בתי המשפט

 

36

הפ 594/05

בבית משפט השלום בירושלים

 

20/07/2006

תאריך:

כב' השופט יצחק מילנוב

בפני:

 

 

 

התובעת

ויוה סיוון

בעניין:

 

נגד

 

הנתבע

רמי לוי

 

 

בשם התובעת:  עוה"ד י' ריכטר ועוה"ד מ' קוסוביץ

בשם הנתבע  : עוה"ד י' ברכה  ועוה"ד נ' קהת 

 

פ ס ק - ד י ן

 

1.         רקע עובדתי

התביעה דנן הינה חוליה נוספת בשרשרת של הסכמים, התדיינויות והליכים משפטיים,  המתנהלים מזה כעשר שנים, בין התובעת לבין הנתבע .

 

תחילתה של הפרשה בהסכם שנחתם ביום 09/01/97 בין התובעת לבין הנתבע, בו התחייבה התובעת להביא לכך שדירת נופש, אשר נבנתה ע"י חברת "שירת הים"  (להלן: "החברה" או "שירת הים") בחוף המרינה באשקלון,  תימכר ע"י החברה לנתבע  (להלן: "הסכם הרכישה"). התובעת, עו"ד בהשכלתה, היא בעלת 25% ממניות חברת שירת הים, ובעת החתימה על הסכם-הרכישה שימשה כמנהלת בשירת הים.  בהתאם להסכם-הרכישה,  העביר הנתבע לידי התובעת סכום כולל של  85,000 $, אשר הופקד בידיה הנאמנות לשם העברתו לשירת הים,  ובתמורה קיבל את  החזקה בדירה לרשותו. דא עקא, בשל סכסוכים פנימיים, שנתגלעו בין התובעת לבין שותפה לבעלות בשירת-הים (עוה"ד י' רבינוביץ)  – לא הצליחה התובעת, בסופו של דבר, להביא לחתימתו של הסכם מכר בין שירת הים לבין הנתבע, ומשכך  נחתם בין התובעת לבין הנתבע  הסכם שני, המבטל את ההסכם הקודם (להלן: "הסכם הביטול"). בהסכם הביטול מיום 23/03/00 התחייבה התובעת  להשיב לנתבע  את כל הסכומים שהעביר לה על חשבון הדירה,  וכן פיצוי כספי בשווי של 15,680$ , ובסה"כ- סכום בשווי של 92,000 $ . כן הוסכם, כי יחידת הנופש תועמד בינתיים לשימושו של הנתבע - כבטוחה  לכספים ששילם  על חשבון הדירה. 

 

משחלף המועד שנקבע בהסכם-הביטול לפרעון חובה של התובעת לנתבע, בלי שהחוב נפרע -  הגיש הנתבע תביעה כספית  בסדר דין מקוצר נגד התובעת, אשר נשענה על הסכם הביטול (ת"א 18044/00). בקשת החייבת-הנתבעת (התובעת דנן) למתן רשות להתגונן נדחתה ע"י כב' השופט ר' שטראוס, ומשכך ניתן כנגדה ביום 04/06/01 פסק דין על יסוד כתב התביעה , בו חוייבה לשלם לתובע-הזוכה (הנתבע דנן) סך של  394,332 ₪ בצירוף ריבית הסכמית בשעור של 2% לחודש ובצירוף הפרשי הצמדה כדין, וכן  הוצאות משפט בסך 5,090 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪.  במסגרת פסק הדין אף הוטל עיקול על כספי החייבת ורכושה (פסק הדין צורף כנספח ג' לתובענה) .

 

ביום 03/01/02 פנה הנתבע למימוש פסק הדין הנ"ל בהוצאה לפועל, ובמקביל הגיש כנגד החייבת  תלונה בלשכת עורכי הדין, בגין מעילה בכספי נאמנות,  ובגין התנהלותה  בפרשה נשוא התביעה. בעקבות התלונה  הוגשה כנגד החייבת קובלנה בביה"ד המשמעתי של לשכת עורכי הדין (בד"מ 21/02). יוער, כי כבר בשנת 1999- עוד טרם חתימת הסכם הביטול- הגבילה התובעת את חברותה  בלשכת עוה"ד,  ומאז איננה עוסקת, לדבריה, במקצוע עריכת הדין .

 

הליכי מימוש פסק-הדין בהוצאה לפועל כפי הנראה לא נשאו פרי, ובנובמבר 2002 נחתם בין התובעת לבין הנתבע הסכם שלישי- הוא ההסכם נשוא התביעה דנן-  בו התחייבה התובעת לפרוע את חובה לנתבע בשתי דרכים חלופיות (להלן: "הסכם הפשרה").  על פי החלופה האחת- התחייבה התובעת לצרף את הנתבע לקבוצת רוכשים של מקרקעין בשכונת גבעת-שאול בירושלים, במסגרת פרוייקט לבניה עצמית שיזמה חברת "נופי גילה", בה התובעת בעלת מניות. הנתבע היה אמור, לפי חלופה זו, לקבל לידיו את עבודות הפיקוח של הפרוייקט, תמורת שכר בשווי של 25,000 $ ולשאת בעלויות בניה  חלקיות  בשווי של 65,000 $, ולקבל לידיו, בסופו של דבר, דירה ששווייה כ-200,000 $.  על פי החלופה השניה  (בה זכאי היה הנתבע לבחור, לפי ההסכם,  במקרה שהחלופה הראשונה לא תצא לפועל)- היה על התובעת לשלם לנתבע סך כולל בשווי של 100,000 $ בשישה תשלומים שווים של 15,000 $,  שישולמו  מדי שלושה חודשים,  החל מיום 15/01/03 ( נוסף ל-15,000 $ ששולמו לנתבע בעת החתימה על הסכם הפשרה).הנתבע מצדו התחייב,  כי עם ביצוע התשלום הראשון לפי חלופה זו-  יבטל את כל העיקולים שהוטלו על התובעת במסגרת הליכי ההוצאה לפועל ,  עם ביצוע התשלום השני- יבטל את צו עיכוב היציאה מן הארץ שהושת על התובעת, ועם ביצוע התשלום השלישי- יבטל את התלונה שהגיש ללשכת עוה"ד (הסכם הפשרה  צורף כנספח ד' לכתב-התביעה).

 

אין חולק , כי החלופה הראשונה נשוא הסכם הפשרה לא מומשה, מאחר ופרוייקט הבניה "נופי גילה"  לא יצא לפועל.  משכך, החלה התובעת לשלם לנתבע את הסכום של 100,000 $  בתשלומים, בהתאם לחלופה השניה :  ביום 15/01/03 העבירה התובעת לנתבע את התשלום הראשון בסך של 15,000$ , וביום 15/04/03 העבירה לידיו את התשלום השני בשווי של 15,000 $. את התשלום השלישי בשווי של 15,000 $,  שהיה אמור להתבצע ביום 15/07/03 , התנתה התובעת במילוי התחייבויותיו של הנתבע לפי ההסכם, קרי- ביטולם של צווי העיקול, צו איסור היציאה מהארץ והתלונה המשמעתית .  הנתבע מצדו טען,  כי על התובעת למלא תחילה התחייבותה  לפי ההסכם - להעמיד לרשותו שטר חוב בחתימתה וערבות צד ג'  להנחת דעתו. 

