ראש הממשלה נהג בתבונה כשרצה לדחות את הדיון על היום שאחרי המלחמה, שכן בהפקרות ההדלפות הקיימת היה ברור שהנושא יעורר מחלוקות מיותרות בעוד שהמלחמה נמשכת - אך הדחפים הפנים-פוליטיים והבינלאומיים עשו את שלהם והנה אנחנו מצויים באמצע המערבולת בנושא. ממשל ביידן מקדם הצעה הקושרת את שיקום רצועת עזה לאחר המלחמה בשיתוף קבוצה של מדינות ערביות ובחידוש תהליך הנורמליזציה בין סעודיה לישראל. כרגע מדובר אומנם בתוכנית לעתיד, אך בדרך אליה וושינגטון כבר לוחצת על ישראל להגדיל את כניסת הסיוע ה"הומינטרי" לעזה, מבלי להתנות זאת בשחרור החטופות והחטופים - מה שעלול להאריך את הלחימה ולהגדיל את הסכנות לחיילינו.
אם הנ"ל היה מוזיקת רקע, הרי שביקורו בשבוע שעבר של מזכיר המדינה בלינקן בכמה בירות ערביות, בישראל וברשות הפלשתינית הוסיף לכך גושפנקא רשמית; כפי שנמסר, המזכיר קיבל מיורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן וממנהיגים ערביים נוספים התחייבות לסייע בשיקום עזה ועם זאת הסכמה לנרמול היחסים עם ישראל. לסעודיה אכן אינטרס בקשרים עם ישראל מיותר מסיבה אחת, אך מטרתה העיקרית היא הסכם ביטחון עם אמריקה וזאת למרות הפשרת היחסים לכאורה עם אירן. ברם, סעודיה גם העלתה סייג שהתנה את הקשר עם ישראל (כנראה לא למורת רוחה של וושינגטון) בתהליך לקראת הקמת מדינה פלשתינית.
בעצם צריך לברך על שילוב מדינות ערביות בשיקום עזה ועל חתירה להסדרים אזוריים כוללים - במיוחד בגלל התקדמות אין לנשק גרעיני ופעולות שלוחותיה הטרוריסטיות ברחבי המזרח התיכון. "הסכמי אברהם" ביוזמת נתניהו ובסיוע חשוב של הנשיא טראמפ, אכן נועדו, בין היתר, לקדם הסדר אזורי נרחב ולהוות צעד לפתרון הבעיה הפלשתינית, ואולם השאלה היא איזה הסדר אזורי. ויש, כמובן, הבדל יסודי בין נורמליזציה בדרך להקמת מדינה פלשתינית בעתיד למדינה פלשתינית עכשיו כתנאי לנורמליזציה.
מאמר ב"פוריין אפיירס" ירחון שמהדהד לעתים את המגמות של מדיניות החוץ האמריקנית, הציג בגליונו האחרון עמדה ברורה של פייסנות כלפי אירן, כולל הקניית תפקיד בפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני, ובהקשר זה הצהרת המזכיר בלינקן בקהיר, ש"מדינה פלשתינית" היא הדרך הטובה ביותר לבודד את אירן, מעוררת רושם שהממשל מסתכל במזרח-התיכון דרך הצד ההפוך של המשקפת, שכן מדינה פלשתינית ריבונית ואירידנטית ("מהנהר ועד הים") ומבלי שהפלשתינים יכירו באופן מלא, רשמי, ואידיאולוגי לא רק בקיום מדינת-ישראל דה-פקטו אלא גם בזכות העם היהודי למדינה משלו (תנאי שהנשיא ביידן עצמו העלה בזמנו) פירושה לא שלום אלא מלחמות בלתי פוסקות - כשבמציאות הנוכחית המשמעות איננה בידוד אירן אלא יצירת עוד ישות מדינית וטרוריסטית הנתונה להשפעתה מאות מטרים מגבול ישראל.
הטיב להגדיר זאת הד"ר ג'והן המרי, נשיא "המרכז למחקרים אסטרטגיים ובינלאומיים" בוושינגטון וסגן הגנה לשעבר של ארה"ב, ש"אחרי מה שקרה לישראלים ב-7 באוקטובר, קשה להעלות על הדעת שיתנו אמון באיזושהי ממשלה פלשתינית בשלב זה". אפשר היה אולי לדון בנתיב לקראת מדינה פלשתינית בעתיד ואחרי שיושם קץ לאיום האירני, אך לא בקרוב.
המערכה בעזה היא אכן בעלת משמעויות גלובליות ואזוריות נרחבות, כשמדובר במאבק בין המחנה הדמוקרטי והליברלי בהובלת ארה"ב לבין הציר של סין, רוסיה, קוריאה הצפונית ואירן, ולישראל בוודאי שיש אינטרס ממדרגה ראשונה בשימור עוצמתה ומעמדה הבינלאומי של אמריקה ובייצובה הפנימי. ב"וושינגטון פוסט" נכתב אומנם שארה"ב תחכה ל"יום שאחרי נתניהו", אך שאלה לא פחות רלוונטית, ואולי יותר, היא לגבי היום שאחרי ביידן. היום נערכות בחירות מוקדמות במדינת ניו-המפשר שאולי יקבעו את מקומה הבכיר של ניקי היילי במרוץ למועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות - בכיר אך לא ראשון כי דונלנד טראמפ מוביל בהפרש גדול ואם למועמדותו לא יושם קץ על-ידי בית המשפט העליון, הוא זה שיתחרה בביידן - ועל-פי הסקרים רבים סיכוייו לנצח.
בישראל יש מי שמתלהבים מהאפשרות שזה יקרה - תחושה מובנת לאור מהלכיו לטובת ישראל בכהונתו הקודמת, אך כדאי אולי להזכיר שלגבי המלחמה בעזה והזוועות שקדמו לה טראמפ, שתמיד בלתי צפוי, אומנם הצהיר ש"אצלו זה לא היה קורה", מבלי לפרט, אך הוסיף שעדיף שארה"ב תמשוך את ידיה מכל העניין. הוא גם הודיע שהוא מתנגד לפעולה צבאית נגד החות'ים בתימן. יש גם לזכור שמהלכי טראמפ בתמיכת ישראל התקיימו על-רקע מציאות פוליטית מסוימת בישראל שאין וודאות שתתקיים גם בשנים הבאות. אפשר לחלוק על חלק מהצעדים המדיניים המתוכננים של ביידן וחייבים להיאבק בהם כפי שנאבקנו בהצלחה בצעדים של ממשלים קודמים, אך אין להתעלם מהתייצבותו המיידית והמעשית לצד ישראל אחרי ה-7 באוקטובר, חרף ההתנגדות במפלגתו ושל חלקים נרחבים בציבור. גם אם היו ויהיו לנו ויכוחים לגבי חלק מצעדיו זה איננו מפחית מערכיות מעשיו. מי שיחליטו בנובמבר הבא הם לא אנחנו אלא האמריקנים ותהייה התוצאה אשר תהייה, ישראל תמשיך לחתור ככל שניתן לתיאום עמדות עם בעלת-בריתה האסטרטגית הראשית בעולם שהולך והופך מסוכן יותר.
