בראיון לשבועון "כול אלערב" (12 במאי), מביע ראש עיריית חיפה, יונה יהב (החבר במפלגת קדימה), תמיכה בשיבת פליטים פלשתינים לעיר במסגרת של הסדר מדיני אשר יביא קץ לסכסוך. הוא ציין, כי אינו חושש מעליית מספרם של תושבי חיפה הערבים כתוצאה משיבת הפליטים וכי מה שמדריך אותו בעניין זה הוא הזיכרון של אביו אשר "חווה את לענת הפליטות והאובדן לאחר שנמלט מגרמניה".

יהב אינו לבד בעמדתו זו. באחרונה ניכרת התעוררות בקרב חוגי השמאל הישראלים העוסקים בבעיית הפליטים ובדרכים לפתרונה. הארגונים "זוכרות", "בת שלום" ו"פרופיל חדש" ביחד עם ארגונים פלשתינים, ערכו בשבועיים האחרונים סידרת אירועי הזדהות עם "האסון הפלשתיני", ובהם: סיור בכפר ליפתא (נמצא למרגלות צומת הכניסה לירושלים) ומפגש עם פליטים תערוכות צילומים בירושלים על הכפרים ליפתא, טלביה, עין כרם ובקעה; והקרנת סרטים בסינמטק בנושא ה"נכבה". את האירועים מארגנת "קואליציית נכבה 60" המאגדת ארגונים ישראלים ופלשתינים והנערכת לקראת עריכת אירועי זיכרון רחבי היקף, בעוד שנתיים, עת ימלאו להקמת מדינת ישראל 60 שנה.

"שלום טורונטו" ערך השבוע (פורסם בגיליון 98 מ- 11 במאי) ראיונות עם פעילים בולטים בארגונים אלה, אשר הציגו את תפיסת עולמם ואת הצעותיהם לפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני על-בסיס של "שלום צודק".

איתן ברונשטיין, מנהל עמותת "זוכרות", סיפר ל"שלום טורונטו", כי "זוכרות" הוקמה בתחילת 2002 ע"י קבוצה של פעילים אשר עבדה בבית הספר לשלום הנמצא בכפר היהודי פלשתיני "נווה שלום" הנמצא ליד לטרון. פעילות הקבוצה החלה לאחר ששיחות עם העמיתים הפלשתינים הביאו למודעות באשר ל"נכבה" ולמשמעותה אצל העם הפלשתיני כמרכיב מכונן של הזהות הלאומית. כעוצמת הזיכרון הפלשתיני של ה"נכבה" כך קיימת בורות בצד הישראלי לגבי האסון הפלשתיני.

אשר על כן, מציין ברונשטיין, ארגון "זוכרות" שם לו למטרה מרכזית לעורר בקרב הציבור הישראלי את המודעות ל"נכבה" באמצעות מגוון של פעולות הכוללות: עריכת סיורים בכפרים פלשתינים שנהרסו ב- 48', סימון בשלטים על כפרים הרוסים, הבאת פליטים פלשתינים להשמיע עדויות אישיות על קורותיהם במלחמה ועל הגרוש מהכפרים ופרסום חוברות בעברית ובערבית על ה"נכבה".

קהלי היעד העיקריים הם הסטודנטים, תנועות הנוער ומורים שעם חלקם נוצר קשר ישיר לצורך הכנת חומרי עזר ללימוד תלמידי בתי הספר על האסון הפלשתיני. במקביל הוקם אתר האינטרנט "זוכרות" ([קישור]) המתעד את פעילות הארגון ונועד ביסודו להציג את ה"נכבה" לציבור הישראלי בכללו באור שונה מספרי ההיסטוריה הנלמדים בבתי הספר בישראל.

