אין לי מילה טובה אחת על המשטר האפל והרצחני באירן, אך גם אין לי מילה טובה אחת על שני המגלומנים מוושינגטון ומירושלים, ששכנעו את עצמם ואת רבים מאזרחי ארה"ב וישראל, כי הם מסדירים תוך מספר ימים את הפלת המשטר באירן בנוסח וונצואלה. ב-28.2 ריפדו את העולם בתחושת האופוריה, כי הם משנים כבר את פני העולם. למרבה הכאב, תחושת האופוריה הובסה יותר מדי מהר במציאות כאובה של דשדוש בבוץ המדמם של מלחמה, שנכנסה כבר לחודש השני, כשהעתיד נותר לוט בערפל. האם צפוי לנו עוד חודש, או מה שהיה נראה מלחמה של יומיים באוקראינה הפך למלחמה של שנים.

יש שיגידו שזה מוזר שהאיש שכיהן בראשות הממשלה נמצא לא רק בתחתית בעלי הסיכויים לשוב לתפקיד זה, אלא כמי שקיים לגביו ספק גדול אם יעבור את אחוז החסימה. הולכת ונמשכת מגמת ההיחלשות המובהקת של יאיר לפיד, כפי שמעידים סקרים שונים. נכון להיום, תחילת אפריל, על-פי ממוצע סקרים יש לו שבעה מנדטים בלבד. זה מכבר הוא מצוי על מספר חד-ספרתי, והמגמה נמשכת ואף מואצת. שום דבר טוב לא צפוי ולא מצפה לו, ככל שהולך וקרב מועד הבחירות. האיש ההגון והמצפוני הזה, ישר ומוכשר (לפנים, כזכור, ראש ממשלת ישראל!) אשר הוכיח כי הוא מוכן לוותר על חלק מהאגו שלו בקידושו את המטרה - מיצוי הסיכוי להחלפת השלטון, מצוי כיום בצומת קריטית (מבחינתו) בחייו הפוליטיים.

אני כבר אינני מצליח לקוות. כואב לי, בגוף, בבטן, בעצמות. משקל כבד דוחס אותי, מתיש אותי, לוחץ על חזי. אין זה סימפטום רפואי אלא מצוקה של הנפש. גופי מדבר במקומי, כי הוא אינו יכול עוד להכיל את מה שהרוח סופגת יום-יום: המלחמה שאינה נגמרת, המתים שאין סופרים עוד, הילדים שאנו בוכים עליהם, הנפשות הנכתשות. והפחד, תמיד שם, כחיה רובצת בקרבי. אני חש שמשהו, בכל מקום, עומד להיקרע. לחץ פנימי, חרישי, כבסיר לחץ, ואין מי שיעז לשחרר את השסתום. כל אחד ממתין שהשני יקרוס לפניו. ואני, אינני יכול עוד להירדם בעמידה. אינני יכול להעמיד פנים.

חצופים, אמר הראשון לציון על שופטי בית המשפט העליון, וכך הוא הגדיר את מה שחשנו אך לא ידענו לבטא עד כה: זו מלחמת דת, מלחמת פנים, מלחמת אחים, שבירת כל הכללים, המסגרות והמוסכמות.

אחת התזות השגורות ביותר בשיח הפוליטי הישראלי גורסת כי איחוד מפלגות האופוזיציה הוא תנאי הכרחי לניצחון בבחירות. לכאורה זה נשמע הגיוני: פחות בזבוז קולות, יותר כוח מרוכז. אלא שבמבחן המציאות - ולאורך ההיסטוריה הפוליטית של ישראל - התזה הזו לא רק שאינה מוכחת, אלא פעמים רבות מתבררת כהפוכה. דווקא פיצול בתוך גוש אידיאולוגי, לצד תחרות פנימית על כל קול, הוא שמגדיל את שיעור ההצבעה ומרחיב את בסיס התמיכה הכולל. מי שהפנים את העיקרון הזה היטב הוא בנימין נתניהו.

המגיעים לקומת הקרקע בבניין הראשי של בית חולים בילינסון שבפתח תקוה, מופתעים לגלות שפע של יצירות אומנות המוכרות מספרי הלימוד או מביקורים במוזאונים מכובדים ברחבי העולם. זהו מוזאון לתולדות האומנות הכולל רפרודוקציות של יצירות אומנים מפורסמים מספרד, צרפת, הולנד ועוד. הוגה הרעיון, התורם והמבצע הוא חבר הכנסת לשעבר סמואל פלטו-שרון.

תארו לעצמכם אב ששכל את בתו בפיגוע אכזרי. הוא עומד בבית המשפט ורואה את הרוצח מחייך לעברו בבוז, מסמן בידיו סימן של ניצחון. שנים לאחר מכן, אותו אב מגלה שרוצח בתו לא רק חי בתנאים נוחים, לומד לתואר אקדמי וזוכה לביקורי משפחה, אלא הוא גם מועמד להשתחרר ב'עסקת חילופי שבויים' הבאה. הסיפור הזה אינו דמיוני; הוא המציאות המדממת של מדינת ישראל. במציאות שבה הטרור הופך לכלי מיקוח והכלא הופך לקייטנה, עונש המוות אינו רק נקמה. הוא הצדק המתבקש וההכרחי.

בשעות אחר-הצהריים של יום ג', (31.03.26), יום לפני ערב חג הפסח, הוגשו שתי עתירות דחופות לבג"ץ נגד משטרת ישראל. שתי העתירות היו דומות להפליא: האחת הוגשה על-ידי האגודה לזכויות האזרח (להלן: "עתירת השמאל"), והשנייה הוגשה באמצעות הח"מ על-ידי המטה למען ארץ ישראל (להלן: "עתירת הימין").

שלושה שופטים של בג"ץ התכנסו בשבת קודש, שבת יהודית, וקבעו כי הזכות לחופש ביטוי גוברת על מעמדה של השבת בעולמו של העם היהודי. היו אלה השופטים הנאורים יצחק עמית, חאלד כבוב ויחיאל כשר שהחליטו במחי החלטה אווילית ברשעותה ומרושעת באיוולתה לשנות סדרי בראשית. שופטים אלה התכנסו בשבת קודש, מפאת "פיקוח נפש" מניפולטיבי, כדי לקבוע הלכה ולאפשר הפגנות בישראל בעת מלחמה, הפגנות של 600 איש במקום 150 איש, כפי שסבר פיקוד העורף.

"רק הסכם איתם יביא לנו שקט אמיתי", יש בינינו עדיין כאלה שמדקלמים. הרי בכל זאת מדובר באחד מעיקרי האמונה שעליהם חונכו. עיקר זה עונה כמובן על השאלה שהם אוהבים להציג, או ליתר דיוק להתריס באמצעותה: "אז מה הפתרון?", כאילו היחסים בין אומות ובין מדינות הם בעיה במבחן בגרות של שלוש יחידות במתמטיקה, שיש לה פתרון בית ספר אחד, ואם הוא לא חיסל את הבעיה, סימן שהוא לא יושם נכון, ואין לחפש דרך אחרת להתמודד איתה.