 

ביום 20/07/03, כשלושה ימים לאחר המועד בו היה אמור להתבצע  התשלום השלישי- שלח הנתבע לתובעת מכתב, באמצעות ב"כ דאז (עוה"ד יהודה שוסטר)  - בו הודיע על ביטול הסכם  הפשרה בגין אי-המצאת שטר חוב  וערבות צד ג' ע"י התובעת,  ובגין אי-ביצוע התשלום השלישי  בהתאם  להסכם, וכפועל יוצא מכך-  על  כוונתו להמשיך במימוש הליכי ההוצאה לפועל כנגד החייבת  (נספח ה2 לתשובת הנתבע). 

 

ביום 21/09/03 התקיימה לתובעת חקירת יכולת בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים,  במהלכה הגיעו הצדדים להסכמה, אשר קיבלה תוקף של החלטה ע"י כב' ראש ההוצאה לפועל (מ' כדורי) , לפיה יינתן כנגד התובעת-החייבת צו תשלומים על סך של 1,000 ₪ לחודש , החל מיום 01/10/03 (להלן: "הסכם התשלומים") (עותק פרוטוקול  הדיון והחלטת ראש ההוצאה לפועל  צורף כנספח ח' לתשובת הנתבע).  בעקבות הסכם התשלומים הורה ראש ההוצאה לפועל על השהיית הליכי העיקול והוצאת המיטלטלין כנגד התובעת, כל עוד יבוצעו התשלומים על ידה כסדרם.

החל מספטמבר 2003,  משלמת, אפוא,  התובעת לנתבע, תשלומים חודשיים של 1,000 ₪  על חשבון חובה הפסוק,  בהתאם להסכם התשלומים הנ"ל.

 

בינתיים,  שכר הנתבע את שירותיו המשפטיים של עו"ד י' ברכה (הוא  ב"כ דנן)  על מנת שייצגו בהליכי ההוצאה לפועל  במקום עוה"ד שוסטר ,  לאחר שנודע לו, לדבריו, כי הוא בעל היכרות קרובה עם נכסיה של החייבת באשקלון. הלה אף מונה ע"י ראש ההוצאה לפועל  ככונס נכסים על מניותיה של התובעת בשתי חברות שבבעלותה ("שירת הים" ו-"נופי גילה").

ביום 25/01/05 נערכה  לתובעת (החייבת) חקירת יכולת נוספת  בפני כב' ראש ההוצאה לפועל בת"א (אבי שליו), בעקבות עתירתו של הנתבע (הזוכה) , לשינוי צו  חיוב תשלומים,  לאחר שנודע לו לדבריו כי החייבת  מסתירה כספים  ונכסים רבים המצויים בבעלותה. בין לבין, ובטרם ניתנה החלטת ראש ההוצאה לפועל בבקשת הזוכה  - הגישה התובעת את התביעה דנן,  בה  היא מבקשת מביהמ"ש  להצהיר,  כי הסכם הפשרה "תקף, שריר וקיים",  וכי  בעצם נקיטת הליכי המימוש בהוצאה לפועל- מפר  הנתבע את הסכם הפשרה במכוון ושלא כדין.

 

2.         המחלוקת המשפטית

לטענת התובעת,  הפרת הנתבע את הסכם הפשרה מתבטאת בשלושה:  בסירובו  לקבל מידה  את התשלום השלישי לפי הסכם הפשרה בשווי של 15,000 $;  בסירובו למלא אחר חיוביו לפי ההסכם: ביטול צווי העיקול וצו איסור היציאה מהארץ שהוצאו כנגד התובעת, וביטול התלונה המשמעתית ללשכת עוה"ד; בפנייתו למימוש פסק הדין בהוצאה לפועל, חרף עמידתה של התובעת בהתחייבויותיה לפי  הסכם-הפשרה.

 

הנתבע מצדו טוען, כי התובעת היא שהפרה את הסכם הפשרה,  בכך שלא העמידה לרשותו שטר חוב וערבות  צד ג'  להנחת דעתו, כפי שהתחייבה בהסכם, ובכך שלא ביצעה  את התשלום השלישי לפי הסכם הפשרה. לחלופין טוען הנתבע, כי התובעת כפתה עליו את מימוש המסלול הכספי (החלופה השניה שנקבעה בהסכם הפשרה), על פני החלופה בעין (החלופה הראשונה שנקבעה בהסכם הפשרה), למרות שהבחירה בין שתי החלופות היתה נתונה, לפי ההסכם, לבחירתו ולשיקול דעתו הבלעדי של הנתבע. "כפיה" זו כשלעצמה- מהווה, לטענת הנתבע, הפרה של הסכם הפשרה מצד התובעת.

 לטענת הנתבע,  הסכם הפשרה בוטל על ידו כדין-  בהודעת ביטול מפורשת שנשלחה לתובעת, ע"י בא כוחו דאז.  מכל מקום,  טוען הנתבע, כי משנחתם הסכם התשלומים בינו ובין התובעת – ממילא יש בכך כדי לבטל את  ההסכם הקודם, מה גם שהתובעת עצמה הציגה בפני הנתבע מצג, לפיו זהו ההסכם היחיד המחייב את הצדדים,  ובהתאם לכך פעל הנתבע ושינה את מצבו לרעה.  משכך, טוען הנתבע-  מנועה כיום התובעת לטעון כנגד תוקפו המחייב של הסכם התשלומים-  הוא ההסכם האחרון שנחתם בינו לבין התובעת.

 

3.         דיון והכרעה

פסק דין אחד , שלושה הסכמי פשרה , אינספור התדיינויות משפטיות וחוב שטפח לסכום של כמיליון ₪  -  הניב כשלון הסכם הרכישה שנחתם בין התובעת לבין הנתבע בשנת 1997 . התובעת הבטיחה דירה, הנתבע שילם התמורה – אולם  דירה לא ניתנה, וכספי התמורה- אינם !

כעת מבקשת התובעת מבית המשפט לקבוע, כי "הסכם הפשרה" , היינו - ההסכם השלישי במספר שנחתם בינה לבין הנתבע - הוא ההסכם המחייב, ולפיכך על הנתבע לגבות את חובו הפסוק בהתאם למסלול הכספי שהותווה בהסכם הנ"ל.

 

לאחר שראיתי ושמעתי בפני את התובעת-מחד, ואת הנתבע-מאידך, ולאחר שבחנתי את הטיעונים   העובדתיים והמשפטיים ואת מכלול הראיות - הגעתי לכלל מסקנה,  כי דינה של התביעה להידחות. מסקנה זו מיוסדת על שלושה אדנים של דין :  דיני החוזים ,  דיני המניעות ודיני היושר העומדים בבסיסו של הסעד ההצהרתי.

ראשון ראשון ואחרון אחרון:

 

3.1       דיני החוזים

השאלה, האם הופר הסכם הפשרה  מחייבת בחינת חיוביהם ההדדיים של הצדדים על פי הסכם הפשרה.

 בסעיף י"ז להסכם הפשרה  נקבע:

"להבטחת התשלומים השונים יומצאו שטר חוב בחתימת החייבת ובערבות צד ג' להנחת דעת הזוכה".

בסעיף י"ח להסכם הפשרה  נקבע:

"אם לא ייחתם הסכם על רכישת זכות  בקרקע, והחוב ישולם בדרך של תשלומים- עם ביצוע תשלום של 15/01/03 יבוטלו כל העיקולים כולל עיקול על משכורת. עם ביצוע התשלום השני- יבוטל צו עיכוב יציאה מהארץ. עם ביצוע התשלום השלישי תבוטל תלונה בלשכת עוה"ד ".