לגישתו של ברונשטיין, לא יתכן להגיע לשלום עם העם הפלשתיני מבלי שישראל תכיר באחריותה להיווצרות בעיית הפליטים. החברה הישראלית צריכה להכיר בעובדות ההיסטוריות ולהביע סליחה קולקטיבית על העוול שנגרם לפלשתינים כתנאי הכרחי לקידום פיוס בין העמים. מעבר לכך, הוא מצדד בהקמת מוזיאון לזכר ה"נכבה" ובמיפוי מחדש של הארץ באמצעות הצבת שלטים במקומות בהם היו כפרים פלשתינים עליהם יסופר תולדות המקום.

"זכות השיבה" אינה מפחידה את ברונשטיין. לדידו, מימוש זכות השיבה צריך להיות מוגדר כאינטרס ישראלי מובהק. מדינת ישראל, הוא טוען, צריכה לוותר על היותה מדינה יהודית ולאמץ את העיקרון של מדינה לכל אזרחיה אשר תאפשר לכל פליט פלשתיני לשוב למקום מגוריו המקורי בדומה להסדר שהחילה ממשלת גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה ואפשרה ליהודים שיבה למדינה ופיצויים. הצרוף בין מדינה יהודית ושלום הינו בלתי אפשרי. יסוד הסכסוך בעיניו מצוי בהשתלטות בכוח של מיעוט יהודי על הארץ ובמניעת שוויון זכויות מלא מהפלשתינים. מדינה אחת בלבד צריכה בראייתו להתקיים בין הנהר לים ובה יש לקבל את האפשרות לשלטון של הרוב הפלשתיני.

ברונשטיין, נאה דורש ונאה מקיים, לפחות הצהרתית. משנשאל אם יהיה מוכן לקליטת מיליוני פליטים פלשתינים בשטח ישראל ואף לפנות את ביתו לשם כך, השיב בחיוב, וציין כי כאשר עניין זה יהיה רלוונטי, הוא יהיה נכון לעקור מביתו בהרצליה למען השלום.

עמותת "זוכרות" זכתה לפני מספר חודשים להישג חשוב במאבקה הציבורי להנצחת ה"נכבה". לאחר שניצחה ביולי 2005 בקרב המשפטי, בעקבות עתירה שהגישה לבית המשפט העליון, הציב המנהל האזרחי בפארק קנדה, באמצעות הקרן הקיימת לישראל, שלטים המציינים כי הפארק הוקם על חורבות שלושה כפרים פלשתינים.

באירוע שערך הארגון בנובמבר אשתקד ברחבת מסגד "סידנא עלי" סמוך לחוף הים בהרצליה סיפרו פליטים פלשתינים על הכפר אל-חרם שהתקיים במקום ואדמותיו הופקעו עבור הישובים היהודיים. פעיל השמאל, ד"ר אורי דייוויס, שהרצה בפני הקהל שהגיע לאירוע, טען כי האדמות שהתווספו לאחר מלחמת העצמאות לשטח השיפוט של המועצה המקומית כפר שמריהו, כמו גם למושב רישפון ולשכונות נוף ים והרצליה פיתוח, הינן אדמות התושבים הערבים של הכפר השכן אל-חרם סיידנא עלי, שהם כיום בחלקם פליטים "נוכחים-נפקדים" ואזרחי מדינת ישראל, וחלקם פליטים בגדה המערבית משוללי אזרחות.

דייוויס הגדיר את חוק נכסי הנפקדים משנת 1950, על בסיסו סופחו אדמות הכפר, כ"חוק נלוז" המנוגד לחוק הבינלאומי, בכך שהוא שולל בשרירותיות את זכויותיהם הקנייניות של הפלשתינים שגרו בשטח ישראל דהיום ברכוש הדלא ניידי (כגון בתים ואדמות) וברכוש הניידי (כגון מניות, כספות וחשבונות בבנק). הוא קרא לבטל חוק זה וחוקים דומים נוספים מספר החוקים של מדינת ישראל על-מנת להפוך את ישראל מ"מדינת אפרטהייד" למדינה דמוקרטית בדומה לתהליך שעבר על דרום אפריקה.

