על אלו שהיו ואינם

שיחה סתמית בין שני אנשים שנפגשים באמצע החיים הובילה אותי פתאום להבנה שלא צריך לקרות הרבה כדי שמישהו ייפול מהקצה.

זה התחיל בסוף השבוע החולף קצת אחרי יום השואה. מצאתי עצמי צועד לעבר תחנת האוטובוס, מה שלא עשיתי הרבה זמן, עד שנעצר לידי מכר ותיק והציע לי טרמפ לבאר שבע. בדרך אנחנו מגלים שחלקנו שירות צבאי משותף. מעלים זיכרונות מאז. דמויות אהובות יותר ואהובות פחות. שמות כמו זגורי, ניסים, והנחש מכוח אדם.

ואז קופץ השם. הכרת את יניב שגר בנהריה? הוא שואל. לא אישית אני עונה, אבל חברים משותפים שלנו חלקו איתו עמדות שמירה ואני הייתי זה שנאלץ לטפל בו אחרי שהחליט ברגע אחד לסיים את חייו. לא יודע מה עבר בראשו של אותו קצין שלישות לשלוח ילד בן תשע עשרה לטפל באירוע כזה. המראות בחדר ההוא בקומה השנייה, עם הריח שלא עוזב עד היום. הסיפור של חיילים ושוטרים צעירים שנתקלים באירועים כל כך קשים, מבלי שמישהו ייתן את הדעה אם הם בכלל יכולים להכיל דבר כזה הוא בלתי נסבל.

סיימתי את הטיפול באותו אירוע והדבר היחיד שאותו קצין ראה לנכון, הוא לשלוח אותי לישון מוקדם באותו ערב. לא שיחה ולא טיפול כלשהו. החיים ממשיכים כשמדובר בחיים של אחרים. ואז מתגלים בשיחה עוד ועוד פרטים, כאילו לא חלפו מעל לעשרים וחמש שנה מאז, על מסכת התעללות מכוונת שעבר אותו חייל על-ידי הסמג"ד. על ריתוקים ועונשים בלתי ברורים, ועל ירידה לחיים של חייל לא ברור למה. על חיים שהתפרקו, על חברה מדימונה שעזבה את הארץ בעקבות זה. זה היה נשמע לי מוכר כי גם אני עברתי מסכת דומה כזו של התעללות מצד ע.קשל"ח שמונה להיות מפקד שלי לתקופה מסוימת. והכל נעשה באופן מכוון ומסודר לפי פקודות מטכ"ל.

אפשר לעשות לחייל את החיים מרים לפי פקודות מטכ"ל. נכון שכולם יוצאים ביום חמישי הביתה, אבל אני כמפקד יכול להחליט שאתה תצא בשישי. אני יכול להחליט שאותך לא יחליפו כמו אחרים באבטש"ים (אותם שמירות משמימות של שבוע שלם בבסיס או בישוב אחר) ושאין סיבה שתלך לחדר עכשיו ולא בעוד שעתיים. סתם כך ללא סיבה מיוחדת, כי אני מפקד ולי יש טופס מיוחד שמספרו הוא 630.

חוץ מאותו חייל בגדוד היה לי חבר ששירת יחד איתי בחטיבה ועבר מסכת דומה של התעללות, עד שכמו אותו חייל בגדוד החליט לשים קץ לחייו. בשני המקרים הטיוח היה דומה להפליא. שם באותו מקרה של חייל בגדוד, הגיע מי שהגיע לאסוף מהחדר את כל הממצאים שקושרים את המפקדים להחלטה הנוראית שקיבל החייל, ובמקרה של אותו חייל ששירת איתי סגרו את זה בטענה שלחייל היו בעיות בבית. כמה נוח. לא כמו בתחקירים של אילנה דיין שמישהו תמיד ידבר ומישהו תמיד יספר מה החיילים לא עשו בסדר בתקיפה מול המחבלים, ולמה מישהו בצה"ל טייח פגיעה באזרחים.

בשני המקרים האלו שאני מכיר מקרוב, איש לא דיבר. מצ"ח סגרו, הלוויה נגמרה, והמפקדים המשיכו בחייהם כאילו לא גרמו הרגע למישהו לקחת את חייו בגלל יוהרה טיפשות ואטימות. לאחרונה קראתי משהו מעניין שהביאה סיוון רהב מאיר. הרב ישעיהו הבר מי שייסד את ארגון "מתנת חיים" לקידום המודעות להשתלות כליה נפטר, ומי שמילא את מקומו היא אשתו רחל.

בשיחה מול תלמידות אולפנא סיפרה להם על הארגון ומעלותיו, והבנות הצעירות כולן הביעו רצון עז לתרום בעצמם כליה. היא הסבירה להן שגילן המוקדם לא מאפשר זאת וכי תרומה אינה החלטה של רגע, אבל ביקשה מהן לתרום יד ורגל אוזן ועין. "לא הבנו" הן התפלאו "לתרום כליה אסור לנו, אבל איברים אחרים כן מותר?" היא הסבירה- לא התכוונתי לתרומה פיזית של יד ורגל אלא לתרומת איברים שלכם למען אחרים.

לתת יד למי שצריך עזרה, רגל למי שמתקשה ללכת. עין כדי להבחין בסובב אותנו. במי צריך סיוע ובמה, ואוזן כדי להקשיב לאחר. כדי לזהות מצוקה. באלו כשלו המפקדים שאותם חוויתי לצערי. היו מעטים שראו בי ובאחרים ילדים ובני אדם, אבל מרביתם התייחסו לחיילים כאילו היו חסרי שם וחסרי חיים. עם יחס כזה היו שוויתרו ונפלטו מצה"ל, היו כאלו שנשרטו והיו שלא המשיכו.

ביום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, אני תפילה שהילדים שלנו יחוו צה"ל אחר ממה שחוויתי. שתדע כל אם עבריה כי הפקידה את חיי בנה וביתה בידי מפקדים הראויים לכך.