התובעת טוענת, כי הנתבע הפר את חיוביו לפי סעיף י"ח להסכם  הפשרה, בעוד שהנתבע טוען, כי התובעת הפרה את חיובה לפי סעיף י"ז להסכם, ואף לא ביצעה את התשלום השלישי  בהתאם ללוח התשלומים שנקבע בהסכם.

לגרסת התובעת, במועד שנקבע לביצוע התשלום השלישי ( 15/07/03) - היא הגיעה לביתו של הנתבע  כשבידה העתק צילומי של שיק בנקאי ע"ס של 15,000 $ , והודיעה לו, כי השיק המקורי יועבר לרשותו מיד לאחר שיבצע את חיוביו לפי סעיף י"ח להסכם. אלא, ש"המשיב סירב לקבל מידי  המבקשת את התשלום, בטענה כי בהסכם נפלה טעות, כך ששכ"ט  העו"ד של המשיב לא שוקלל במנגנון הפיצויים  וכי על המבקשת לפנות ישירות לב"כ לשם "הסדר החוב" "(ס' 26 לתובענה). ואולם, גם לאחר שמיהרה לשלם את שכ"ט עוה"ד של ב"כ הנתבע דאז-ממשיכה התובעת-  סירב הנתבע לקבל מידה  את התשלום השלישי,  ובמקום זאת-  פנה לראש ההוצאה לפועל בבקשה לחדש את הליכי מימוש פסק הדין.

 אשר לשטר החוב, שהיה עליה להמציא לנתבע לפי ההסכם - טוענת התובעת, כי  בעת שהגיעה לביתו של הנתבע היו ברשותה גם מספר שטרי חוב, אלא שגם אותם סירב הנתבע  לקבל. על כל פנים,  טוענת התובעת, כי  ברשות הנתבע היה שטר חוב ע"ס של 45,000 $, שניתן לו בעת כריתת הסכם הרכישה המקורי (ההסכם הראשון), ואשר מעולם לא הוחזר על ידו לתובעת . 

 

ראשית ייאמר, כי גרסתה העובדתית של התובעת,   בכל הנוגע לשטרי החוב -  איננה אמינה עלי כלל וכלל: ראשית, הגרסה,  לפיה שטרי החוב היו ברשות התובעת באותו יום  ( 15/07/03)  בו הגיעה לבית הנתבע  - היא גרסה כבושה,  אשר הועלתה ע"י התובעת, לראשונה, במהלך חקירתה  הנגדית בביהמ"ש.  טענה זו לא בא זכרה במכתב ששלח ב"כ של התובעת דאז לנתבע יומיים לאחר אותו ביקור (נספח ז' לכתב התביעה), לא בבקשה לעיכוב הליכי הוצאה לפועל בשל קיומו של הסכם מחייב, שהגישה התובעת לראש ההוצאה לפועל  (בה נטען בס' 7 , מפורשות כי ביום 15/07/03  הציעה התובעת לנתבע את השיק בלבד), ואף  לא בכתב התביעה מיום 29/03/05 או בתצהיר התובעת, שניתן במסגרתה ביום 15/08/005  - בכל אלו טענה  התובעת, כי הגיעה לביתו של הנתבע כשבידה  העתק צילומי של שיק בנקאי  ע"ס של 15,000 $ בלבד. לא זו אף זו: אם אמנם שטרי החוב היו ברשותה  כבר ביום 15/07/03 - מדוע לא הציעה אותם, אפוא, לנתבע  באותו מעמד?! אי בכך כל הגיון. עוד יש לציין, כי  טענת הנתבע, לפיה אי המצאת שטר החוב ע"י התובעת  מהווה הפרת הסכם מצדה - הועלתה ע"י בא כוחו כבר בהודעתו על ביטול הסכם הפשרה, מיום  20/07/03 (נספח ה2 לתשובה),  וכן בתגובת הנתבע לבקשת החייבת מראש ההוצאה לפועל לביטול צו עיכוב היציאה מהארץ (ס' ז'-ח' לתגובה- נספח ו' לתשובת המשיב  לתביעה). התובעת מצדה מעולם לא הגיבה לטענה זו ולא הכחישה  אותה לגופה !.

שנית,  עדותה של התובעת בנדון, במהלך חקירתה הנגדית, היתה בלתי מהימנה ורצופת סתירות ופירכות:

"ש:... תסכימי איתי שלפי ההסכם היית צריכה לתת  לצורך הבטחת התשלומים שטר חוב בחתימתך ובערבות צד ג' ולא נתת ?

ת:  היה שטר חוב של 45,000 $ אצל רמי לוי לפי מיטב זכרוני.. וכשבאתי ביולי עם השיק הבנקאי היו לי גם את שטרי החוב... הצעתי אותם ועו"ד שוסטר לא הסכים לקבל.

...

ש: מתי הצעת אותם ?

ת: אני אישית בפגישה שהיתה לי עם עו"ד שוסטר ב-09/03 אבל ב"כ דאז הוציא אותם במכתב ששלח לשוסטר ..מיום 17/07/03 ...אני מתקנת את עצמי זה בתוך הבקשה לאכיפת ההסכם שהוגש בסוף יוני.

ש: זה אחרי שעו"ד שוסטר הודיע על ביטול ההסכם ?

ת: יכול להיות אני לא זוכרת כרגע.

...

ת: ... כשבאתי ב-15/07/03 ואני אמרתי שאני רוצה  תמורת השיק יבטלו  את ההליכים, אמרתי שיש  לי את שטרי החוב .

ש: אז למה עו"ד רבינוביץ שלח מכתב בדיוק על האירוע הזה, לא כתב את זה במכתב מיום 17/07/03 שיש שטרי חוב ?

ת: יכול להיות שהשטרי חוב היו אצלי והשיק אצלו, אני לא זוכרת.

ש: ז"א שהגרסה של היא שביום 15/07/03 היו לך גם את השיק וגם את שטרי החוב אצלך והלכת לעו"ד רבינוביץ נתת לו את השיק ואת שטרי החוב השארת אצלך ?

ת: אולי אני לא זוכרת, הייתי בדרך למגן דוד אדום, היו לי בעיות עם הלב" (ע' 15 ש' 16- ע' 16 ש' 25)  (ההדגשות, כאן ובהמשך פסק הדין, אינן במקור-י.מ.).

 

גרסת התובעת בנוגע לשטרי החוב – בכל הכבוד, איננה מסברת את האוזן, שכן  לו אמנם מסרה  התובעת את שטרי החוב לנתבע, והלה סירב לקבלם-  ההיגיון מחייב, שהתובעת היתה מציינת ענין זה במסגרת תיאורה את ה"ביקור" שערכה בביתו של הנתבע ביום 15/07/03,  וכי היה לכך אזכור אף במכתבו של בא כוחה דאז (עוה"ד רבינוביץ) מיום 17/07/03. העלאת הטענה בדבר "הצעת" שטרי החוב לנתבע ו"סירובו" של האחרון לקבלם, לראשונה בבית המשפט - מחייבת את המסקנה,  כי תרחיש זה  לא היה ולא נברא. ודוק: התובעת כלל לא טרחה להציג בפני ביהמ"ש את "שטרי החוב" הנ"ל  (או העתקיהם) - מחדל המדבר בעד עצמו.

