לפרשה הזו חברו סעיף בחוק העונשין אשר נולד לאחר המקרה הטראגי של כרמלה בוחבוט, עורכת דין ממקרה מפורסם אחר (סמדר בר-נתן שייצגה את טלי פחימה), דמויות עם שמות עם צליל מזרח-אירופי שכמו נלקחו מתל אביב של שנות החמישים, נרטיבים מתנגשים ומשתנים, וסיפורים על רצח, התעללות מינית, הצתה וקנאה, כמו נלקחו מסיפוריו של הסופר הרוסי מיכאיל בולגקוב.
בסופו של יום, בכדי לתחום את כל אלו לסעיפי חוק משפטיים יבשים, נפסק כי סבטלנה אורית זורין הציתה את דירת המנוח - קשיש בן 80, במטרה להמיתו, אינה זכאית להגנה שבסעיף 300א(ג) לחוק העונשין הקובעת עונש מופחת עבור מי שביצע את הרצח מתוך מצוקה נפשית מתמשכת שנבעה מהתעללות מתמשכת של קורבן הרצח בו.
השופט
יורם דנציגר קבע (7.9.10) כי המערערת אינה זכאית להגנת הסעיף הזה וכי לא הצליחה להוכיח כי סבלה התעללות מתמשכת, או כי ביצעה את הרצח בצילה של התעללות זו.
השופט דנצינגר אימץ את מסקנותיו של בית המשפט המחוזי ולפיהן הרצח בוצע בקור רוח, בתכנון ובכוונת תחילה, וגם אם היה "קנטור" מצד המנוח (אשר שכב על מיטתו ואמר לה 'בואי'), לא ניתן לזקוף את הרצח לאותו קנטור, שכן המערערת הכינה מראש את הבנזין ואת הגפרורים - ורצח מתוכנן שבו הרוצח הולך לחנות של 'טמבור' ורוכש בנזין, אינו יכול להתיישב עם 'הצתה' רגעית של הנפש, אשר גורמת לגוף לאבד שליטה לרגע לא ברור.
המערערת נמצאה לא אמינה עורכת דינה של המערערת, סמדר בר-נתן הידועה מפרשת טלי פחימה, ניסתה לשכנע את בית המשפט כי המערערת הייתה נתונה להתעללות מתמשכת מצד המנוח, כי גם אם עדותה לא הייתה קוהרנטית והיו בה אי אלו סתירות, קורבן של עבירת מין אינה יכולה תמיד לגבש עדות רציפה וקוהרנטית וזאת עקב השפעת הטראומה עליה.
כן הביעה עורכת הדין פליאה, כיצד זה בית המשפט, אשר קובע כי עדותה של המערערת אינה קוהרנטית, מקבל אותה לעניין אחד - ההצתה, ודוחה אותה לעניין אחר - ההתעללות המינית אשר עברה המערערת מצד המנוח.
השופט יורם דנציגר נוטל את הכדור שזרקה לו עורכת דינה של המערערת ומסביר כיצד זה בית המשפט מאמין למערערת בעניין הצתת דירת המנוח, אך לא בעניין ההתעללות המינית: תוך הסתמכות על ממצאי (אי) המהימנות של בית המשפט המחוזי, קובע יורם דנציגר כי לאורך כל ההליך לא האמין בית המשפט לעדותה של המערערת שהשתנתה מספר פעמים: כך לדוגמה את הכוויות בידיה וברגלה, אשר אירעו למערערת עקב ההצתה שביצעה בדירה, הסבירה המערערת פעם בכך שבישלה ונשפך עליה שמן רותח, פעם בכך שאחר הצית את הדירה, ופעם בהסבר אחר, והסיבה היחידה שבית המשפט האמין לגרסתה האחרונה, בה הודתה בהצתה, הייתה משום שלכך היו ראיות חיצוניות - סוג הכוויות שנמצאו על גופה של המערערת התאימו לתיאור ההצתה.
לעומת זאת, מביא השופט דנציגר מדבריו של בית המשפט המחוזי, לא היו כל סימנים חיצוניים להתעללות המינית של המנוח במערערת: כך לדוגמה הגם שהיא טענה כי הוא הטריד אותה טלפונית בלא הרף, פירוט השיחות מצידה מעלה תמונה של התקשרויות רבות אליו; אומנם המערערת גרסה כי הוציאה את בנותיה מוקדם מבית הספר עקב חששה כי המנוח איים לפגוע מינית בבנותיה, אך בפועל, היא עשתה זאת אך ורק שלוש או ארבע פעמים בשנתיים ומכאן לא ניתן ללמוד כי עשתה זאת בשל חשש מפגיעה מינית בהן; כן נדחתה גרסת המערערת כי המנוח סחט אותה מינית ואיים עליה כי אם לא תיענה לדרישותיו המיניות הוא יפרסם את דבר הקשר ביניהם, שכן הוכח כי דווקא המנוח הוא זה שהתבייש להיראות בחברתה פן ירננו כי "יש לו מאהבת צעירה".
