במשך עשורים נשען "ספר החוקים" של הדוברות הממסדית על נוסחה קבועה: הודעה לעיתונות באישור ראש המועצה או היועמ"ש, לוגו רשמי בראש הדף והפצה לרשימת תפוצה של כתבים. אלא שבמציאות של המלחמה האחרונה, ובייחוד ביישובי הצפון וקו העימות, הפרוטוקול הזה אינו רק מיושן - הוא הפך ללא רלוונטי. כמנהל משרד יחסי ציבור המלווה רשויות וגופים ציבוריים בצפון ומשמש עבורם כדובר בחירום, אני עד לשינוי פרדיגמה עמוק. התושב השוהה בביתו או במרכז הפינוי אינו זקוק להודעה רשמית ומנוסחת יתר על המידה; הוא מחפש קשר עין. הוא זקוק לקול אנושי שיסביר לו מה קורה כעת ומה יילד יום. בעידן של חוסר ודאות קיצוני, האמינות נמדדת במידת הנגישות והקרבה, לא ברמת הליטוש הגרפי.

ובשבת שבין חג ראשון שבו יצאנו ממצרים לחג שני שבו נבקע הים לאבותינו, נהגו קהילות יהודיות רבות לקרוא במגילת שיר השירים, זכר לאהבת האל שגאל את עמו ממצרים, וזכר לאהבת העם שהלך אחר אלוהיו למדבר. בראשית המאה השישית לפנה"ס, ברגע קשה בתולדות העם, נזכר הנביא ירמיהו בקשר האהבה הזה, ומדמה אותו לכלולות בין בעל לרעייתו: "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאׇזְנֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר ה': זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה". דווקא בירושלים שעמדה להיחרב היה צורך לחזור על הראשונות, כדי לחזק את העם, שגם במדבר העמים ימשיך הקשר הניצחי בין העם לאלוהיו, וכך ישמור על זהותו.

על-פי מקורות יודעי דבר, שהעדיפו להישאר אנונימיים, נשיא ארצות הברית החליט על מהלך חסר תקדים, מבריק ובעיקר קשה להבנה: מינוי מיידי של ראש ממשלת ישראל לתפקיד סגן נשיא ארצות הברית, לא במקום אלא בנוסף. המהלך מתבסס, כך נטען, על סעיף נשכח בחוקה האמריקנית, הקובע כי כל אדם שאי-פעם גר בארצות הברית עם משפחתו ושינה את שמו לשם שנשמע יותר אמריקני, רשאי להתמנות לתפקיד סגן נשיא, אם מתקיימים תנאים מיוחדים. התנאים כוללים, בין היתר, מצב חירום, תחושת ניצחון כללית, או רצון עז לסגור פינה משפטית, בכל מקום בעולם, לפני בחירות. במסגרת ההודעה הרשמית, הסביר הנשיא כי מדובר באדם עם ניסיון מוכח בניהול מספר מצבים מורכבים, לעיתים בו-זמנית ולעיתים בטור. לדבריו, אם מישהו יכול להיות בשני מקומות בו-זמנית ולהגדיל את הכאוס, זה הוא.

בתחושה של מתח המתנתי אף אני לקריאת ספרו החדש של אסף ענברי: "נתן ועמוס". בתום קריאת הספר, שאלתי את עצמי: "אז מה היה לנו?", לנו – משמע קוראיו של אסף ענברי. שמו של הספר, סברתי, היה בבחינת חידה, או משל, כדי לתאר אירועים שהתרחשו בארץ ישראל, לפני ואחרי הכרזת העצמאות למדינת ישראל. אז מה אומרים לנו השמות הפרטיים של שני הסופרים? שמותיהם מהווים, כאמור, את כותרתו של הספר שכתב ענברי. לא הצלחתי לפענח לעצמי, לפחות, מהי כוונת המחבר? מה מבקשים השניים המייצרים את כותרת הספר החדש? חבל, כי לא הגעתי לכלל פענוח האירועים המתוארים על-ידי עמוס עוז, השותף לנתן אלתרמן.