 

אשר לטענת התובעת בדבר הפקדתו של שטר חוב ע"ס 45,000 $ , בידי הנתבע  במעמד ההסכם הראשון – הנתבע טוען, כי שטר חוב זה  הוחזר לתובעת עוד בשנת 1999-  בעת מסירת החזקה בדירה לידיו. מכל מקום- המחלוקת בענין זה אינה מעלה ואינה מורידה, שכן הסכם הפשרה נחתם בשנת 2002, ובו נקבע מפורשות שעל התובעת להמציא לנתבע שטר חוב כבטוחה :  על כורחך, אפוא, כי הסכם הפשרה התייחס לשטר חוב אחר, ולא לשטר חוב שכבר היה בידי הנתבע- שאם לא כן,  מה טעם בהכללת תניה כאמור בהסכם? זאת ועוד, שטר-החוב שהוענק לנתבע בראשית הדרך היה ע"ס 45,000 $ בלבד, ואילו הסכומים נשוא הסכם הפשרה מסתכמים בסך של  100,000.  משמע, כי שטר-החוב שניתן לנתבע- ממילא היה על סכום הנמוך מגובה התשלומים להם התחייבה התובעת בהסכם הפשרה . 

 

העולה מן האמור הוא,  כי התובעת הפרה את חיובה למסור לנתבע שטר-חוב וערבות צד ג'  כבטוחה לפרעון החוב,  נשוא הסכם הפשרה.

מאידך, הנתבע לא ביטל את צווי העיקול, את צו איסור היציאה מהארץ שעמדו כנגד התובעת, ואת התלונה המשמעתית שהגיש ללשכת עוה"ד.  מכאן השאלה, האם  יש בכך, בנסיבות הענין, משום הפרת הסכם-הפשרה  מצדו של הנתבע  עצמו?

התשובה לכך, כך נראה,  היא בשלילה:

 לפי סעיף י"ח להסכם  הפשרה- ביטול צווי העיקול ע"י הנתבע אמור היה להיעשות לאחר ביצוע התשלום הראשון, ביטול צו עיכוב היציאה מהארץ- לאחר ביצוע התשלום השני, וביטול  התלונה המשמעתית- לאחר ביצוע התשלום השלישי. לחיובה של התובעת להמציא לנתבע שטר חוב, לעומת זאת- לא נקבע בהסכם הפשרה מועד ביצוע, וכל שנאמר הוא, כי התובעת תמציא לנתבע שטר חוב.  ואולם, תכלית עריכתו של הסכם הפשרה, היגיון הדברים והתחקות אחר רצון הצדדים לו-  מובילים למסקנה,  כי חיוביו  הנ"ל של הנתבע היו מותנים בחיובה של התובעת להמציא לו שטר חוב . מסקנה פרשנית זו מתחייבת מלשונו של סעיף י"ח לסכם: "להבטחת התשלומים השונים יומצאו שטר חוב בחתימת החייבת ובערבות צד ג' להנחת דעת הזוכה".  שטר החוב נועד להבטיח אפוא את "התשלומים", קרי: את כל התשלומים, ללא יוצא מן הכלל. מכאן, כי  התובעת היתה צריכה להמציא לנתבע את שטר החוב עוד טרם ביצוע התשלום הראשון, והימנעותה  מלעשות כן- היוותה כבר באותו שלב הפרה של הסכם הפשרה מצדה. חיוביו של הנתבע לבטל את הצווים ואת התלונה המשמעתית  הוכפפו אמנם לביצוע התשלומים ע"י התובעת, ואולם,   רוח העסקה והנסיבות שאפפו את עריכת ההסכם (מצבה הכלכלי הקשה של התובעת ; נסיונות הגביה הכושלים של הנתבע; יחסי האמון המעורערים בין הצדדים) מחייבים המסקנה,  כי כוונת הצדדים היתה ל"תשלומים מובטחים". 

על כן, כל עוד לא הובטחו ה"תשלומים" בשטר חוב ובערבות צד ג' להנחת דעת הזוכה- לא היה הנתבע חייב למלא חיוביו על פי סעיף י"ח להסכם הפשרה: 

סעיף 43(א)(2) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 קובע, כי הנפגע מהפרת חיובים מותנים זכאי לדחות המועד לקיום חיובו המותנה, עד שיקויים תחילה החיוב המהווה תנאי לקיומו.

 

מעבר לאמור, מקובלת עלי גרסתו של הנתבע, לפיה  התובעת הגיעה לביתו עם העתק צילומי של המחאה בנקאית ביום 16/07/05 ולא ביום 15/07/03 כפי שטענה. בבית המשפט הסביר הנתבע, כי בטעות נרשם בתצהירו שביקורה של התובעת בביתו נערך ביום 15/07/03 . ואמנם, כבר בתגובה שהגיש הנתבע לבקשת התובעת מראש ההוצאה לפועל  לעכב  הליכי ההוצאה לפועל, נטען כי הביקור נערך ביום 16/07/03- יום אחד לאחר המועד הנקוב בהסכם – מה שתומך בטענת הנתבע לפיה המועד הנקוב  בתצהירו הוא פרי טעות קולמוס.  מכל מקום, אין חולק כי התובעת הגיעה לביתו של הנתבע  כשבידה העתק צילומי של שיק בנקאי בשווי 15,000 $,  ולא השיק המקורי עצמו (התובעת אף העידה, כי לא הפקידה את השיק המקורי בלשכת ההוצאה לפועל- ע' 17 ש' 14). משכך- ממילא אין לייחס ל"ביקורה" של התובעת בבית הנתבע משמעות רבה , שהרי אין המדובר  בתשלום ממש מצדה, אלא לכל היותר בהעדה על נכונות לבצע את התשלום השלישי,  נכונות שהותנתה בכך שהנתבע יבטל את הצווים.  ואולם, מאחר והתובעת לא העמידה בטוחה להבטחת התשלומים- היה הנתבע זכאי, כאמור, לדחות קיום חיוביו אלו עד להמצאת הבטוחה, ולפיכך-  התנאת התובעת את ביצוע התשלום השלישי בתנאים הנ"ל-לא נעשתה כדין.

זאת ועוד: אפילו נניח, כי הנתבע הפר את הסכם הפשרה, בכך שלא ביטל את הצווים ואת התלונה המשמעתית -משלא פעלה התובעת לביטול ההסכם- הרי שהוא ממילא המשיך לעמוד בתוקפו- עד לביטולו ע"י הנתבע ביום 20/07/03: "אין בהפרה כשלעצמה, ואף לא בהפרה יסודית, כדי להפקיע או לסיים את החוזה. ההפרה מעניקה לנפגע כח לבחור בין ביטול החוזה לבין תביעה לאכיפתו, בין ביטול לבין קיום. כאשר נפגע בוחר שלא לבטל את החוזה-ממשיך החוזה לעמוד בעינו חרף ההפרה" (ג' שלו, דיני חוזים (מהדורה השניה- תשנ"ה) 470). התובעת לא מימשה את זכותה לביטול החוזה, ומאידך; גם לא תבעה את אכיפת ההסכם מיד עם ההפרה. 

