למה אנחנו תמיד מופתעים

לפני 76 שנים בשלהי מלחמת העצמאות כאשר הניצחון היה כבר בהישג יד, שרטט דוד בן-גוריון במפגש עם מפקדי הצבא את קווי המתאר של המציאות דאז:

"היהיה 'קץ' - גם אם המלחמה תיגמר עכשיו?...יש לראות לא החלטות וניירות, אלא מציאות היסטורית. מהי מציאותנו: עמי ערב הוכו על-ידינו. הישכחו זאת מהר? 700,000 איש היכו 30 מיליון. הישכחו עלבון זה? יש להניח כי יש להם רגש כבוד. נעשה מאמצי שלום - אבל לשלום דרושים שני צדדים. היש ביטחון שלא ירצו להתנקם בנו? האמת: ניצחנו לא מפני שצבאנו הוא עושה נפלאות, אלא שהצבא הערבי רקוב. המוכרח ריקבון זה להתמיד?... ניזקק תמיד לכוח מגן מעולה ומובחר..." (יומן מלחמה, 27.11.1948, ע' 853)

אם מישהו מראשי המדינה או מערכת הביטחון לדורותיהם קראו או זכרו את דבריו של בן-גוריון הם לא הפנימו אותם. הקטסטרופה שפקדה אותנו ב-7 באוקטובר, פרי באושים של מנהיגות כושלת, הוכיחה כי בישראל אנשי חזון הם זן נכחד. במקום להציג מציאות המתקשרת לעובדות האמיתיות הורגלנו לאורך עשרות שנים למסרים אופטימיים ולעיתים נלהבים שבדיעבד הסתברו כמקסמי שווא. אלה מאוגדים בלקסיקון הווירטואלי לאזרח שלא ידע או שכח.

להלן, מבחר קטן מאותו לקסיקון: "טוב שארם א שייח בלי שלום משלום בלי שארם א שייח", קבע משה דיין בימים שדימה כי אין על ישראל לאחר מלחמת ששת הימים; את תחילת מלחמת לבנון הראשונה, שאותה כינה "מלחמת שלום הגליל", הצדיק מנחם בגין בהכרזה "ותשקוט הארץ 40 שנה"; שמעון פרס התפייט לאחר הסכמי אוסלו על מזרח תיכון חדש בעוד אריק שרון היה משוכנע כי ההינתקות מעזה "תפחית איבה, תפרוץ חרם ומצור ותקדם אותנו בדרך השלום עם הפלשתינים ושאר שכנינו"; אהוד אולמרט מצידו סבר לאחר מלחמת לבנון השנייה כי "אם לבנון תהפוך למדינת חיזבאללה לא יהיו לנו שום מגבלות", וכי האיום על העורף "הוא יותר דמוני מזה שקיים באמת".

לאורך השנים נוספה לה הקביעה הפופולרית כי נסראללה נמצא בבונקר מאז המלחמה. בעודו שם, כן או לא, צפו ועלו הידיעות כי החיזבאללה מצטייד באלפי טילים ורקטות המכסים את כל המדינה ומהווים איום אסטרטגי על ישראל. וכך, בעוד השקט המדומה נשמר ברחבי הגליל לאורך שנים המשיכו הגחלים ללחוש עד שהתלקחו כדי להבה גדולה למחרת פרוץ המלחמה בעזה.

בכל המקרים לא היה מדובר בעיוורון מלראות את המציאות כמות שהיא אלא ברצון לפרשה בדרך שתתאים להשקפות אישיות ופוליטיות. בישראל לא השכילו ראשי המדינה להשיר מבט ולספר לאומה אמיתות לא נעימות על סכנות שבפתח, הפסדים וכישלונות גם כשהתברר הלכה ולמעשה בחלוף השנים כי דימוי הצבא הערבי הרקוב שראה בן-גוריון היה לנחלת ההיסטוריה. על יצחק רבין מסופר כי הסכים עם מתווה אוסלו לאחר שהגיע למסקנה כי "אומה שמאמצת 50 שנה את שריריה סופם של השרירים להתעייף". אלא שזה נאמר בחדרי חדרים.

היום שאחרי

היום שאחרי, שבשיח העכשווי הוא נטול מובן וממשות, דוחה את חשבון הנפש הדחוף וההכרחי כאשר מדינת ישראל הפצועה קשה מאוד מאז 7 באוקטובר ממשיכה לדמם. במקביל צפה התגובה הפבלובית בצורך להקים ועדת חקירה ממלכתית על המחדלים והכישלונות משל מדובר היה באמצעי הבלבדי לחשוף את העובדות והאמת. למעשה, הדרג הצבאי והביטחוני כבר לקח אחריות ומתחקר את עצמו כדבר שבשגרה גם אם במקרה זה תידרש חקירה חיצונית. לא כן הדרג המדיני שלא לוקח אחריות ולא מתחקר אלא אם הוא נאלץ. לדעתי, הדבר האחרון שהמדינה זקוקה לו עכשיו זו הקמתה של ועדת חקירה לא רק כי התועלת ממנה לא תעזור בריפוי בשל הזמן הארוך שיידרש לעבודתה, אלא בעיקר כי העובדות הרלוונטיות מונחות בפנינו.

