בתי המשפט

 

 

 

פסק דין

 

1.         העותר מרצה 28 שנות מאסר בגין הרשעתו בתיקים כדלקמן:

(א)       בתיק 33/89 (ביהמ"ש הצבאי בלוד) הורשע העותר בעבירות של חברות בהתאגדות אסורה, זריקת רימון והחזקת רימון וכלי יריה וביום 17.6.85 נידון ל- 17.5 שנות מאסר.

(ב)       בתיק 183/89 (ביהמ"ש הצבאי בלוד) הורשע העותר בעבירות של חברות בהתאגדות בלתי מותרת ושותפות לנשיאת כלי יריה, וביום 13.11.85 נידון לעשר שנות מאסר במצטבר למאסר הנ"ל.

(ג)        בת.פ. 1528/97 (בימ"ש שלום באשקלון) הורשע העותר בניסיון בריחה מבית הסוהר ונידון לשנתיים מאסר, מתוכן חצי שנה מצטברת למאסרים הנ"ל.

(ראה נספחים א-ג לעתירה)

 

 

2.         בחלוף שני שליש מתקופת מאסרו הגיש העותר שתי בקשות לשחרור מוקדם, אך ועדת השחרורים שליד כלא "אשל" דחתה את בקשותיו, ועתירות שהגיש כנגד החלטותיהן נדחו או נמחקו (ראה נספחים ד'-יג' לעתירה).

העותר הגיש בקשת חנינה לנשיא המדינה, אך טרם התקבלה החלטה בבקשה זו (ראה נספחים יד'-טו' לעתירה).

 

3.         לאחר שהעותר הועבר מכלא אשל לכלא ניצן ביקש העותר לקיים דיון חוזר בבקשתו להשתחרר שחרור מוקדם, וביום 22.12.05, לאחר שקיימה דיון חוזר בנוכחות ב"כ הצדדים והעותר ועיינה במיידעים חסויים ובחוות דעת שב"כ, החליטה וועדת השחרורים (להלן: "הוועדה") לדחות את הבקשה. הוועדה קבעה כי העותר אינו ראוי לשחרור על תנאי, ושחרורו על תנאי יסכן את הציבור (ראה נספח יח' לעתירה).

החלטה זו היא נשוא העתירה שבפנינו.

 

טענות העותר

 

1.         ההחלטה מבטאת אפליה בולטת כלפי המגזר הערבי בהיבט של אכיפת החוק ומיצוי מלוא חומרת הדין כלפי אסירים ממוצא ערבי, במיוחד כשמדובר בערבים ישראלים כמו העותר.

2.         ועדות השחרורים שדנו בעניינו של העותר ביטלו את שיקול דעתן, והמירו אותו בעמדת גורמי הבטחון שהחליטו למנוע את שחרורו המוקדם של העותר למרות שעשרים מנכבדי קהילת ערביי יפו מוכנים לערוב לקיום תנאי שחרורו המוקדם.

3.         הוועדה קיפחה את זכויותיו של העותר בכך שלא איפשרה לו או לבא כוחו לעיין בחומר החסוי עליו הסתמכה, לא הזמינה לחקירה את גורמי הבטחון שהמציאו את החומר החסוי, ולא בדקה את אמיתות החומר והאקטואליות שלו.

4.         הוועדה לא נתנה משקל ראוי לתקופת המאסר הארוכה של 22 שנה אותה כבר ריצה העותר.

5.         הוועדה לא נתנה משקל ראוי להתנהגותו החיובית של העותר בבית הסוהר, לאחר שחלפו 10 שנים מאז שניסה לברוח, ומאז לא ביצע עבירות משמעת, וכן התעלמה הוועדה מחרטתו על מעשיו.

6.         הוועדה לא נתנה משקל לאפשרויות שיקומו של העותר בסיוע בני משפחתו, ולכך שהעותר מבקש להינשא לארוסתו ולהקים איתה משפחה.

7.         הוועדה טעתה כשקבעה שהעותר מסוכן, שכן הוא אינו מעורב עוד בפעילות עויינת, ובשנה האחרונה אף לא שוחח עם כל גורם שעלול להיחשב ע"י גורמי הבטחון כ"איום בטחוני".

8.         הוועדה שגתה כשנתנה משקל רב בהחלטתה לדברים שנרשמו בטעות בפרוטוקול לפיהם ב"כ העותר אמר, בהקשר לעותר, שאינו יכול להוכיח העדר מסוכנות מצידו. 