 

התובעת מנסה להיבנות מעדותו של הנתבע במהלך הדיון שהתקיים ביום 02/07/03 בביה"ד המשמעתי של לשכת עוה"ד, במהלכה העיד הנתבע בנוגע להסכם הפשרה: "יש עוד הסכם שלשמחתי הרבה היא מקיימת אותו... בהסכם זה אחד התנאים הוא גם שאוותר על התלונה שלי  בלשכה... עד עתה היא מקיימת את ההסכם. יש בעיה אחת, לא רשמנו את שכר טרחת העו"ד אשר טיפל בהוצאה לפועל למקרה שהיא לא  תעמוד בהסכם" (ת/2) . דברים אלו, כמו גם  העובדה שהנתבע  כלל  לא התייחס באותו מעמד  לענין אי-המצאת שטר החוב - מלמדים לטענת התובעת, כי טענת הנתבע בנוגע לשטרי החוב – לא נולדה אלא בדיעבד,  על מנת להצדיק את ביטול ההסכם ע"י הנתבע.   

ואולם, גם טענה זו של התובעת- בכל הכבוד- אין בה כדי לסייע בידה, שכן אי  התייחסותו של הנתבע במעמד הדיון בביה"ד  לנושא שטר החוב אינה משנה את העובדה שבאי המצאת שטר החוב הפרת התובעת את ההסכם, והנתבע רשאי היה לבטל ההסכם בגין כך בכל עת. העובדה שעד למועד ביצוע התשלום השלישי לפי ההסכם- ביכֵּר הנתבע "להתעלם" מאי המצאת שטר החוב –  אינה מעידה על כך שהנתבע מחל על הפרה זו מצד התובעת, אלא רק על כך שהמתין לראות, שמא תמלא התובעת חיובה זה, ולוּ באיחור. משנמנעה התובעת מלמלא חיובה זה - הפעיל הנתבע את זכות הביטול האוטונומית,  המוקנית לו על פי דיני החוזים. 

 

במאמר מוסגר, יוער כי טענת הנתבע לפיה התובעת הפרה את הסכם הפשרה, בעצם העובדה שכפתה עליו את מימוש "החלופה הכספית" על פני "החלופה בעין"- בכל הכבוד, אין בה ממש, שכן משקיבל הנתבע מהתובעת את התשלומים על חשבון החוב הפסוק- הרי שגילה בכך דעתו, כי בכוונתו לקיים את החלופה הכספית. מה גם, שפרוייקט הבניה, שאליו היה אמור הנתבע להצטרף כרוכש לפי "החלופה בעין"- לא יצא לפועל, ועל כן- החלופה הראשונה שנקבעה בהסכם הפשרה- ממילא לא היתה רלבנטית מבחינה עובדתית. טענת הנתבע, לפיה התובעת היתה צריכה  לאפשר לו לרכוש דירה בפרוייקט בניה אחר, שניהלה אותה עת בירושלים (בשכונת בית הכרם)- בכל הכבוד, אין לה אחיזה בלשון ההסכם. על כל פנים- לאור התוצאה לעיל, לפיה הפרה התובעת את הסכם הפשרה- ממילא אין לסוגיה זו כל נפקות משפטית.

 

העולה מן המקובץ הוא, כי הסכם הפשרה הופר ע"י התובעת ובוטל כדין ע"י הנתבע, בהודעת ביטול מיום 20/07/03.

 

יחד עם זאת, אפילו נניח, שהסכם הפשרה לא בוטל כדין ע"י הנתבע- אין לכך לאמיתו של דבר כל חשיבות, שכן  הסדר התשלומים (ע"ס של 1,000 ₪ לחודש)  עליו הסכימו הצדדים במסגרת הליכי ההוצאה לפועל,  ואשר קיבל תוקף של החלטה – הוא הסכם מאוחר, המבטל את הסכם הפשרה שקדם לו. יתר על כן: בחינת הנסיבות שאפפו הסדר תשלומים זה, כמו גם התנהגות הצדדים בעת חתימת הסכם-התשלומים ולאחריו- מובילה למסקנה  חד משמעית, כי זה היה אכן גם אומד דעתם המשותפת של בעלי הדין: 

ביום 20/07/03 בוטל, כאמור, הסכם הפשרה ע"י הנתבע בהודעת ביטול שנשלחה ע" ב"כ לתובעת, ובהתאם לס' יא' להסכם הפשרה, פנה הנתבע ללשכת ההוצאה לפועל על מנת להמשיך בהליכי  ההוצאה לפועל למימוש פסק-הדין. התובעת מצדה פנתה לראש ההוצאה לפועל, בבקשה להורות על עיכוב ההליכים בטענה כי הסכם הפשרה שנחתם לאחר מתן פסק הדין- גובר על  הוראותיו [ת/3]. ביום 17/09/03 דחה ראש ההוצאה לפועל דחה את בקשת התובעת, בנימוק שעליה להגיש תביעה לאכיפת ההסכם לבית המשפט המוסמך [נ/3]. התובעת לא עשתה כן. ביום 21/07/03 התבצעה חקירת יכולת לתובעת,  במסגרתה הגיעו  בעלי הדין להסכם התשלומים הנ"ל. מעדותה של התובעת עצמה עולה, כי הנתבע לא שש להסכים להסדר התשלומים הנ"ל  (שהרי המדובר בהסדר תשלומים פחות טוב מבחינת הנתבע), וכי ב"כ דאז שכנעו במרץ להגיע להסכמה הנ"ל, אשר קיבלה תוקף של החלטה:

"ש: הוא מאוד התנגד וכעס ועו"ד שוסטר דיבר איתו ובסוף הוא הסכים להצעת ראש ההוצאה לפועל... שוסטר דיבר עם רמי לוי, ועקב הלחץ של השופט הוא הסכים.." (ע' 19 ש' 10,22).

 

התובעת טוענת: "אחרי שיצאנו מהלשכה אני פניתי לעו"ד שוסטר ואמרתי לו האם לא עדיף שהקליינט שלך יקבל את הכספים, יש לי עדיין את השיק  הבנקאי של 15,000 $ לא שווה שהוא יקח את זה . אז הוא אמר אני מאמין שהוא יבין ויגיע להבנה שכן שווה לקיים את ההסכם" (ע' 19 ש' 23- ע' 20 ש' 1).  ב"כ של  הנתבע הבהיר לה, לטענתה, כי הסכם התשלומים "יסייע לכך שהמשיב יבין כי כדאי לו לקיים את ההסכם [הסכם הפשרה-י.מ] כי ישועתו לא תצמח מהליך זה בפני כבוד ראש ההוצאה לפועל", ובלשונה של התובעת: יביא לכך, שהנתבע "יבשיל" ו"יתעשת" (ס' 37,43 לתובענה) , קרי- יביע נכונות לחזור ולקיים את הסכם הפשרה. מסיבה זו לא מיהרה התובעת, לדבריה, לפנות לבית המשפט בהליך לאכיפת הסכם הפשרה.

 

למקרא  דברי התובעת עולה, ללא ספק, כי התובעת ראתה בהסכם התשלומים  מעין כלי להפעלת לחץ על הנתבע לחזור ולקיים את הסכם הפשרה . אלא ש"תחזיותיה" של התובעת  נתבדו, שכן הנתבע לא גילה דעתו לחזור ולקיים את הסכם הפשרה,  ודבק  בהסכם התשלומים  שנחתם לאחר מכן.  יהיו מניעיה של התובעת בהסכמתה להסדר התשלומים אשר יהיו – עובדה, היא, כי המדובר בהסכם מחייב לכל דבר וענין, העומד בתוקפו כל עוד לא בוטל  בהסכמה ע"י שני הצדדים  או באופן חד צדדי  בשל הפרתו ע"י מי מהצדדים לו.  "התנהגות  הצדדים או אחד  מהם יכולה גם  להביא לידי שינוי חוזה הקיים ביניהם. השאלה תהא תמיד האם ניתן להסיק מנסיבות הענין ומהתנהגות הצדדים כוונה לנשות מהוראות ההסכם שביניהם " (ג' שלו, דיני חוזים (מהדורה שניה - תשנ"ה) 137), קל וחומר כאשר התנהגות זו  תורגמה גם למסמך מחייב בכתב, שנכרת בהסכמה וקיבל תוקף של החלטה.

