לפני איזה זמן ביקר אצלי ידיד חובב סיפורים. ירדנו לבית העלמין שלנו, שהתעשר בשנים האחרונות בסיפורי חיים מרתקים. מהם סיפורי מקום נושנים, מהם סיפורי חצר שכוחים, ומהם סיפורים שכל הארץ שמעה וקראה עליהם. בית העלמין שלנו, פניו ממש כפני הקיבוץ. אנשים צדיקים, גיבורים ידועים שקנו להם שם, טמונים, עד תחיית המתים, בצידם של אנשים שלא הייתי מברך עליהם דווקא "אשרי יולדתם". אבל מולדת, כידוע, אין קונים. ובכפר המולדת, הקולט ברחמים רבים אל אדמתו את השבים אליו ממרחקים, כולם ראויים, וכולם זכו למצבת האבן המקובלת.
חבורת החלוצים מגרמניה, מראשוני קיבוצנו, שעלו בראשית שנות השלושים, הם באמת סיפורים לעצמם. ישבנו על אחד הספסלים ושוחחנו על הנפטרים ועל הסודות שלקחו איתם אל אדמתנו. וידידי הצביע על אחת המצבות ושאלני האם למשל אני זוכר את... הוא התקשה קצת בקריאה, התקרב ואמר, כן, מי זאת ליס מֶלֶר? והוסיף, ומי זאת גֶרדה פוּקס המצוינת בטבלת האבן הקטנה? נזכרתי לפתע בליס מלר ואמרתי לו מתוך שגרת לשון, אה, אלו, הנאהבות והנעימות שגם במותן לא נפרדו. ולפתע עלה בדעתי כמה אומץ נדרש בשנות השלושים להיות אישה אוהבת נשים, ועוד בקיבוץ קטן של 'השומר הצעיר', שזה עתה עלה על הקרקע!
ידידי משכני בלשוני, ואני סיפרתי. ליס הייתה משוררת בשפה הגרמנית, ספרנית ומתרגמת. היא נולדה בהמבורג, גרמניה, לפרופסור קתולי לתיאולוגיה, שהיה מתנגד חריף למשטר הנאצי. אחותה הייתה פסנתרנית מצליחה בשווייץ. ואחיה כומר-מיסיונר שפעל שנים רבות באפריקה. בנעוריה בילתה כמה שנים בשווייץ ועבדה בברלין בחנות הספרים הגדולה של ש"ז שוקן. בחנות התקרבה ליהדות, ולמדה אצל הרב הברלינאי המפורסם יואכים פרינץ. ובשנת 1933 החליטה להתגייר. שוקן בכבודו ובעצמו טיפח אותה וקירב אותה. כשתפסו הנאצים ימ"ש את השלטון עודד אותה אביה לעלות לארץ ישראל, עם חבריה הטובים, והיא עלתה איתם בשנת 1935 לאדמות וואדי חווארית, הלא הוא קיבוץ עין החורש, שבביצות עמק חפר.
ניסיונה לחיות בקיבוץ לא צלח, היא נשאה איתה איזה סוד אישי שלא התאים לחיי היחד, והיא עברה לחיפה, ועבדה שנים רבות כמוכרת ראשית בחנות הספרים 'רינגרט'. ב-1964, עם סגירת החנות, עבדה כספרנית בספריית המכון האוניברסיטאי שקדם לספריית אוניברסיטת חיפה. במשך יותר מעשור הייתה מנהלת מחלקת הרכש של הספרייה. היו לה קשרים עם משוררי חיפה יעקב אורלנד, ש. שלום ואחרים, שתרגמה משיריהם לגרמנית והם תרגמו משיריה לעברית. כן תרגמה משירי עזרא זוסמן, שלמה טנאי ואחרים. ליס הייתה גם ידידה קרובה של הצייר צבי מאירוביץ ואשתו הסופרת יהודית הנדל.
אהבת חייה היה הצייר יעקב וכסלר, שבו פגשה בעין החורש. לימים היה יעקב וכסלר צייר ידוע וממייסדי מכון אבני לאמנות. החיים לא חיברו ביניהם, אך הוא צייר באהבה רבה את דיוקנה, וגם אייר את שני ספרי שירתה. יעקב וכסלר לא נטמן אצלנו, אבל ניתן לומר במעט הפלגה, שרוחו שורה מעל כמה מצבות. ליס הייתה מעשנת כבדה, עם קנה עישון מיוחד, מסופרת תמיד קצרות, ממש כמו הגברות הגרמניות הרזות והספורטיביות שראינו במגזינים. וכשהתבגרתי, גיליתי לפתע שהייתה משוררת ומעט משיריה גם תורגמו לעברית.
שיריה הם רומנטיים מיושנים אך עדינים. ונימה רכה של אהבת נשים לא מוגשמת מרחפת עליהם. אורלנד תרגם משיריה
לאה גולדברג, ועזרא זוסמן, מנפרד וינקלר ואפילו ישראל רינג מעין המפרץ וטוביה ריבנר ממרחביה. וכמובן אפרים גילאי ז'ל, שהיה מידידיה הקרובים בקיבוץ.
את גרדה פוקס ("שועלית" כמו שכינתה את עצמה), אף היא ספרנית, פגשה בחיפה. הן היו ידידות קרובות מאד. ידידותן החזיקה מעמד שנים רבות. הייתה זו כמובן אהבה לסבית לכל דבר, אלא שבעידן הפוריטני של אותן שנים לא דובר לא הוזכר ולא נרמז אפילו, קשר כל כך יוצא דופן ומתגרה בחברה. כל חברותיה בקיבוץ, יוצאות גרמניה, ידעו על הזוגיות הלסבית שלה. ביקוריה בקיבוץ הפכו לביקורים זוגיים עם גרדה ה"שועלית". בני ה"ייקים" שלנו ובנותיהם זוכרים עד היום את דמותה של "השועלית".
גרדה פוקס תרגמה את שמה לעברית ללא שום חוש ללשון, בדומה ליוצאי גרמניה אחרים. וכשהייתה מבקשת מהילדים שיקראו לה בשם "שועלית", הם היו מתפוצצים מצחוק ובורחים מהחדר. בזיכרונם נזכר זוג הנשים המשכילות הללו, כזוג לסבי קלאסי: ליס מלר בעלת המראה הגברי, תספורת קצרצרה, עישון כבד, קול שנחרך מהעשן. וגרדה פוקס בעלת המראה העגלגל והנשי, והקול הרך והמתחנחן.
ליס מלר נפטרה ב-1976. לפני מותה ביקשה להיקבר בעין החורש, הקיבוץ שעשתה בו את ימיה הראשונים בארץ, שהיה לא רק תחנתה החשובה בחייה בארץ, אלא גם מקום מפלט, מנוחה בין ידידים מסורים, ושאיבת כוחות מחודשים. בקשתה התמלאה. האתר של ספרית האוניברסיטה של חיפה ברשת, הקדיש לזכרה דף או שניים. וגרדה פוקס, ה"שועלית", אהובתה, הצעירה ממנה בארבע שנים, נפטרה אף היא ממש באותה השנה, 1976. גרדה ביקשה לתרום את גופתה לקידום המדע. גם בקשתה כובדה, והיא אכן שוכנת לנצח על לוח המצבה למרגלותיה של אוהבתה.