 

עמדת משיב 2

1.         העותר מרצה 28 שנות מאסר בגין עבירות בטחוניות-אידיאולוגיות בעיקרן, וגם אם זריקת הרימון לבית העסקן היפואי בוצעה על רקע פלילי אין בכך כדי להקטין את מסוכנותו.

בהיות העותר אסיר הוא ביצע עבירות בטחוניות, והיה שותף לנסיון בריחה מהכלא. כמו כן, יש לעותר עבר פלילי בעבירות אלימות וסמים עובר לביצוע העבירות בגינן הוא מרצה את מאסריו.

2.         הערכת מסוכנותו של העותר מבוססת על מעשיו, על יכולותיו האישיות והארגוניות, על המצב הבטחוני ועל חוות דעת שב"כ, שמשתלבת עם סדרת ידיעות מודיעיניות של מודיעין שב"ס, המבססת את המסקנה שהעותר לא זנח את דרכו וקיימת מסוכנות מצידו למרות חלוף זמן מביצוע העבירות.

3.         חזקה על הוועדה שבחנה את החומר החסוי, ולו סברה שדרושה חקירת גורמי הבטחון בקשר אליו היתה מזמינה אותם לחקירה, שכן אין עליה חובה לעשות כן, ובעניינו של העותר נחקר בעבר נציג שב"כ, ופרטיכל חקירתו היה בפני הוועדה.

4.         התנהגותו של העותר במהלך מאסרו שלילית, ובאה לידי ביטוי במעשים בגינם הוא מרצה כיום עונש מאסר, ובהתנהגות סמויה מהזמן האחרון שנלמדת מהמידעים החסויים.

5.         יש לתת משקל נמוך לנסיבות האישיות והמשפחתיות של העותר נוכח נתוניו האישיים הקשורים בעבירות בגינן הוא אסיר.

 

 

 

6.         אין בתקופת המאסר הארוכה שמרצה העותר כדי לגרום לשחרורו המוקדם, שכן הוועדה אינה משמשת כערכאת ערעור על גזרי הדין של בתי המשפט ששפטו את העותר, ותקופת מאסרו הממושכת נובעת מכך שביצע עבירות כאשר כבר ריצה עונשי מאסרו ובגינן הוא נידון לתקופות מאסר מצטברות.

משך המאסר הארוך שמרצה העותר אינו מצדיק לכשעצמו את שחרורו על תנאי נוכח מסוכנותו.

7.         טענת האפליה בין אסירים יהודים לערבים אינה מוכחת אלא הינה טענה כללית וגורפת, וכל מקרה נדון לפי נסיבותיו. לא הוכח ביסוס לטענה כי קיימת מדיניות שחרורים שונה לגבי אסירים יהודים לעומת אסירים ערביים.

 

דיון

8.         נדון תחילה בטענות העותר בכל הקשור למידעים החסויים שהוצגו בפני הוועדה עובר למתן החלטתה בדיון החוזר נשוא העתירה.

ב"כ העותר טוען שהוועדה היתה חייבת להעמיד לעיונו את המידעים החסויים הנ"ל, ולהזמין לחקירה בפניה את גורמי הבטחון שקשורים בהם על מנת לעמוד על מהימנותם.

 

 

 

 

 

9.         סעיף 17 לחוק שחרור על תנאי ממאסר תשס"א-2001 (להלן: "החוק") קובע כדלקמן:

 

"17.       מידע חסוי:

 

(א) בא כוח היועץ המשפטי לממשלה רשאי להציג לפני הועדה מידע שגילויו לאסיר ולבא כוחו עלול, לדעתו, לפגוע בביטחון המדינה או בענין ציבורי חשוב אחר (להלן -מידע חסוי) אף שלא בנוכחות האסיר ובא כוחו ובלי לגלות להם את תוכנו.

 

(ו) החליטה הועדה שלא לגלות לאסיר ולבא כוחו תוכנו של מידע חסוי, כולו או מקצתו, תעביר הועדה לאסיר פרטים או תמצית של המידע החסוי, ככל שניתן לעשות כן בלי לפגוע בביטחון המדינה או בענין הציבורי האחר; היתה הסיבה לאי גילוי המידע הגנה על טובתו של האסיר, רשאית הועדה לגלות את המידע החסוי רק לבא כוחו של האסיר, ובלבד שהאסיר הסכים לכך.