 

לא זו אף זו, בהסתמך על הסכם התשלומים ועל "חידוש" מסלול גביית החוב באמצעות  לשכת ההוצאה לפועל-  פעל  הנתבע  למינויו של ב"כ ( עוה"ד י' ברכה)  ככונס נכסים על מניותיה של התובעת בשתי חברות שבבעלותה, להטלת עיקול על דירתה של התובעת, ולעדכון סכום החוב  הפסוק בתיק ההוצאה לפועל. בתחילת שנת 2005 נערכו לתובעת שתי חקירות יכולת נוספות (בפני ראש לשכת ההוצאה לפועל בת"א), בעקבות בקשת הנתבע לשינוי צו התשלומים בנימוק, שהחייבת (התובעת) מסתירה נכסים רבים שבבעלותה. בסיכומים שהגישה התובעת לראש ההוצאה לפועל במסגרת הבקשה הנ"ל, טענה התובעת  באותיות קידוש לבנה: "בין החייבת לבין הזוכה קיימת הסכמה, אשר קיבלה תוקף של  החלטה ע"י כב' הרשם כדורי.. מכאן שכל עוד מקיימת החייבת את ההסדר , ואין שינוי של ממש בנסיבות, אין לשנות את ההסדר" (ס' 1 לסיכומים, נספח י"א לתשובת הנתבע),  ובהמשך: " בין החייבת לבין הזוכה נכרת הסכם ע"פ המלצת ראש ההוצאה לפועל בירושלים. הסכם זה קיבל תוקף של החלטה ושני אלו מחייבים את שני הצדדים. כל עוד מקיימת החייבת את הוראות ההסכם והחלטת ראש ההוצאה לפועל, עומד ההסכם על מכונו ולא ניתן לשנותו או לבטלו. הדברים ברורים ונהירים ועולים הן מחוק החוזים והן מהפסיקה, ואין צורך להכביר מילים לשם כך" (ס' 28 לסיכומים הנ"ל). לא ניתן שלא לתמוה:  אם "ברור ונהיר", כי הסכם התשלומים הוא הסכם מחייב  ותקף בין הצדדים -  על מה סומכת, אפוא, התביעה דנן ?!  התובעת  עצמה נוהגת לפי הסכם התשלומים זה, בהקפידה לשלם לנתבע סכום חודשי של 1,000 ₪, התנהגות  המלמדת על קיומו של הסכם התשלומים  המאוחר ועל איונו  של הסכם הפשרה שקדם לו.

 

3.2       דיני המניעות:

בחינת השתלשלות העובדתית, אשר תוארה לעיל, כמו גם התנהגותה של בעלי הדין   עובר לחתימת הסכם התשלומים ולאחריו-  מלמדת על קיומו של השתק  מכח מצג כנגד התובעת, בגינו מנועה התובעת להעלות טענה כנגד תוקפו המחייב של הסכם התשלומים.

 

".. תורת ההשתק (ESTOPPEL), המכונה גם "מניעות", נועדה למנוע תוצאות בלתי צודקות המתחייבות לכאורה על-ידי הדין - וזאת על-ידי השתקתם של המתדיינים מלטעון בבית-המשפט טענות משפטיות ועובדתיות שהן נכונות כשלעצמן (נ' כהן, "דפוסי החוזים ותום-לב במשא ומתן: בין הכלל הפורמלי לעקרונות הצדק", הפרקליט לז (תשמ"ז) 13, 22 ...

במשפט האנגלי נקבע עוד מקדמא דנא העיקרון כי "a person may not approbate and reprobate", שזהו תרגומה של האמרה הלאטינית: "quad approbo non reprobo", שפירושו "איני מתנכר לדבר אשר לו אני מסכים"    (Latin For Lawyers (London 3rd.) (ed., 1960) 217. יסודו של עיקרון זה הוא בפסק הדין של בית הלורדים בעניין Ker v. Wauchdpe (1819) 20 R.R. 1 (H.L.)....ניתן אפוא לסכם, כי המשפט האנגלי משתיק בעל דין מלטעון טענה הפוכה מזו שטען בעבר והביאה לו טובת הנאה ...במשפט האמריקני מכונה עיקרון זה בשם "Judicial Estoppel", והוא חל במרבית מדינות ארצות-הברית...

במקור, הכירה הפסיקה רק בהשתק מלהתכחש למצג של עובדה (ע"א 23/49 חברת י. צגלה ושות' בע"מ נ' אהרן חיות בע"מ, פ"ד ד 485 ,475). ואולם, כיום מכירים גם בהשתק לגבי עניין שבדין. כך, השתק הוחל לגבי פירוש מסמך ודרישת כתב בחוזה מקרקעין (ע"א 289/78 אשד נ' לובר, פ"ד לג(18 13 (1,) ולגבי טענה בדבר בטלות הסכם על-פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973" (כב' השופטת ד' דורנר רע"א 4928/92  עזיז עזרא האג' ואח' נ' המועצה המקומית,  פ"ד מז(5) 94 , 100- 101 (1993)).

 

התובעת הגיעה להסכמה מפורשת עם הנתבע , לפיה חובה הפסוק לנתבע ישולם בהסדר תשלומים של 1,000 ₪ לחודש,  במסגרת צו חיוב  בתשלומים,  הכפוף (מטבעו) לפיקוח ראש ההוצאה לפועל. הסדר זה קיבל תוקף של החלטה ע"י ראש ההוצאה לפועל בירושלים. מזה כשנה וחצי מקיימת התובעת את ההסכם ומשלמת לנתבע את התשלומים החודשיים כסדרם. לא זו אף זו, במהלך כל הליכי ההוצאה לפועל, שהתקיימו לאחר חתימת הסכם התשלומים- הציגה התובעת- הן בפני  ראש  ההוצאה לפועל והן בפני הנתבע- מצגים בדבר תוקפו המחייב של הסכם התשלומים.  הנתבע מצדו, פעל על סמך ההנחה, כי הסכם הפשרה שבוטל על ידו- אכן בטל ומבוטל,  וכי חובה הפסוק של התובעת ייגבה מכאן ואילך באמצעות מערכת ההוצאה לפועל ולפי הסדר התשלומים החודשיים. בהתאם לכך שכר הנתבע  את שירותיו של עו"ד חדש, המכיר מקרוב את נכסי התובעת, ופעל למינויו של האחרון ככונס נכסים על נכסי התובעת,  לעדכון החוב בהליכי ההוצאה לפועל  ולהוצאת צווי עיקול כנגד התובעת. רק  במרס 2005 - כשנה וחצי לאחר שבוטל הסכם הפשרה , לאחר שב"כ הנתבע מונה ככונס נכסים על נכסי התובעת, ולאחר שהוצא נגד התובעת צו מאסר בגין בזיון בית משפט -טרחה להגיש את התביעה דנן, לאכיפת הסכם הפשרה, ככל הנראה לאחר שהבינה, כי גלגלי ההוצאה לפועל מתחילים לפעול כנגדה במלוא הכוח  !  

