שופט בית המשפט העליון,
יצחק עמית, דחה (15.5.24) את עתירת תנועת אומ"ץ נגד סכום קצבת אזרח ותיק (לשעבר קצבת זיקנה), בה נטען שהסכום הנמוך בו מדובר אינו מאפשר את הזכות לקיום בסיסי בכבוד. מדובר בסכום בסיסי של 1,680 שקל, כאשר רוב הזכאים מקבלים בפועל 2,500 שקל בחודש. אומ"ץ טענה, כי הקצבה הועלתה בשישה שקלים בלבד מאז 2003 וביקשה להעמיד אותה על 5,700 שקל בחודש.
עמית אומר כי "חרף ההבנה לכאבם ולמצוקתם של העותרים והאזרחים הוותיקים אותם הם מייצגים", דין העתירה להידחות בשל שורה של טעמים. מדובר בבקשה להתערבות בחקיקה ראשית של הכנסת בתחום המדיניות הכלכלית וסדרי העדיפות החברתיים, ובכך מתחם ההתערבות של בג"ץ הוא צר במיוחד - במיוחד כאשר מדובר בתוספת משאבים. לעתירה לא הונחה תשתית עובדתית מספקת, אשר תתייחס למקורות הכנסה נוספים של האזרחים הוותיקים ותוכיח שאין בכך כדי לתת מענה לצרכיהם החומריים.
טענה נוספת הייתה, שיש להתייחס לקצבה כביטוח פרטי, כך שמי ששילמו עשרות שנים דמי ביטוח לאומי - יקבלו קצבה הולמת. עמית דוחה גם אותה: "טענה זו אינה מתיישבת עם תכליתו של הביטוח הלאומי, וכבר נדחתה על-ידי הפסיקה בעבר". הוא מצטט את פסק דינה של השופטת איילה פרוקצ'יה משנת 2010:
"הביטחון הסוציאלי בישראל, הבנוי על תפיסה של סולידריות ועזרה הדדית, נשען על ההנחה כי המבוטח ישלם על-פי יכולתו בהתאם לרמת הכנסתו, ויקבל על-פי מידת נזקקותו ברף המינימאלי הנדרש לסיפוק הצרכים הבסיסיים לקיום בכבוד. מעצם רעיון זה נגזרת התוצאה כי לא מתחייבת זיקה בין גובה דמי הביטוח המשתלמים למוסד, לבין גובהן של הגמלאות המשולמות לזכאים - שהראשון בנוי על מימד היכולת הכלכלית, והשני נשען על סיפוק צרכים בסיסיים לקיום בכבוד".
לבסוף דוחה עמית את הטענה לפיה המדינה הפקיעה את עודפי הגבייה של הביטוח הלאומי לצורך כיסוי גרעונות תקציביים שלה. הוא אומר כי מדובר בהשקעה של העודפים על החוק והסכם משנת 1980 בין הביטוח הלאומי לבין הממשלה. כספים אלו אינם מיועדים לכסות גרעונות אלא למקסם את טובת המבוטחים והמדינה חייבת להחזיר אותם. השופטים
יעל וילנר ו
חאלד כבוב הסכימו עם עמית. את אומ"ץ ייצגו עוה"ד יצחק מינא, יצחק בורובסקי וחנוך קינן; את המדינה ייצגו עוה"ד
ענת גולדשטיין ויעל קולודני; את הכנסת ייצג עו"ד יצחק ברט; ואת היועצת המשפטית - עו"ד רועי קהת.