 

 

 

 

 

הוועדה, כמו כל רשות מנהלית, רשאית להסתמך על מידע מודיעיני חסוי שאינו ראייה קבילה, ושאינו ניתן לגלוי לאסיר ו/או לבא כוחו לצורך גיבוש החלטתה אם לשחרר את האסיר על תנאי. על מנת שזכויותיו של האסיר לא תיפגענה שלא לצורך העמיד המחוקק בראש הוועדה שופט, וחזקה על הוועדה שתאזן בין האינטרסים הלגיטימיים של האסיר לאינטרס הציבורי שיש בהגנה על מקורות המידע כדי לאפשר לרשויות החוקרות לחשוף עבריינים ע"י קבלת מידע ממודיעים שלא היו מסכימים למסור אותו אלמלא ידעו שהמידע יהיה חסוי.

המבחן שעל הוועדה לבחון אם לחסות את המידע שמוצג בפניה הוא האם הענין שיש באי גילויו מטעמים של בטחון המדינה או אינטרס ציבורי אחר עדיף מהצורך לגלותו על מנת לעשות צדק.

אם הוועדה מחליטה שלא להעביר לעיונו של האסיר ו/או בא כוחו את החומר החסוי עליה להעביר להם פרטים או תמצית של החומר החסוי, אך חובה זו אינה מוחלטת אלא מותנית בכך שמסירת התמצית או הפרטים לא תפגע בבטחון המדינה או באינטרס הציבורי.

 

10.       עיון במידעים החסויים של שב"ס ובחוות הדעת של שב"כ שהוצגו בפני הוועדה, בפני ועדות השחרורים בגוש דרום, ובפני ביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע שדנו בבקשות קודמות של העותר לשחרור מוקדם ובעתירות כנגד דחיית בקשותיו ע"י הוועדות, מעלה שגילויים לעותר ו/או בא כוחו יגרמו נזק כבד לבטחון המדינה ולבטחון הציבור, שכן יש בכך כדי ליצור חשש לאי שיתוף פעולה של מודיעים עם הגורמים הממונים על אכיפת החוק, ובמקרה זה השב"כ והשב"ס.

11.       עיון בהחלטת הוועדה שהתכנסה בבית סוהר אשל ביום 14.11.04 (ההחלטה ששימשה נשוא הדיון החוזר), מעלה שנמסר לב"כ העותר מידע משב"כ, שקשור לקשר שמקיים העותר עם גורמים עוינים. בקשר לאותו מידע, שהוצג גם בפנינו, נשמעה עדותו של איש שב"כ בהעדר העותר ובא כוחו. לאחר שהוועדה החליטה שמדובר במידע חוזר שמתייחס לתקופות זמן מתמשכות, היא לא מצאה לנכון לזמן אותו שוב בקשר לאותו מידע ולאפשר לב"כ העותר לחקור אותו.

החלטה זו של הוועדה באשר לאי-זימונו של גורם השב"כ בקשר למידעים, כמו גם החלטתו שלא לחשוף אותם בפני העותר ו/או בא כוחו, מעבר למה שנמסר לב"כ העותר, היא החלטה סבירה ומוצדקת, שיש בה איזון ראוי של האינטרסים בין גילוי המידע למען האינטרס של העותר לבין אי חשיפתו בשל האינטרס הציבורי שיש במניעת פגיעה בבטחון המדינה והציבור תומך בה.

 

12.       אין בהחלטת ביהמ"ש לעניינים מנהליים בנצרת בעע"א 14.12.05 ו- 1573/05 גונן שגב נ. משטרת ישראל ושב"ס, שצורפה כנספח כ"ד לעתירה, כדי לתמוך בטענת העותר באשר לגלוי המידעים החסויים וחוות דעת שב"כ, שכן באותה החלטה יש רק התייחסות לתוכנו של המידע החסוי שהוצג לעיון ביהמ"ש בלבד. ביהמ"ש קבע שם, כי אין באותו מידע כדי לבסס חשש לקשרים פליליים בין אותו עותר לאסירים אחרים, ואין חשש להמלטותו של אותו עותר ממאסר אם ייצא לחופשות. החלטת ביהמ"ש שם לא התייחסה לסכנה הצפויה מגלוי תוכן המידע לאותו עותר ו/או בא כוחו, וכן לא ניתן ללמוד מאותה החלטה אם אותו מידע אכן הוצג בפני העותר ו/או בא כוחו.

