זו מקובלת עלי. אני סבור כי יש להפריד בין דמי השיקום ששולמו במהלך תקופה זו (שעל פי חוות הדעת מסתכמים ב-80,471 ₪)  המהווים מעין "תחליף" לפיצוי כספי, אותם יש לנכות מסכום הפיצויים הכולל, לבין תשלומים אחרים שהוענקו עבור מימון נסיעות, שכר לימוד ומכשירי לימוד, שנועדו לעזור לתובע להתקדם במישור התעסוקתי ובכך לצמצם את נזקו, ואינם ראויים לניכוי. מכאן, כי סכום הניכוי הראוי הינו 540,705 ₪ .

סיכומם של דברים הוא, שעל הנתבעות לשלם לתובע את הסכומים כפי שנקבעו לעיל, על פי המפורט בקטעים המודגשים של פסק הדין, כפי שיערוכם להיום, וזאת בניכוי הסכומים על-פי חוות הדעת – 460,234 ₪ ו80,471 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 22.12.04 ועד לניכוי בפועל.

 

 

הנתבעות תישאנה באגרת המשפט וכן בשכר טרחת עו"ד בשיעור של 20% מסכום הפיצוי שיתקבל לאחר ביצוע הניכויים, בצירוף מע"מ כחוק, בתוספת הפרשי הצדה וריבית חוקית, מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתנה היום כ"ז בתמוז, תשס"ו (23 ביולי 2006) בהעדר הצדדים

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.