נטע רותם, פעילה לשעבר ב"פרופיל חדש" ([קישור]) וכיום ב"קואליציה נכבה 60", הציגה ל"שלום טורונטו" את עיקרי הפעילות של הקואליציה להנצחת האסון הפלשתיני. הפעילות בקואליציה מקיימות שורה של פעולות הסברה בירושלים שנועדו לחשוף את "האסון הפלשתיני" לציבור הישראלי באמצעות הקרנת סרטים במקומות ציבוריים, חלוקת חוברות ויצירת קשר בלתי אמצעי עם הציבור המגלה עניין גובר, לטענתה, במאורעות 48' ובנרטיב הפלשתיני.

משיחות עם ישראלים לא מעטים היא מתרשמת שקיים חור בנרטיב הציוני בנוגע ל"נכבה" ורבים אינם יודעים, כי קקטוסים סימנו בעבר את גבולות הכפרים הערביים וכי למשל הישוב ליפתא אינו רק מקום בו נמצא מעיין בכניסה ירושלים אלא היה ישוב פלשתיני שתושביו גורשו. גם נטע רותם סבורה, כי לא ייכון שלום בין יהודים לפלשתינים מבלי שתהיה ראשית הכרה בישראל ב"אסון הפלשתיני", ומוסיפה: "כמו שהעם היהודי דרש הכרה בשואה כך צריך להכיר בנכבה".

את הפתרון לסיכסוך היא רואה בהקמת מדינה לכל אזרחיה ובשיבת הפליטים. כפרים פלשתינים שהתקיימו ב- 48' וכיום אינם מיושבים צריכים להיפתח מיידית לקליטת תושבי המקום המקוריים. לאחר מכן צריך להעניק את האפשרות לכל הפליטים לממש את זכות השיבה. רותם מערערת על העמדה הישראלית לפיה לא ניתן לקלוט את מיליוני הפליטים וטוענת, כי ישראל קלטה למעלה ממיליון עולים מרוסיה, עובדה המוכיחה, לדבריה, שאפשר לקלוט אוכלוסיה בהיקף נרחב בתוך גבולות המדינה. תהליך קליטת הפליטים יהיה בבחינת תהליך של פיוס ובמהלכו, אליבא דרותם, צריכה ישראל לוותר על הכוח שלה ככובשת וכנציגה קולוניאליסטית. במדינה לכל אזרחיה, היא מסבירה, השלטון ידאג לכל האזרחים וההצבעה לפרלמנט תהיה בהתאם לאינטרסים של הציבור ולא בהכרח על בסיס לאומי.

לילי טראופן, הפעילה בארגון "בת שלום" ([קישור]), ארגון נשים לשלום, אומרת ל"שלום טורונטו", כי הארגון בו היא חברה מהווה מודל מוצלח להידברות החיונית כל כך בין העמים ולמימושו של "שלום צודק" לפתרון הסכסוך. ל"בת שלום" קיים ארגון מקביל פלשתיני Jerusalem Center for Women ולשני הארגונים, שלהם הנהלות עצמאיות, מסגרת גג מאחדת הנקראת Jerusalem Link.

השיח בין הנשים הישראליות והפלשתיניות הוביל למודעות לסבל הפלשתיני והביא ליוזמה להציגו בפני הציבור הישראלי ללא כחל וסרק. הארגון, הפועל גם לשוויון זכויות לנשים, מוביל את הפרויקט "הסיפור שלא סופר", ובמסגרתו מובאות עדויות של נשים יהודיות וערביות על מאורעות מלחמת 48'. הפיוס ההיסטורי בין העמים יחל בראייתה רק כאשר תתקיים הידברות, הכרה ישראלית ב"נכבה" ומימוש "פתרון צודק" המבוסס על החלטות האו"ם והקמת מדינה לכל אזרחיה. בישראל יש מקום לכולם גם לפליטים היא אומרת ומוסיפה, כי ליהודים ולפלשתינים יש יותר מן המשותף מאשר המפריד.