 

 

13.       טרונייתו העיקרית של העותר היא כנגד קביעת מסוכנותו ע"י הוועדה בדיון החוזר נשוא העתירה שמונעת את שחרורו על תנאי.

הוועדה ביססה את קביעתה בעניין זה על התנהגותו של העותר בגינה הוא מרצה את עונשי מאסרו, על עברו הפלילי ועל התנהגותו במהלך מאסרו, כפי שנלמדת מהמידעים החסויים של שב"ס ומחוות דעת שב"כ שהוצגו בפני הוועדה ובפנינו.

בהסתמכה על נתונים אלה לקביעת מסוכנותו של העותר פעלה הוועדה בהתאם לסעיף 9 לחוק בסעיפי המשנה הרלוונטיים, שזו לשונו:

"שיקולי הוועדה

בבואה להחליט אם ראוי אסיר לשחרור על-תנאי, תשקול הוועדה את הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר לשלום הציבור, לרבות למשפחתו, לנפגע העבירה ולביטחון המדינה, את סיכויי שיקומו של האסיר ואת התנהגותו בכלא; לשם כך תביא הוועדה בחשבון, בין השאר, נתונים אלה:

(1) העבירה שבשלה נושא האסיר עונש מאסר, לרבות נסיבות ביצועה, סוגה, חומרתה, היקפה ותוצאותיה, תקופת המאסר שגזר עליו בית המשפט, והקלה בעונש אם ניתנה לו בידי נשיא המדינה;

(3) הרשעותיו הקודמות של האסיר, מספרן, תכיפותן, סוגי העבירות שבהן הורשע, חומרתן, נסיבות ביצוען, תוצאותיהן, היקפן ותקופות המאסר שנשא בשלהן;

(6) התנהגות, חיובית או שלילית, של האסיר בבית הסוהר במהלך תקופת מאסרו, כמפורט להלן:

(א)  התנהגות טובה של האסיר במהלך תקופת המאסר;

(ה) עבירה פלילית שעבר האסיר וסוג העבירה;

(ו)  התנהגות שיש בה כדי לפגוע פגיעה של ממש באסירים אחרים או

בסוהרים או לשבש את סדריו של בית הסוהר;

(ז) מעורבות בפעילות עבריינית, בין בתוך כותלי בית הסוהר ובין מחוץ

להם;

(ח) בריחה מבית הסוהר או חזרה אליו שלא במועד;

 

(7) חוות דעת על האסיר שנתנו שירות בתי הסוהר, משטרת ישראל או רשויות הביטחון, ובמקרים המתאימים גם חוות דעת מקצועיות, בין השאר בנושא גילוי עריות, אלימות במשפחה ובריאות הנפש;". 

 

14.       בפתח הדיון בענין זה נאמר שאנו יוצאים מההנחה לטובת העותר לפיה בא-כוחו לא טען כדבריו, בפני הוועדה שהוא אינו יכול להוכיח את העדר מסוכנותו של העותר, וזאת חרף העובדה שדברים אלה נרשמו בפרטיכל הדיון, ועל אף שב"כ העותר לא ביקש לתקן הפרוטוקול בענין זה.

הועדה אכן התייחסה לאמירה נטענת זו של ב"כ העותר, והוסיפה כי מרובים המקרים בהם יכול אסיר להוכיח שהוא אינו מהווה עוד סיכון. הועדה לא הסתפקה באמירה זו, שבאה בתחילת ההחלטה, אלא נימקה באריכות את קביעתה מדוע לדעתה העותר מסוכן, ולכן אינו ראוי לשחרור על תנאי.

 

15.       על אף חלוף זמן ארוך מאז תחילת מאסרו והתנהגותו החיובית הגלויה בין כתלי בית הסוהר, קבעה הועדה כי הוא מסוכן בשל מעשיו בגינם הוא מרצה את עונשי המאסר, וכן התייחסה לעברו הפלילי לפני ביצוע המעשים נשוא המאסר, ועל התנהגותו במהלך מאסרו, כפי שעולה מהמידעים החסויים ומחוות דעת שב"כ.