 

בחקירתה בביהמ"ש טענה, אמנם, התובעת, כי לא מיהרה לנקוט בהליכים משפטיים לאכיפת הסכם הפשרה מיד לאחר ביטולו ע"י הנתבע-  משום שהניחה, כי ב"כ דאז עוה"ד שוסטר מטפל בכך, הנחה שהסתברה  לה בדיעבד כשגויה (ע' 10 ש' 5-14).ואולם, גרסה זו לא רק שלא הוכחה ע"י התובעת- ולו באמצעות זימונו לעדות של  עו"ד שוסטר -  אלא שהיא אף איננה עולה בקנה אחד עם  התנהלותה של התובעת במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, כמפורט לעיל.  

דומה,  כי התובעת מנסה לאחוז את החבל  בשני קצותיו -  כשהיא מאמצת בכל פעם  את ההסכם הנוח לה אותה שעה.  התובעת, בכל הכבוד,  אינה יכולה לנהוג בנתבע כאילו היה "מריונטה" -לחתום עמו על סדרת הסכמים והסדרים שונים, ולטעון בכל פעם לתוקפו של הסכם אחר, בניגוד למצג העובדתי שהציגה בפניו, וחמור מכך- להגיע עם הנתבע להסדר-תשלומים המורכב מסכומים הרבה יותר קטנים מסכומי התשלומים נשוא הסכם-הפשרה , כאמצעי טקטי להתשת הנתבע, עד אשר "יבשיל" ויסכים "לחזור" להסכם הפשרה  שנזנח זה  מכבר... !

 

סיכומו של דבר, התנהגותה של התובעת מניחה את כל היסודות הדרושים להיווצרותו של השתק מכח מצג:  התנהגות המלמדת על כריתתו של הסכם תקף, אימוצו וקיומו בפועל, הסתמכות בתום לב של הנתבע על מצג התנהגותי זה ושינוי מצבו לרעה עקב כך (שכירת עו"ד חדש, השקעת זמן וכסף  בנסיונות לממש את פסק דין בהוצאה לפועל) .

 

המניעות, מכוחה מושתקת התובעת מלטעון לתוקפו המחייב של הסכם הפשרה- יש לה, בנסיבות הענין  פן נוסף, שעניינו קיומו של השתק שיפוטי כנגד התובעת:

" ההשתק השיפוטי נבדל מהשתק מכוח מצג או מכוח הבטחה, שכן בהשתק שיפוטי מושתק בעל דין מלהעלות טענות הסותרות טענות שמהן הוא נהנה בהתדיינות עם בעל דין אחר, וזאת אף כאשר הצד המשתיק לא הסתמך על הטענות הקודמות ולא שינה את מצבו לרעה....  " (כב' השופטת ד' דורנר, שם, 101 ).

 

את ההשתק השיפוטי ניתן לעגן כיום  הן בחובת  תום הלב, הקבועה בסעיפים 12 ו- 39  לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 והן בתקנת הציבור :

"דינו של הערעור להידחות, וזאת בשל טעמים של תקנת הציבור השוללים טיעון סותר, מבחינת ימין מקרבת ושמאל דוחה, לפיו היה המצווה לצורך הליך משפטי אחד כשיר לצוות, ולצורך הליך אחר באותו עניין ממש, בלתי כשיר ... תקנת הציבור סולדת מן המניפולציה בהליכי משפט, בדרך של הסכמה שקרית או השגה שקרית, לפי העניין, שהרי שתי הגירסאות שהועלו על ידי המערערת אינן יכולות לדור בכפיפה אחת" (כב' הנשיא מ' שמגר ע"א 1393/92 נעמי קזצ'קוב הבל נ' ציפורה (פרנסיס),  פ"ד מח(4) 353  358 -361 (1994) ) .

 

בענייננו, טענה התובעת, כזכור, בפני ראש ההוצאה לפועל, כי הסכם התשלומים שנחתם בינה ובין הנתבע- הוא הסכם מחייב ותקף, וכי אין לסטות ממנו או לבטלו, כל עוד היא מקיימת אותו כלשונו וככתבו . טענה זו נטענה ע"י התובעת  בתגובתה לבקשת הנתבע לשינוי צו התשלומים ושימשה בפיה נימוק לאי-הגדלת סכומי התשלומים החודשיים! לשון  אחר: טענת התובעת עליה מיוסדת התביעה דנן (היינו: כי הסכם הפשרה הוא ההסכם המחייב בין הצדדים) סותרת  את הטענה שהעלתה  בהליך המתנהל בהוצאה לפועל (היינו: כי הסכם התשלומים הוא ההסכם המחייב בין הצדדים).

 

ויובהר: בניגוד למשפט האנגלי והאמריקאי, בו תנאי הכרחי להיווצרותו של "השתק שיפוטי" הוא  שבעל הדין זכה בהליך הקודם, על סמך טענתו הסותרת את הטענה הנוכחית ("כלל ההצלחה הקודמת" ) - הרי שבפסיקה הישראלית הושארה השאלה ב"צריך עיון" (רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ ואח' נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ ואח', תק-על 2005(1) 2711  פס' 10).

 פס' 10). מכל מקום, הדרישה ל"הצלחה" בהליך הראשון- אין פירושה שעל בעל הדין לזכות בדין בהליך הראשון- אלא די בכך שהפיק הנאה זמנית בהסתמכו על טענה זו, אף אם הפסיד בדין.  בענייננו, בקשת הנתבע-הזוכה לשינוי צו התשלומים התקבלה ע"י ראש ההוצאה לפועל, שהגדיל את סכום התשלומים החודשיים ל- 2,500 ₪. ואולם, עיון בנימוקי ההחלטה של ראש ההוצאה לפועל [נ/2] מעלה,  כי בבסיס החלטתו  עומדת ההנחה – עליה נסמכה התובעת- שהסדר התשלומים  הוא אכן הסכם מחייב בין הצדדים,  וכי חל  לגביו הכלל בדבר החובה לכבד הסכמים !.  התוצאה  אליה  הגיע ראש ההוצאה לפועל - קרי:  הגדלת סכום התשלומים  העתיים – הושתתה על השוני העובדתי שהתגלה בין המצב הכלכלי שתיארה התובעת במהלך חקירת היכולת הראשונה שנערכה לה, לבין מצבה הכלכלי במועד עריכת חקירת היכולת השניה.  הטענה העקרונית בדבר תוקפו המוסכם והמחייב של הסדר התשלומים שנתגבש לאחר הסכם הפשרה-  היא שיוצרת , אפוא,  את ההשתק השיפוטי ביחסים שבין התובעת-החייבת לבין המשיב-הזוכה, במסגרת ההליך דנן.

 

ודוק: טענתה הסותרת של התובעת, בדבר תוקפו המחייב של  הסכם התשלומים נטענה במסגרת בקשת הנתבע-הזוכה לשינוי צו תשלומים שהוגשה לכב' ראש ההוצאה לפועל בת"א לאחר הגשת התביעה דנן. ואולם, העובדה שהטענה  הסותרת של התובעת נטענה בשלב מאוחר מבחינה כרונולוגית להגשת התביעה דנן ובמקביל לה- אינה מונעת החלתה של  תורת ההשתק השיפוטי, כפי שהובהר ע"י ביהמ"ש העליון בפרשה דומה: "על אף שמדובר בהליך שנפתח בשלב מאוחר, הרי לענייננו רואים אותו כהליך בו הייתה ההצלחה הקודמת ... המיוחד בענין שלפנינו הוא ששני ההליכים שנקטו המבקשים ממשיכים להתנהל זה בצד זה. ניתן לדמות את המבקשים ללהטוטן בקרקס הרוכב בעת ובעונה אחת על שני זוגות אופניים. הדבר אפשרי בקרקס אך לא בבתי המשפט" (כב' השופט א' גרוניס, רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ ואח' נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ ואח', תק-על 2005(1) 2711  פס ' 11, 15).

