האם יחסי ישראל - ארה"ב בצומת מסוכן

הביטוי התנכ"י "לא לעולם חוסן" מקבל בימים אלה משמעות כפולה, האחת, בהתייחס לתוחלת הקשרים המיוחדים שבין ארה"ב לבין ישראל, האחרת, משיקה לאורך הנשימה האסטרטגי של ממד ההרתעה הישראלית במזרח התיכון.

בשני המישורים שהוזכרו, אותגרה מדינת ישראל כהוגן סביב אירועי ה-7 באוקטובר 2023, בעקבות התבוסה הצבאית שהנחיל ארגון החמאס לצה"ל בחג שמחת תורה תשפ"ד, מחד-גיסא, ובהינתן התמשכות מלחמת "חרבות ברזל", פקעה סבלנותה של ארה"ב כלפי ההנהגה המדינית הישראלית, עד כדי העמדה בספק של "היחסים המיוחדים" ובמשתמע, התמיכה האמריקנית הבלתי מותנית, בישראל, מאידך-גיסא.

בשעה שמדינת ישראל השכילה להתעשת מהלם ה-7 באוקטובר, עת העבירה את המלחמה אל שטח האויב במטרה נחושה לשים קץ לכוח הצבאי של חמאס ולעקור מן היסוד את משילותו ברצועת עזה, עלה בידי הממשל האמריקני, ככל הנראה בכוונת מכוון, לתקוע יתד עמוקה במרחב קבלת ההחלטות של קבינט המלחמה הישראלי.

התייצבותו הפומבית של הנשיא האמריקני ג'ו ביידן לצד ישראל במהלך ביקורו הסנסציוני בארץ במהלך השבוע השני של המערכה, תרמה באופן משמעותי להעלאת המורל, בפרט כאשר מהלך זה לווה בשיגור ארמדה אמריקנית אל מזרח הים התיכון כמהלך הרתעתי ספקטקולרי נגד חיזבאללה ואירן. מהצד הישראלי היה בכך משום המחשה ראשונה במעלה של היחסים המיוחדים, בשעת מבחן של אמת, גם כאשר ברקע הדברים שרר מתח עצים בין ממשל ביידן לבין ממשלת נתניהו על-רקע חילוקי הדעות המהותיים סביב הרפורמה המשפטית.

מפגש האינטרסים המוצהר בין ארה"ב לבין ישראל, לנוכח מוראות הדמים של ה-7 באוקטובר, התמצה בכורח ובצידוק המוחלטים להפרע מכוחו הצבאי של החמאס, כדי להסיר איום דוגמת זה שהציב בשעתו דאעש על העולם החופשי. להנהגה הישראלית לא היה ספק שזהו מצב הדברים לאשורם, וכי בת הברית הגדולה תתמיד במתן גיבוי ללא תנאי למהלכי המלחמה של צה"ל נגד ארגון החמאס, על-אף המחלוקות המהותיות בין ממשל ביידן הדמוקרטי, לבין ממשלת הימין הישראלית.

דריסת רגל

בנסיבות אלה, אין תמה שהרעיון לשיתוף בכירי ממשל אמריקנים בישיבות קבינט המלחמה בשלבים הראשונים של התמרון הקרקעי, נתפס ככזה הממחיש את האינטימיות של היחסים המיוחדים ואת התשואות המשתקפות מכך בהקשר להגשמת מטרות המלחמה.

עם התמשכות הלחימה ברצועת עזה הלך והתחוור כי המשולבות האמריקנית בתוכניות המלחמה של צה"ל קיבלה ציביון של בקרה מקרוב, על סף קיום זכות וטו על מהלכיה של ישראל. ביטוי מוחשי לכך בא לידי ביטוי לאחרונה בתביעת ממשל ביידן מממשלת ישראל לקבל מראש את תוכניותיה לפינוי האוכלוסייה האזרחית ממרחב רפיח טרם קידום מבצע קרקעי בעיר עצמה. בהמשך לכך הבהירה וושינגטון כי היא מתנגדת לכל מבצע ישראלי רחב היקף בעיר זו.

ליחסי גומלין מסוג זה אין אח ורע במערכת הקשרים המיוחדים שבין ארה"ב לבין ישראל. זכור היטב האולטימטום האמריקני לישראל לסגת מחצי האי סיני לאחר כיבושו מידיה של מצרים במבצע קדש ב-1956, אשר לא הותיר בפני ישראל ברירה אחרת, אולם חשוב לחדד כי בנסיבות הגיאו-פוליטיות ששררו בשעתו לא נרקמה מערכת של יחסים מיוחדים במישור האמריקני-ישראלי.

מכל מקום, מתחוור עתה כי דריסת הרגל של האמריקנים במערכת קבלת ההחלטות הישראלית, הפכה לסוג של משקולת כובלת, המאיימת ליטול את מרחב התמרון של ממשלת ישראל. עובדה זו הומחשה במלוא חומרתה, עת הנשיא ביידן הניח על השולחן את נשק האמברגו על משלוחי נשק מסוימים לישראל, למקרה של המרת פיו בכל הקשור למבצע הקרקעי ברפיח. עוד קודם לכן עמדה על הפרק כוונה אמריקנית להטיל עיצומים על יחידות ממוקדות של צה"ל בטענה להפרת זכויות אדם ביהודה ושומרון.