 

16.       הערכת מסוכנותו של העותר בהתבסס על העבירות בגינן הוא מרצה עונש מאסר כפי שניתן ללמוד מתאור הארועים בכתבי האישום ובפסקי הדין שצורפו כנספחים א'-ג' לעתירה, הינה מוצדקת וסבירה גם אם חלף זמן רב מאז בוצעו.

 

17.       עיון בתיק 33/84 (ביהמ"ש הצבאי בלוד) מגלה כי העותר זרק רימון יד לביתו של עסקן ערבי ביפו על רקע פלילי, ורק בדרך נס לא נפגעו אנשים שהיו בבית, ונגרם נזק לרכוש בלבד. הנאשם גויס לארגון הפת"ח ע"י אסירים שהכיר במאסרו הקודם, נסע לדנמרק, ובמהלך מספר שבועות, עת שהה שם, הסכים לבצע פיגועים בארץ תמורת 25,000 דולר, וכן לרכוש נשק מחיילים ועבריינים. הנאשם קנה 3 רימוני יד ואקדח ומסר אותם לאחרים על מנת שישמרו עליהם.

מעשים אלה עשה העותר בעת שעונש של מאסר על תנאי בן 30 חודשים תלוי ועומד נגדו. לאחר שהופעל המאסר על תנאי באופן מצטבר, הוא נידון לעונש כולל של 17.5 שנות מאסר (ראה נספח א' להודעת הערעור).

 

 

 

אף אם העסקן שאל ביתו זרק העותר את הרימון סלח לעותר על מעשהו, וביטא את סליחתו בכך שחתם על נכונותו לערוב אישית (יחד עם עוד נכבדים ערבים ביפו) לקיום תנאי שחרורו על תנאי של העותר (ראה נספח ו' לעתירה), אין בכך כדי להפיג את מסוכנותו של העותר לכלל הציבור כפי שהוכיח במעשיו הפליליים והבטחוניים שתוארו לעיל.

 

18.       אף התנהגותו של העותר בעת ריצוי עונש המאסר הנ"ל, כמתואר בגזר הדין בתיק 183/89 (ביהמ"ש הצבאי בלוד), מלמדת על מסוכנותו.

העותר ביקש מאסירים שיספקו לאנשי פת"ח שני אקדחים תמורת כסף, שישמשו את פעילי הארגון לחטיפת חיילים לצורך ניהול מו"מ על שיחרור אסירים בטחוניים, וכן ביקש שישיגו עבורו רעל על מנת להרעיל אדם. כמו כן, היה העותר שותף להעברת אקדח ע"י האסירים לאנשי הפת"ח, ונדבר עם אחר שישיג אקדח, אותו אדם אליו פנה השיג את האקדח והעביר אותו לאחר (ראה נספח ב' לעתירה).

 

19.       מעשים אלה של העותר במהלך מאסרו כאסיר בטחוני בשנים 1989-1986, נעשו על רקע אידיולוגי, ויש בהם כדי ללמד על מסוכנותו.

בבג"צ 1920/00 ח"כ גלאון נ. ועדת השחרורים פ"ד נ"ד(2) 313, 323, 324 קבע כב' השופט אור:

"אכן, אופייה של העבירה, כשלעצמה, אין די בו, בדרך-כלל, כדי להסיק שאין האסיר ראוי לשחרור מוקדם. אולם ישנם סוגי עבירות, אשר אופיין החמור והמיוחד ודרך ונסיבות ביצוען, עשויים להצביע, כשלעצמם, על מסוכנותו של האסיר, ועל החשש מפגיעה בביטחונו של הציבור כפועל יוצא משחרורו המוקדם (ראו בג"ץ 281/61 שם טוב נ' ועדת השחרורים שליד שירות בתי-הסוהר [5], בעמ' 2063). עבירות המבוצעות על רקע לאומני-אידיאלוגי עשויות, בנסיבות מסוימות, להיכנס לגדר זה".

 

20.       מעשיו הנ"ל של העותר, אליהם יש להוסיף את ניסיון הבריחה שעשה יחד עם אסירים אחרים, כאשר הם ניצלו שיפוצים בכלא שיקמה וחצבו מנהרה בתאם נשוא ת.פ. 1528/97 (בימ"ש השלום באשקלון), זיכו אותו במעמד של "אסיר בטחוני", אשר לגביו קיים חשש שיחזור לסכן את בטחון המדינה ואזרחיה, במיוחד במצב הבטחוני ששורר עדיין במדינתנו.

