"הלכת טמרין הקובעת כי אין למעשה לאום 'ישראלי' אינה תקפה בדורנו", טוען אורנן. לדבריו, מאז הלכת טמרין חלפו יותר מ- 35 שנים, "כמעט שני דורות" כהגדרתו, ושופטי בית המשפט העליון והמחוזי דאז, שעסקו בסוגיה שהונחה בפניהם בכובד ראש ובחרדת קודש כמעט, בחנו אותה על סמך המציאות שהיתה אז לפניהם.
"בקצב התפתחותה המדהים של ישראל ראוי לבחון את הסוגיה מחדש, על סמך המציאות כיום, שבה לא ניתן עוד לפקפק בקיומה של זהות ישראלית חיונית ומתפתחת", כותב אורנן בעתירה ומבקש לפתוח את הדיון בעניין בשל "השתנות הנסיבות".
"בית המשפט אינו הפורום המתאים לקבלת החלטות פורמליות באשר להליכים היסטוריים, המצויים בהתהוות ושינוי מתמידים. אבל בית המשפט הוא הפורום הראוי לאפשר לאזרח להגדיר את עצמו כבן הלאום הישראלי, אליו הוא שייך על-פי מרכז חייו, תרבותו, שפתו, אורח חייו, הזדהותו הרגשית והאינטלקטואלית", כותב הפרופסור בעתירה, ומזכיר כי הזהות הלאומית אינה שוללת את מניפת הזהויות האחרות שלו, כמו זו האתנית, המיגדרית, וכיו"ב.
לסיכום, מציין אורנן, כי לדעתו בעת הדיונים בעניין טמרין, לפני כ- 35 שנים היה עצם קיומה של ישראל בבחינת ספק אגדה, ספק מציאות. וכך גם מערכת יחסיה של המדינה עם התפוצות. יותר ממה שביקשו השופטים לחרוץ דין, הם חרדו שלא לתקוע מסמרות.
"כיום, בשנתה ה- 58 של ישראל, יש אנומליה הזויה בעיקשות מנהלית שלא להכיר בלאום הישראלי ולהציב בפניו סכר טכני, התוקע יתדותיו בהלכת טמרין, שהיא עצמה צפתה את אפשרות שינויה בעתיד, בהתחולל שינויים במציאות", חותם אורנן את עתירתו ומבקש להתיר את לרשום בסעיף הלאום בתעודת הזהות את הלאום "ישראלי".
אחת השגיאות החמורות ביותר של ממשלת ישראל: ההפרדה בין חטופים לחטופים, ואי-עמיד...
