בית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב דחה באחרונה את תביעתה של אסתר חרל"פ, תושבת ירושלים, לקבלת פיצוי מעיריית ת"א בשל ההוצאות שנגרמו לה, לאחר שהגיעה במיוחד מהבירה כדי לבטל דוח חניה שניתן לה בטעות.
בסוף חודש אוגוסט 2005 קיבלה התובעת הודעה מהנתבעת על קנס כספי בשל דוח חניה במקום אסור ברחוב עמינדב בתל אביב. חרל"פ נדהמה מההודעה, משום שמעולם לא ביקרה ברחוב הנ"ל או חנתה בו, כפי שנטען בהודעה.
בימים שלאחר מכן, התקשרה התובעת מספר פעמים לעיריה, וכן שלחה פקס, למחלקת חניה ואכיפה של הנתבעת, בו הודיעה שמעולם לא חנתה במקום הנטען, וביקשה את בדיקת הנושא וביטול הדוח.
לאחר כעשרה ימים, משלא קיבלה תשובה לפנייתה, שמה התובעת פעמיה לתל אביב, המתינה בתור שעות ארוכות, ובסופו של דבר נבדקה טענתה והתברר כי אכן מדובר בטעות, שמקורה, ככל הנראה, בטעות בהקלדת מספר הרישוי של הרכב שחנה שלא כדין. בו במקום בוטל הדוח.
בכתב-תביעתה טענה התובעת, כי בשל הצורך להגיע מירושלים לתל אביב להסדרת ביטולו של הדוח, הפסידה יום עבודה, נגרמו לה הוצאות נסיעה וכן נגרמה לה עוגמת נפש. על כל אלה תבעה פיצוי מהעיריה, אותה ראתה כאחראית לנזקיה והוצאותיה.
עיריית תל אביב מצידה, אישרה שהודעת הקנס נשלחה לתובעת מתוך טעות, שאירעה ככל הנראה במהלך הקלדת מספר הרכב למחשב. עם-זאת, הודגש, לא היה כל צורך בהגעתה של התובעת למשרדי העיריה, שכן תלונתה, שהועברה בפקס ובשיחותיה הטלפוניות עם נציגי העיריה, נבדקה, ואילו המתינה התובעת פרק זמן סביר ואיפשרה לנתבעת לטפל בפנייתה, היה הדוח מבוטל ממילא.
בעדותה הסבירה חרל"פ, כי הזדרזה להגיע למשרדי הנתבעת בשל ניסיון קודם, בעניין מסוים שהיה לה עם עיריית פתח-תקוה, ובגינו הגיעו לביתה מעקלים על חוב שלא היה חובה.
שופטת בית המשפט, יעל אילני, ציינה בהקשר זה, כי ניתן להבין את חששותיה הסובייקטיביים של התובעת, בעיקר נוכח ניסיון שחוותה בעבר - לא עם הנתבעת - ואולם, לא די בכל כדי להטיל על העיריה חבות לפיצויה על ההוצאות שנגרמו לה בהגעתה לתל אביב.
"אין מחלוקת שהקנס נשלח לתובעת כתוצאה מטעות בהקלדה. עצם הטעות כשלעצמה, אינה מהווה רשלנות מצד הנתבעת שכן טעויות מסוג זה תתכנה, ולא הוכח שמקור הטעות ברשלנות, או בנהלים רשלניים, מצד הנתבעת, או שהנתבעת לא נהגה בסבירות ובזהירות ראויה".
בהמשך הדברים, קבע בית המשפט, כי גם לא הוכח שהנתבעת לא פעלה בסבירות ראויה לתיקון הטעות. "מהפקס ששלחה התובעת עולה שהוא נשלח לבקשת מי מנציגי הנתבעת איתו דיברה. אילו לא היתה פנייתה של התובעת מטופלת באופן הראוי בתוך פרק זמן סביר, ניתן היה לראות בכך מחדל, אולם התובעת מיהרה למשרדי הנתבעת בתוך כעשרה ימים ואולי אף פחות מכך, ולא נתנה לנתבעת הזדמנות לתקן את הטעות בעקבות פנייתה הטלפונית ובפקס, דבר שהיה חוסך את הצורך בהגעתה למשרדי הנתבעת".
מזווית אחרת, צויין לבסוף, ניתן לומר שחרל"פ יכולה היתה להקטין את הנזק שנגרם לה כתוצאה מהטעות, ואף למנעו לחלוטין, אך היא לא עשתה כן. ניתן להבין את מניעיה וחששותיה הסובייקטיביים של התובעת, אך אין בהם כדי להטיל על הנתבעת אחריות בנסיבות המקרה.
בשביל לשמוע הדהוד של תוכניות המטכ"ל ושל...