 

21.       מסוכנותו של העותר נלמדת גם מעברו הפלילי לפני ביצוע העבירות בגינן הוא מרצה את עונשי המאסר.

לעותר 10 הרשעות קודמות בעבירות אלימות, רכוש, סמים ונשיאת נשק בגינן ריצה עונשי מאסר. העותר שוחרר שחרור מוקדם בשנת 1981 בעת מאסרו הראשון אך   כאמור מעל באמון שניתן בו, וחזר לבצע עבירות. הוא נדון בשנת 1982 למאסר שני, ובשנת 1984 החל לרצות את המאסר הנוכחי.

 

 

 

 

22.       עיון במידעים החסויים של שב"ס מעלה שהתנהגותו הסמוייה של העותר "מתחת לפני השטח" היא התנהגות שלילית. אין בעובדה שהעותר לא הועמד לדין משמעתי בגין התנהגות זו כדי לפקפק במהימנות המידעים, שכן העמדתו לדין או נקיטת הליכים לגביו במסגרת בית הסוהר עלולים היו לחשוף את זהות מוסרי המידע.

 

23.       כך גם באשר לחוות דעת שב"כ, שחלקה הגלוי הועבר לב"כ העותר, ושני חלקיה הוצגו בפני הוועדה ובפנינו.

מעיון בחוות הדעת עולה כי העותר משתייך במהלך מאסרו לארגון הפת"ח, ומקיים קשר רציף עם ארגוני טרור שונים, אשר תומכים כספית באסירים בטחוניים, לרבות בעותר, כפי שעולה מהקבלות שהוצגו בפני הוועדה שליד כלא אשל, שדנה בבקשת העותר לשחרור מוקדם, בקשה שהגיש העותר בסוף שנת 2002 (ראה סעיפים 5-3 לחוות הדעת של יועמ"ש שב"כ במחוז הצפון מיום 7.9.03).

קיומו של קשר כזה, אשר מצא בטוי גם במעשיו של העותר נשוא תיק 33/84 ו- 183/89 בביהמ"ש הצבאי בלוד, ובהתנהגותו בבית הסוהר, נותן בסיס מוצק לקביעת מסוכנותו של העותר לבטחון המדינה, במיוחד במצב הבטחוני שבו מצויה מדינת ישראל, שלא חל בו, למרבה הצער, שנוי משמעותי מאז ביצע העותר את המעשים בגינם הוא מרצה את מאסריו.

לאור האמור לעיל אין בזמן שחלף מאז ביצוע אותם מעשים ועד היום, כאשר העותר לא הוכיח בהתנהגותו בבית הסוהר כל שינוי בעמדותיו בקשר אליהם, כדי להפיג את מסוכנותו ולגרום לשחרורו על תנאי.

 

24.       ב"כ העותר סומך טענותיו על דעת המיעוט שהביע הפסיכולוג ד"ר איילון בהחלטת הוועדה מיום 2.11.03, לפיה תקופת המאסר ותנאיה לימדו את העותר לקח, וסביר להניח שאם יזכה לשחרור על תנאי לא יחזור לפגוע בבטחון המדינה. לדברי ד"ר איילון חל שינוי בעותר לאחר ניסיון הבריחה הכושל שביצע בשנת 1996.

 

25.       חוות דעת שב"כ והמידעים החסויים של שב"ס שהוצגו בפני הוועדה ובפנינו, שומטים את הבסיס מתחת לדעת המיעוט של ד"ר איילון, לפיה חל שינוי בהתנהגות העותר, ומשכך סביר להניח שלא יסכן את בטחון הציבור אם ישוחרר על תנאי. כמו-כן אנו דוחים את הטענה כי חל שינוי בהתנהגות העותר במהלך תקופת מאסרו באופן שמפיג את מסוכנותו.

 

26.       ב"כ העותר טוען כי היחס הבלתי סביר בין אורך תקופות המאסר שמרצה העותר לחומרת העבירות בהן הורשע, מצדיק את שחרורו המוקדם. הוא סומך טענתו על הוראות סעיף 10 א' לחוק, שזו לשונו:

"במקרים בעלי חומרה ובנסיבות מיוחדות שבהם סברה הועדה כי שחרורו של האסיר על-תנאי יפגע במידה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט, אכיפת החוק ובהרתעת הרבים, משנוצר יחס בלתי סביר בין חומרת העבירה, נסיבותיה והעונש שנגזר על האסיר לבין תקופת המאסר שיישא האסיר בפועל אם ישוחרר, רשאית הועדה להביא בחשבון גם נתונים אלה בהחלטתה, נוסף על הנתונים המפורטים בסעיף 9; משקלם של הנתונים לפי סעיף קטן זה בהחלטת הועדה יפחת ככל שיגדל החלק מעונש המאסר שהאסיר כבר נשא".