מה שתרם לאי האמינות של המערערת היה הסברה להצתה: לטענתה, היא שפכה בנזין מסביב למיטת המערער בכדי ליצור "חומת הפרדה" של אש בינה לבינו, טיעון אשר משתמש במוטיבים מתחום התוכנה (תוכנת "חומת האש" המגינה על המחשב מפני וירוסים), אך אין לו כל אחיזה במציאות: אם אדם רודף אחריך ואת מבוהלת, בירחי לאחד החדרים בבית ונעלי את עצמך, ודיחפי רהיטים אל הדלת בכדי למנוע ממנו לפגוע בך. בירחי לאחד השכנים ובקשי לטלפן למשטרה. "חומת אש?" דרכה של אשר להתפשט, היא לא יכולה להוות "חומה".
ראיות נוספות בשלב הערעור לפנים משורת הדין את פסק דינו ביסס השופט דנציגר על פרקטיקה משפטית נוהגת, אשר נולדה מתוך רצון לחיסכון בזמן שיפוטי ודיוני ויעילות, ולפיה ערכאת ערעור לא תתערב בממצאיה העובדתיים של ערכאה קודמת: השופט דנציגר קבע, על סמך כלל זה ולפיו "לא תתערב ערכאת ערעור בממצאיה הדיוניים של ערכאה דלמטה" כי אם בית המשפט אשר התרשם ישירות מן העדים קבע את שקבע, כך יהא, ויש לסמוך על קביעתו.
עם זאת, בצעד חריג ולאור חומרת הסעיף בו הורשעה המערערת התיר השופט דנציגר לצרף כחריג ראיה שלא הועלתה בבית המשפט המחוזי: עדות של מומחית לנפגעות תקיפה מינית, שרי עוז, ולפיה המערערת ביצעה את הרצח מתוך מצוקה נפשית אשר נולדה עקב התעללות המנוח בה.
עדות זו לא הובאה בבית המשפט המחוזי בידי בא-כוחה הקודם של המערערת, אשר הרים ידיים בשלב הטיעונים לעונש, שכן בית המשפט דחה ממילא את גרסתה של המערערת, הגם שהיה בידו להביא עדות זו בשלב הטיעונים לעונש, בו מנסה העבריין שהורשע להציג טיעונים להקלה בעונשו.
עם התחלפות הסוסים לקראת שלב הערעור במירוץ החליטה בר-נתן לנסות חזית זו, ולנסות לבקע במעט את המחסום הדיוני אשר מונע מנאשם להרחיב חזית בשלב הערעור - הגם שהשופט דנציגר איפשר לה להביא ראיה זו, הוא דחה את הטענה לגופה: השופט דנציגר מצא כי בעת החקירה המשטרתית הודתה המערערת בכך שרצחה את המנוח כי "רצתה להיפטר ממנו" ואך ורק כאשר עורכי דין נכנסו לתמונה, שינתה את גרסתה כך שתתאים לתנאיו של סעיף 300א(ג) לחוק העונשין.
על התאמת הנרטיב האישי לנרטיב המתבקש מסעיף החוק לציין, כי התאמת הסיפור העובדתי לדרישותיו של סעיף חוק זה או אחר אינו ייחודי דווקא למקרה זה: ככלל, כמעט בכל הליך משפטי, כאשר בעל הדין - שיש לו סיפור עובדתי מסוים - למד כי סעיף חוק זה או אחר יסייע בידו, הוא מתאים את עובדות סיפורו לסעיף זה, הכל בכדי לקבל את מבוקשו מבית המשפט.
באותו האופן גם רשויות עושות כן: יש והרשות מבקשת לבצע מעשה, ונדרש לה סעיף מסוים בחוק, אשר יכשיר מעשה זה. אם העובדות אינן שם, היא 'מעגלת פינות' בכדי להתאים את ה"עובדות" לסעיף החוק הרצוי לה. אם התיאור העובדתי בפסק הדין תואם את אשר אירע במציאות ואינו נובע מכשל של עורך הדין בערכאה הקודמת לתאר דברים כהווייתם (שכן לא תמיד האמת העובדתית עולה בקנה אחד עם האמת המשפטית ויש והסיפור האמיתי 'מתמסמס' בתוך כתבי הטענות ונקבר מתחת הריסותיהן) - ניתן ללמוד כי המערערת הציתה את המנוח ממניעים מכוונים, למדה כי יש סעיף חוק שיכול להגן עליה וניסתה בדיעבד להתאים את הסיפור לסעיף חוק זה.
כאמור, אין לדעת זאת, שכן מה שמספר בית המשפט הוא מה שהצליחו בעלי הדין להעלות לפרוטוקול: יש לזכור כי הסיפור העובדתי שמצטייר בפסק הדין הוא סיפור שהותך בכור ההיתוך של כללים פרוצדורליים שאינם מאפשרים להציג את מלוא הסיפור, אלא רק את חלקו, ומרביתו תלוי בשאלה למי מעורכי הדין מתמחה יותר חרוץ אשר כתב כתבי טענות רהוטים יותר אשר מציגים את הסיפור של צד כזה או אחר כאמין יותר וכמשכנע יותר. יש לזכור כי נאשמים בהליכים פליליים מיוצגים לעיתים בידי סניגורים ציבוריים שזמנם וכוחם אינו מצוי בידם כמו סניגורים פרטיים, ועל כן האמת העובדתית עלולה להתמסמס בתוך פסק הדין, ובשלב הערעור כבר "אין להתערב בממצאים עובדתיים".
