דלקת רפידת הקיבה

כל שנה, עם בוא ימי הפורים, מתעורר "הילד" שבי. הדאגות והטרדות דועכות מעט למראה שמחת הילדים, התחפושות, משלוחי המנות, למשמע המוזיקה הרועשת ברחובות סנהדריה ומאה שערים. חג פורים הוא ללא כל ספק חג הילדות, חג המתלבש כל שנה ברבדי עומק חדשים.

אבל כבד נפל ביום ה-4.3.2008 על אירגוני הנשים ועל פקידות הסעד הוותיקות. ביום זה נפל דבר בישראל. זבוב לו היה יושב בחדריהן היה שומע מילים כמו: שואה! לא יעלה כדבר הזה! איך עוללו לנו דבר כזה! מי יהיה אחראי כיום לאמלל ילדים שהורים נפרדו? מי עוד יתן בידינו עילה להרבות סכסוך ושטנה בין ההורים? מאין יבוא ישענו? מי יצילנו מיד הרשע?

בוקר חדש בבית המקדש. השמש רק שולחת את קרניה הראשונות, החושך עדיין שולט מסביב. הכהנים מגיעים, פותחים את השערים ופונים למלאכת הקודש. מה העבודה הראשונה המוטלת עליהם? היינו אומרים: להדליק את הנרות במנורה, להעלות קטורת, אולי להתפלל או לומר את ברכת הכהנים. הרי כך נאה וכך יאה להתחיל את היום לפני מי שאמר והיה העולם.

פורים בפתח ועטיית המסכות חוקית ואף חובה. מי שכל השנה מתהלך, רחמנא ליצלן, ללא מסכה, מן הדין שיום אחד יהיה מחופש. אך מה לנו כי נלין על מנהיגינו, ראשי הכלכלה והעיתונאים אשר יחד ממתינים למשתנה הגדול: שוד הקופה הציבורית. גיבורי האגדה הישראלית העכשווית, כמו מרדכי היהודי ואסתר המלכה, לעולם אינם מתחלפים, מחיאות כפיים הם מקבלים, בכינוס קיסריה לכלכלה או בכינוסים אחרים בארצות הנכר.

המכשול העיקרי לשיחות השלום בין היהודים לערבים היא הדרישה הערבית העקרונית ל"זכות השיבה". על-פי דרישה זו, כל ערבי אשר שכן בארץ ישראל, או מי מאבותיו ואימותיו היו תושבי ארץ ישראל בשנת תש"ח, זכאי לשוב לביתו הקודם. על סלע המחלוקת הזה התנפצו כל המאמצים להשכין שלום בין הניצים על ארץ ישראל. אין מנהיג ערבי שיכול לעשות ויתור בנושא זה, ולשמר על מעמדו.