 

27.       איננו מקבלים טענת ב"כ העותר לפיה כשם שתקופת מאסר קצרה בשל עבירות חמורות (בעקבות קבלת בקשה לשחרור על תנאי) עלולה לגרום לפגיעה באמון הציבור במערכת המשפט, כך גם תקופת מאסר ארוכה שהוטלה על עותר ביחס לחומרת העבירות שביצע, ושלא קוצרה בשל דחיית בקשה לשחרור על תנאי, עלולה לגרום לפגיעה כזו, שכן קביעות הערכאות השיפוטיות שהטילו על העותר את עונשי המאסר שהוא מרצה כיום, אינן עומדות לבחינת הוועדה, ואף אינן עומדות לבחינת ביהמ"ש שבודק את סבירות החלטת הוועדה.

 

28.       ד"ר אילון פירש באופן מוטעה את סעיף 10(א) לחוק, כאשר גרס כי אם  העותר הוענש באופן בלתי סביר – רשאית הועדה להביא שיקול זה במסגרת שיקוליה. ד"ר אילון מתייחס לעונש המאסר בן 10 שנים שהוטל על העותר באופן מצטבר בתיק 183/89 הנ"ל אך לא כך הדבר שכן מלשונו הברורה של סעיף 10(א) עולה כי הוא מוסיף נימוק לדחיית בקשתו של אסיר לשחרור על תנאי, על אלה הנזכרים בסעיף 9 לחוק, וזאת כאשר השחרור ייצור יחס בלתי סביר בין משך תקופת המאסר שירצה האסיר עד מועד השחרור על תנאי, לעומת חומרת העבירה, נסיבותיה ועונש המאסר שנגזר עליו בגינה.

 

 

 

 

דוגמא להפעלה נכונה של סעיף 10 א' לחוק ניתן למצוא בפסק דינו של כב' השופט א. א. לוי ברע"ב 2544/06 נג'יב נ. ועדת השחרורים, טרם פורסם, שקבע:

 

"מלשון הסעיף עולה כי על דרך הכלל, מוגבלים שיקוליה של וועדת השחרורים לבחינת השאלה "האם על רקע העבירות שבעטיין נאסר, והתמורות שעברו עליו בתקופת מאסרו, עלול האסיר אם ישוחרר לשוב ולסכן את הציבור" (רע"ב 6803/04 דב אנג'ל נ' בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, פ"ד נט(2) 176, 185). עם זאת, במקרים בעלי חומרה מיוחדת - בהם שחרורו המוקדם של האסיר ייצור פער בלתי סביר בין העונש שנגזר לתקופת המאסר בה נשא - רשאית הוועדה להביא בחשבון שיקוליה אף את הפגיעה שעלול השחרור להסב לאמון הציבור במערכת המשפט, ואת הפגיעה העלולה להיגרם לאינטרס של התרעת הרבים".

 

29.       בסיפא פסק הדין נתייחס לטענת העותר בדבר אפליה בין אסירים יהודים וערבים, ובמיוחד ערבים אזרחי מדינת ישראל, בכל הקשור לשחרור על תנאי.

ב"כ העותר סומך טענותיו בענין זה, שפורטו בפרק ב(ב) לעתירתו, על דו"ח מחקר שערכו פרופ' רטנר ופרופ' פישמן "צדק לכל? יהודים וערבים במערכת המשפט בישראל", ועל מאמר "אפליה ואי שוויון בפלילים" שכתבה גב' נעמה ישובי, ואשר הוצגו בפנינו.

 

 

איננו רואים צורך להתייחס לממצאי המחקר ולנתונים המובאים במאמר, שכן המחקר והמאמר אינם מתייחסים להליך של שחרור על תנאי ממאסר.