בישראל, דרג מדיני הוא שם קוד לבנימין נתניהו ("אני הוריתי, אני הנחתי..."). די באיסוף וריכוז מעשיו ודבריו הפומביים על החמאס כדי להבין כיצד נשאבנו לתוך האסון; כיצד הוא הפך את הארגון ממטרה מוצהרת שיש למוטט לשותף לדו-קיום משני צידי גדר המערכת של רצועת עזה; כיצד הסכים להעברות מזוודות כסף מזומן במיליונים לארגון הטרור שאפשרו לו, בין היתר, להקים את התשתית הצבאית הענקית מעל ומתחת לקרקע שתופעל נגדנו בהתקפה הברברית. בהתנהלותו זו פעל נתניהו כפי שפעלו לא אחת בעולם מדינאים וגנרלים עטורי תהילה ומדליות - קו מחשבתי שאיננו מבחין בזמן אמת כי הרבה יותר מסוכן להמעיט בערך האיום הנשקף מאויבך מאשר להגזים בערכו. זה כבר קרה לנו ביום הכיפורים 1973. יובל שנים מאוחר יותר, עד 6 באוקטובר 2023, החמאס היה אויב רדום שהפך כעבור יום לנאצים צמאי דם.

מאז 7 באוקטובר לנתניהו יש מטרה אחת סמויה: להשיב את כבודו שספג מכה אנושה. ברצונו זה הוא שכח כי בנוסף לכל חובותיו כראש ממשלה בניהול המלחמה עליו לעשות גם את הצעד המתבקש והמצופה ממנו בשעת חירום קשה: במשך כל חודשי המלחמה הוא לא מצא לנכון לפגוש את ריכוזי עשרות אלפי אזרחיו המפוזרים כפליטים בצפון ובדרום ארצם! לצ'רצ'יל, מושא הערצתו של ביבי, זה לא היה קורה. גם לא לביידן.

מכל מקום, בחלוף שבעה חודשים לא הושגו היעדים המוצהרים של המלחמה, נצחון מוחלט על החמאס והחזרת החטופים. אלא ראוי שנזכור כי נצחון מוחלט הושג כאן רק פעם אחת, במלחמת ששת הימים. מאז היו מלחמות, מבצעים ופעולות תגמול שהשיגו תוצאות חלקיות בלבד, כי גם הצבא הערבי הרקוב שראה בן-גוריון התקדם מאז בצעדי ענק. אף-על-פי-כן, נתניהו ממשיך להתנהל כאילו כל הקלפים הטובים מצויים בידיו. "גם אם ישראל תיאלץ לעמוד לבד, נעמוד לבד ונמשיך להכות בעוצמה באויבינו עד לנצחון", הכריז בערב יום השואה באזני אומות העולם.

ההכרזה גם נועדה לחיזוק החישוקים בקרב הבייס והימין שבין חבריו יש החולמים על התיישבות חדשה ברצועת עזה. דע עקא, הנחרצות הלשונית עומדת ביחס הפוך לתלותה עד צוואר של ישראל בידידותה וסיועה הצבאי והמדיני של ארה"ב שבמלחמה זו הגיעו לממדים חסרי תקדים ובלעדיהם מצבה של ישראל היה קשה יותר. זקיפות הקומה הלאומית גם אינה מתיישבת עם המציאות של מאות משאיות אספקה הפוקדות את רצועת עזה מדי יום לאחר שישראל נאלצה להסכים לכך, והמזח שהאמריקנים מקימים בחוף נועד לפתוח את שערי הרצועה לכיוון הים התיכון לראשונה מאז מלחמת ששת הימים כי כך החליט ביידן. המגמה של מעורבות בינלאומית בעתידה של הרצועה תגבר על חשבון השפעתה הפוחתת של ישראל.

בכל מקרה וללא קשר מתי וכיצד תסתיים הלכה ולמעשה המלחמה הארוכה בתולדות מדינת ישראל מאז מלחמת העצמאות, על בנימין נתניהו לפנות את מקומו בשל אחריותו העליונה לאסון הלאומי. כבודו האבוד איננו שקול לאינטרסים של המדינה. מאחר שאין לצפות כי הוא יעשה זאת בעצמו, מוטלת האחריות על האופוזיציה להפשיל שרוולים ולהציף ברבים את המידע הגלוי עליו בטרם הפורענות. אחרי לכתו, אם כתוצאה מהלחץ הציבורי או בעקבות בחירות, ממשלה חדשה תצטרך למנות ועדת חקירה ממלכתית על ניהול המלחמה כולל בחזית הצפונית ההרסנית עם דגש מיוחד בסוגיית החטופים שאין נושא בתולדות ארץ ישראל שישווה לה בחומרתה. התקדים למינוי ועדה על-ידי ממשלה שתחקור מחדלי ממשלה קודמת היא ועדת החקירה הממלכתית שהוקמה על-ידי ממשלת נפתלי בנט לחקר האסון במירון שהתרחש במשמרת של ממשלת נתניהו שנמנעה מלעשות זאת בעצמה.