 

מן האמור עולה, כי התובעת  נתפסת בהשתק שיפוטי , מכוחו היא מושתקת מלטעון בהליך דנן טענה הפוכה  מזו שטענה במסגרת  ההליך בהוצאה לפועל, וזאת אפילו נניח שהנתבע לא פעל על סמך הטענה הנ"ל ולא שינה את מצבו לרעה .

 

3.3       דיני היושר העומדים בבסיסו של  הסעד ההצהרתי

מקורו של הסעד ההצהרתי  בדיני היושר,  ולפיכך "יירתע בית המשפט מלהעניק סעד הצהרתי לתובע, שהתנהגותו בנושא המשפט נגועה בחוסר תום-לב או באי-נקיון-כפיים ... מתן הסעד ההצהרתי מסור לשיקול-דעתו של בית המשפט המתבקש לתתו, המכלכל צעדיו לפי הנסיבות" (כב' השופט ד' לוין ע"א 132/81  ג'י.בי. טורס בע"מ ואח' נ' ג'ורג' עזאר חאייק , פ"ד לח(2) 425 , 428-429 (1984)).

"רשאי בית המשפט לתת את דעתו גם על התנהגות התובע, בשקלו אם ראוי הוא לקבלת הסעד, ובלבד שהתנהגותו קשורה במישרין לנושא הסכסוך" (כב' השופט ד' לוין ע"א 5634/90  אדי דוד פינטו נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים ,  פ"ד מז(4) 846 , 851-852).

 

כך גם, שיהוי רב בהגשת התביעה יכול וייחשב נימוק לשלילת סעד הצהרתי ע"י בית המשפט-  "וזאת בהתקיים התנאים הבאים: כאשר נסיבות המקרה מצביעות על כך שהשיהוי כמוהו כזניחת זכות התביעה; כאשר הורע מעמד הצד שכנגד כלפי יריבו עקב השיהוי בהגשת התביעה; וכאשר קופחו עקב השיהוי אפשרויות הצד שכנגד להוכיח טענותיו כנגד התביעה" (כב' השופט ד' לוין ע"א 5634/90  אדי דוד פינטו נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד מז(4), 846 , 851-852 (1993)).

 

שני טעמים, החותרים תחת הבסיס הרעיוני של הסעד ההצהרתי, חברו בענייננו לטובת שלילת הסעד  ההצהרתי מהתובעת: האחד- שיהוי רב בהגשת התביעה דנן, והשני- אי נקיון כפיים מצדה של התובעת בהתנהלותה בפרשה נשוא התביעה .

התביעה דנן הוגשה כאמור רק בחלוף כשנה וחצי מיום ביטול הסכם הפשרה ע"י הנתבע.  הסבריה של התובעת  להשתהותה הרבה במימוש זכותה לאכיפת ההסכם-  הם בלתי מהימנים, כפי שפורט לעיל . יותר מכך: התובעת לא רק שהשתהתה עת רבה בהגשת התביעה-  אלא שאף הגיעה להסדר שונה עם הנתבע, התנהגות  שהצביעה בעליל על  זניחת  התובעת את זכות התביעה  שלה בכל הנוגע להסכם הפשרה.

 

 אשר להתנהגותה חסרת תום הלב של התובעת- זו מזדקרת לעין, בעיקר נוכח השוואת הצהרותיה של התובעת בנוגע למצבה הכלכלי ולהיקף נכסיה  במסגרת הליכי ההוצאה לפועל , לבין טענותיה בדבר הסכומים שברצונה וביכולתה לשלם לנתבע  לפי הסכם הפשרה: בעוד שבחקירות היכולת שנערכו לה  בפני ראש ההוצאה לפועל (בתאריכים 21/09/03; 25/01/05; 24/02/05 )  - טענה התובעת כי מצבה הכלכלי אינו מאפשר לה לשאת בתשלומים חודשיים העולים על 1,000 ₪  , הרי שבמסגרת התביעה דנן טענה, כי כבר בסוף שנת 2004-תחילת 2005 הגיעו לידה הכנסות בהיקף כולל של 60,000 ₪   משני פרוייקטים עליהם עמלה אותה עת, וכי יכולה היתה- ועודנה יכולה-  לפרוע את  יתרת חובה לנתבע על פי  המסלול שהותווה בהסכם הפשרה :

"ש: האם בתחילת 2005  היתה לך יכולת לשלם באופן מידיי 55,000 $ ?

ת: אם זה היה לסיים את התיק-כן. ..." (ע' 15 ש' 1-2).

לא זו אף זו- עצם  עתירתה של התובעת בתביעה דנן,  להצהיר על תוקפו המחייב של הסכם הפשרה - מעידה על כך שביכולתה לעמוד בסכומי התשלומים שנקבעו בהסכם הפשרה (15,000 $ מדי 3 חודשים) – מה שאינו עולה בקנה אחד עם הצהרותיה ההפוכות של התובעת, במסגרת הליכי הוצאה לפועל- הצהרות שנעשו במקביל לניהול התביעה דנן! . צא וראה: גם יכולתה הכלכלית של התובעת לפרוע את חובה הפסוק -  משתנה חדשות לבקרים, בהתאם  לטענות המשפטיות עליהן מבקשת התובעת להסתמך אותה עת.

התנהגות זו מקוממת בעיקר נוכח העובדה, שהחוב נשוא ההסכמים השונים שנערכו בין התובעת לבין הנתבע-  הוא למעשה חוב פסוק של התובעת לנתבע, מכח פסק דין חלוט שניתן נגדה לפני למעלה מ-9 שנים !!  התביעה דנן היא למעשה צומת נוסף בדרך החתחתים, בה הוליכה התובעת את הנתבע- דרך רצופת התחמקויות וניסיונות להקטין את חובה הפסוק  לנתבע,  התנהגות אשר איננה  מתיישבת עם  הדרישה לתום לב ולנקיון כפיים ממי שפונה לבית המשפט בתביעה למתן סעד הצהרתי.

 

4.         סוף דבר

4.1              התביעה נדחית.

4.2              בשים לב להוראת תקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, בשים לב לכלל נסיבות הענין ולתוצאה, מחייב התובעת לשלם לנתבע שכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לפרעון ובתוספת מע"מ כחוק.

4.3              הנתבע לא הוכיח, אף לא לכאורה, כי נגרמו לו הוצאות כלשהן , נוסף על שכ"ט עו"ד,  במסגרת ההליך דנן, ועל כן אין צו בדבר הוצאות, בנוסף לחיוב בשכ"ט עו"ד.

 

5.         ניתן היום, כ"ד בתמוז תשס"ו (20 ביולי 2006) בשעה 12:45 בהעדר בעלי הדין וב"כ.  המזכירות תודיע טלפונית מיידית לב"כ בעלי הדין על מתן פסק הדין ותשלח להם העתקים בדואר.

יצחק מילנוב, שופט

 

 

 

 

 

 

 

 

 


 

000594/05הפ 130 יצחק מילנוב