המחקר מתייחס לאפליה ואי שוויון בין עצורים ואסירים, יהודים וערבים, בכל הקשור לסגירת תיקים, הרשעות והטלת עונשי מאסר, ואילו המאמר מתייחס לתנאי מעצר ומאסר ואלימות שוטרים. משכך אין בהם כדי לבסס טענת אפליה בין אסירים ערבים, וביניהם העותר, לאסירים יהודים בענין הרלוונטי לעתירה זו.

 

גם פסק דינו של ביהמ"ש בעע"א 2149/02 (ת"א) היועמ"ש נ. ועדת השחרורים ואברושמי, שצורף כנספח כ' לעתירה, אינו יכול לתמוך בטענת האפליה שהעלה ב"כ העותר, שכן שם התחשב ביהמ"ש, כמו גם הוועדה שעל החלטתה עתר היועמ"ש, בשנוי הממשי שחל אצל האסיר במהלך מאסרו, ובכך שהוא מצוי בדרך של שיקום שמובילה לשילובו בחברה. נתונים אלו לא קיימים אצל העותר שבפנינו.

לא למותר לציין שעניינו של אברושמי הוחזר לוועדה, אשר דחתה את בקשתו לשחרור מוקדם מאחר והוא השתמש בסמים במהלך מאסרו והחלטתה אושרה ע"י ביהמ"ש בעע"א (ת"א) 1695, 

 

דוגמא להתייחסות שווה לאסיר יהודי שביצע עבירות פליליות על רקע אידיולוגי ניתן למצוא בפסה"ד בעע"א 1727/02 (ת"א) אסקין נ. ועדת השחרורים והיועמ"ש שבו נדחתה בקשתו של העותר לשחרור מוקדם וביהמ"ש קבע כדלקמן:

 

"בראש ובראשונה יש לציין כי אין חולק על כך שהחזקה בהשקפות מסוימות, ותהיינה קיצוניות ככל שתהיינה ובהבעת דעות אשר לגביהן הסתייגות חריפה מצד מרבית האוכלוסייה, בכל אלה אין די כדי לשלול שחרור מוקדם או לבסס חשש למסוכנות. הבעיה היא שהעותר לא הסתפק רק בהבעת דעות ובפרסום השקפותיו, אלא הדברים יצאו גם אל הפועל על ידי ביצוע עבירות פליליות, כאשר העותר עצמו איננו מבצע את הדברים בפועל, אך הוא זה שיוזם ביצוע העבירות הללו ושולח אחרים כדי לבצען.

אין ספק כי לאור כל אלה, ולאור החומר החסוי שהומצא לועדה מטעם שב"כ, רשאית היתה הועדה להגיע לכלל מסקנה, כי אכן יש חשש ניכר למסוכנות מצד העותר.

בהקשר זה יש לחזור ולהדגיש את שנאמר פעמים הרבה לגבי עבירות שנעשו על רקע לאומי בטחוני ועל בסיס אידיאלוגי אשר נסיבות ביצוען יכולות להצביע לכשעצמן על המסוכנות הצפויה מהאסיר. כך מצינו בבג"צ 281/61 שם טוב נ' ועדת השחרורים פ"ד טו(3) 2060 כי "יתכן סוג של מעשי עבירה, כגון למשל מעשים הפוגעים בביטחון המדינה, אשר אופיים החמור והמיוחד עשוי להצביע הוא לבדו על הסיכון לאינטרסים של הציבור אשר יווצר אם האסיר יוצא לחופשי לפני תום תקופת המאסר שנקבעה בגזר הדין". הדברים הודגשו עוד יותר בבג"ץ 1920/00 גלאון נ' ועדת השחרורים פ"ד נד(2) 313 שם נקבע כי יש עבירות המבוצעות על רקע לאומני – אידיאולוגי אשר אופיין החמור והמיוחד ודרך נסיבות ביצוען, עשויים להצביע כשלעצמן על מסוכנות של האסיר, ולחשש מפגיעה בביטחונו של הציבור באם ישוחרר בשחרור מוקדם. דברים אלה יפה כוחם גם לגבי המקרה דנן".

 

30.       לאור כל האמור לעיל, קביעת הוועדה לפיה אין לשחרר את העותר על תנאי בשל מסוכנותו היא סבירה ומוצדקת, ואין כל נימוק להתערב בה.

 

לפיכך אנו דוחים את העתירה.

 

ניתן היום א' בסיון, תשס"ו (28 במאי 2006) במעמד ב"כ הצדדים והעותר.

                                                                                

 

קלדנית: ליאת ב.