בתוך הלחימה העזה, כאוס האזעקות והריצות למקלטים, יש גם מקור של אור, של אומנות ויצירה, מהם נוכל לשאוב קצת נחת ורגיעה. כל זה בבית האומנים בתל אביב. בתערוכה "סוסים ויחסים" של אורי גל-און (אוצר: אריה ברקוביץ), נחשפת אהבתו של אורי לסוסים, תלותו בהם והלקח שלמד מהם. אורי, קטוע יד שנפצע בשירות בצה"ל, הופנה לטיפול ושיקום בעזרת סוסים. "לא שיערתי שפגישה עם סוס תהפוך למסע הריפוי של חיי. מסע שהחל באורווה במושב רשפון והוביל אותי, בסופו של דבר, אל בניית זוגיות עם אהבת חיי ובהמשך הקמת משפחה וילדים נפלאים", אומר אורי.

בישראל מעולם לא נכתבה תפיסת ביטחון לאומי רשמית, אבל עיקריה הועברו כתורה שבעל-פה. דוד בן-גוריון הבין שישראל לא תוכל להכריע את אויביה במרחב כל כך עצום, ואימץ את תפיסת קיר הברזל של ז'בוטינסקי שהניחה שישראל תחיה על חרבה עד שאויביה יתייאשו, עד הסבב הבא. תכליתה של תפיסת הביטחון הישראלית: לקנות זמן בין סבב לסבב.

אין לי מילה טובה אחת על המשטר האפל והרצחני באירן, אך גם אין לי מילה טובה אחת על שני המגלומנים מוושינגטון ומירושלים, ששכנעו את עצמם ואת רבים מאזרחי ארה"ב וישראל, כי הם מסדירים תוך מספר ימים את הפלת המשטר באירן בנוסח וונצואלה. ב-28.2 ריפדו את העולם בתחושת האופוריה, כי הם משנים כבר את פני העולם. למרבה הכאב, תחושת האופוריה הובסה יותר מדי מהר במציאות כאובה של דשדוש בבוץ המדמם של מלחמה, שנכנסה כבר לחודש השני, כשהעתיד נותר לוט בערפל. האם צפוי לנו עוד חודש, או מה שהיה נראה מלחמה של יומיים באוקראינה הפך למלחמה של שנים.

יש שיגידו שזה מוזר שהאיש שכיהן בראשות הממשלה נמצא לא רק בתחתית בעלי הסיכויים לשוב לתפקיד זה, אלא כמי שקיים לגביו ספק גדול אם יעבור את אחוז החסימה. הולכת ונמשכת מגמת ההיחלשות המובהקת של יאיר לפיד, כפי שמעידים סקרים שונים. נכון להיום, תחילת אפריל, על-פי ממוצע סקרים יש לו שבעה מנדטים בלבד. זה מכבר הוא מצוי על מספר חד-ספרתי, והמגמה נמשכת ואף מואצת. שום דבר טוב לא צפוי ולא מצפה לו, ככל שהולך וקרב מועד הבחירות. האיש ההגון והמצפוני הזה, ישר ומוכשר (לפנים, כזכור, ראש ממשלת ישראל!) אשר הוכיח כי הוא מוכן לוותר על חלק מהאגו שלו בקידושו את המטרה - מיצוי הסיכוי להחלפת השלטון, מצוי כיום בצומת קריטית (מבחינתו) בחייו הפוליטיים.

אני כבר אינני מצליח לקוות. כואב לי, בגוף, בבטן, בעצמות. משקל כבד דוחס אותי, מתיש אותי, לוחץ על חזי. אין זה סימפטום רפואי אלא מצוקה של הנפש. גופי מדבר במקומי, כי הוא אינו יכול עוד להכיל את מה שהרוח סופגת יום-יום: המלחמה שאינה נגמרת, המתים שאין סופרים עוד, הילדים שאנו בוכים עליהם, הנפשות הנכתשות. והפחד, תמיד שם, כחיה רובצת בקרבי. אני חש שמשהו, בכל מקום, עומד להיקרע. לחץ פנימי, חרישי, כבסיר לחץ, ואין מי שיעז לשחרר את השסתום. כל אחד ממתין שהשני יקרוס לפניו. ואני, אינני יכול עוד להירדם בעמידה. אינני יכול להעמיד פנים.

חצופים, אמר הראשון לציון על שופטי בית המשפט העליון, וכך הוא הגדיר את מה שחשנו אך לא ידענו לבטא עד כה: זו מלחמת דת, מלחמת פנים, מלחמת אחים, שבירת כל הכללים, המסגרות והמוסכמות.