הגישה הדואלית המוקרנת מוושינגטון כלפי ישראל בהקשר להמשך המלחמה ברצועת עזה מתקרבת לרגע האמת, כאשר מתחוור יותר ויותר כי לדידה של ארה"ב על ישראל לסיים את המלחמה בעיתוי קרוב, גם ללא מבצע עצים ברפיח. ברור כי מגמה זו אינה עולה בקנה אחד עם עמדת המוצא האמריקנית לפיה יש להביא לחיסול כוחו הצבאי של חמאס ברצועה, שכן הותרת מרכיבים משמעותיים של סדר הכוחות של חמאס תאפשר את שיקום התשתית הצבאית של הארגון ואת ביסוסו מחדש של האיום הביטחוני על יישובי עוטף עזה.

חולשה ורפיון

בתוך כך, מסתמן כי למחלקת המדינה האמריקנית יש מעורבות בהפעלת שורה של מנופי השפעה במטרה להנחיל בשיח הציבורי בישראל מסרים לפיהם הפסקת הלחימה טומנת בחובה יתרונות מהותיים, בראש וראשונה בהקשר לגיבוש עסקת חטופים, אך גם במישור האזורי, כאשר מוצג כי ההיתכנות לנורמליזציה עם סעודיה קרובה מאי-פעם. חשוב לחדד כי "פיתויים" אלה נועדו בין השאר לעבות את הלחץ הפנימי על מקבלי ההחלטות, תוך ניצול מניפולטיבי של המשבר הפוליטי הפנימי בישראל.

המוטו המשתקף ממסרים אלה נועד לשרטט דימוי של חולשה וריפיון ישראלים, ולפיכך עיגון התובנה לפיה התלות הישראלית בארה"ב היא מוחשית מאי פעם. לפי לוגיקה זו, כשל ה-7 באוקטובר 2023 מהווה סוג של "קו-שבר" המסמן את קריסת מעמדה של ישראל כמעצמה אזורית. כך אפוא, ברי כי אין ביכולתו של צה"ל להתמודד לבדו, מול האיומים העלולים לנבוע ממערכה רב-זירתית, ולא פחות מכך, לסכל את איום הגרעין האירני.

ניתן לזהות במסגרת זו בין היתר, את הניסיון המופגן לגמד מההישג הישראלי בסיכול מתקפת הטילים והכטב"מים חסרת התקדים, של אירן בליל ה-13-14 אפריל 2024, ולהאדיר את חלקן של ארה"ב ומדינות נוספות ב"הצלתה" של ישראל מפני אסון נורא. בהמשך ישיר לכך היה ניתן לזהות מהלך אמריקני שקוף לעלוב ביכולותיו של המודיעין הישראלי, מעצם ההדלפה לתקשורת האמריקנית כי לארה"ב מידע ונגישות למקום המסתור של הנהגת ארגון החמאס ברצועת עזה, כמו גם למיקומם של חלק מהחטופים. מסר זה נועד לעבות את הלחץ על ישראל לבל תפלוש קרקעית לרפיח, מאחר שממילא היא לא תמצא בעיר זו את מבוקשה, שהרי בכירי חמאס מסתתרים בחאן-יונס, שממנה צה"ל כבר נסוג...

עניין אחרון זה הוא כה מופרך ובוטה באבסורד הטמון בו, וממחיש לפיכך את מידת הרשעות הטמונה בעצם הצפת חדלונו, כביכול, של המודיעין הישראלי, גם בממד הזירתי האמור להיות "מגרש המשחקים" הביתי שלו.

מעבר לכך, במהלך החודשים האחרונים, הממשל האמריקני אינו מסתיר את קשריו הישירים עם שרים בכירים בקבינט המלחמה, כחלק ממאמציו להשפיע על קבלת החלטות ישראליות בכיוון הרצוי לו. אין תמה שהמוטיבים לפיהם "איננו יכולים להתעלם מההמלצות האמריקניות", וכל המרת פיו של הנשיא ביידן כמוה כמידה של "כפיות טובה", נתפסות, לפחות פומבית, כלגיטימיות על גבול הנוהל התקין, וחלילה שתתפרשנה כמעורבות בענייניה הפנימיים של מדינה ידידותית.

מדינת חסות

על אף מידת הרגישות המתחייבת בהתייחס לשימור וטיפוח היחסים המיוחדים שבין ארה"ב לבין ישראל, הרי שהדעת נותנת כי למרכיב האינטרסים הלאומיים הישראלים תהיה תשומה עודפת במערכת זו, גם במחיר של משבר דיפלומטי זמני, ובכלל זה "נפנוף" בממד העיצומים, אף בהתייחס לאספקת פריטי חימוש. אחר הכל, ישראל אינה מדינת חסות של ארה"ב.

קונקרטית, בהקשר למלחמה בעזה, שומה על ישראל שתעמוד על שלה בכל הקשור לחיסול הכוח הצבאי של חמאס וניטרול משילות הארגון ברצועה. ככל שיהיה ניתן לעמוד במטרות המלחמה הללו, תוך פגיעה מינימלית בבלתי מעורבים וקיום אפיק אספקה הומניטרית בשטחי רצועת עזה, הרי שסביר שתנוטרל סאת הטענות האמריקניות. השגת היעדים היא בהישג יד, ובלבד שתופגן עמידה איתנה בצד הישראלי תוך מתן דגש לממד הזמן, ויפה שעה אחת קודם. האמנם "לא לעולם חוסן"?