השופט, נחום שטרנליכט, מבית משפט השלום בפ"ת, דחה (ה', 13.7.06) תביעה של עובד חברת אלישרא לשעבר, עמרם משה, שתבע את חברו לעבודה רמי יחיאלי, בטענה שזה האחרון דיווח להנהלת החברה על כך שמשה מכר לו מקלדת של החברה. משה טען, כי הדיווח היה שקרי ובעקבותיו פוטר מעבודתו. הוא תבע מיחיאלי פיצויים בגין לשון הרע, אולם, השופט שטרנליכט דחה את התביעה, תוך שהוא קובע כי יחיאלי דובר אמת וכי הוא פעל כשורה.
התובע, עמרם משה, עבד באלישרא מערכות אלקטרוניות. במסגרת עבודתו היה משה אחראי על תחזוקת ציוד המחשבים במפעל בו עבד. הנתבע, רמי יחיאלי, עבד באותה עת כמנהל מטעם קבלן הניקיון, שביצע את עבודות הנקיון במפעל. יחיאלי פנה להנהלת אלישרא ודיווח, כי משה מכר לו מקדלת של אלישרא. כתוצאה מדיווח זה פוטר משה מעבודתו באלישרא. באשר להשתלשלות העניינים שהובילה לתלונתו של יחיאלי, התנהל בבית המשפט ויכוח נוקב בין הצדדים.
משה טען, כי אלישרא הקצתה ליחיאלי משרד בתחומי המפעל בו עבד משה, והעמידה לרשותו מחשב אישי לצורך ניהול עבודות הנקיון באלישרא. באחד הימים, פנה יחיאלי למשה, וביקש ממנו לתקן לו מקלדת שאינה פועלת כראוי. משה סבר כי מדובר במקלדת המחשב, שאלישרא העמידה לרשותו של יחיאלי. מכיוון שהיה עסוק מאד באותה עת, ביקש מיחיאלי לקחת מקלדת תקינה אחרת, בעוד שאת המקלדת המקולקלת ישאיר אצלו לתיקון, וכך נעשה.
מספר חודשים לאחר מכן סיים יחיאלי את עבודתו במפעל. כשנה וחצי לאחר החלפת המקלדת פנה יחיאלי למשה וביקש שיחליף לו את הדיסק הקשיח במחשב הביתי שלו, אותו קנה מספק מחשבים כלשהו. משה סירב לעשות זאת. בעקבות סירוב זה וכמעשה נקמה פנה יחיאלי לאלישרא. אנשי הביטחון של אלישרא ערכו חיפוש בבית יחיאלי, ומצאו שם את המקלדת, שנתן משה ליחיאלי. הדבר הביא לסילוקו המיידי של משה מאלישרא.
משה טען כי מעשים אלו מהוים פרסום לשון הרע על-ידי יחיאלי בכוונה לפגוע בו, כמו כן טען, כי הדיווח הכוזב גרם להפרת החוזה בינו ובין חברת אלישרא ולפיכך תבע פיצויים מיחיאלי.
גרסתו של יחיאלי לאירועים שונה בתכלית. יחיאלי מציין בכתב ההגנה, כי אומנם אלישרא הקצתה לו משרד במפעל, אך לא העמידה לרשותו מחשב כלשהו. יחיאלי מוסיף וטוען, כי בעת שעבד כאחראי על הנקיון במפעל שוחח עם משה וסיפר לו, כי הוא מעוניין לרכוש מחשב לילדיו. משה ציין, כי הוא מוכר מחשבים, וכי הוא יכול למכור גם ליחיאלי. יחיאלי קיבל את ההצעה, ורכש ממשה מחשב פנטיום 233 בתמורה לסך של 5,300 שקלים.
לאחר שבוע של שימוש במחשב שרכש יחיאלי ממשה, התקלקלה המקלדת. יחיאלי פנה למשה וביקש את החלפת המקלדת. משה הוציא מקלדת חדשה וארוזה מהארון חדרו ומסר אותה ליחיאלי. יחיאלי שאל את משה, האם המקלדת אינה שייכת לאלישרא. משה השיב בשלילה, ואז הסכים יחיאלי לקחת את המקלדת החלופית. התקלות במחשב נמשכו, אך משה סרב לתקן בנימוק, שאין לו זמן. פנייתו של יחיאלי לאלישרא, נעשתה מתוך ניסיון, שאלישרא תלחץ על משה למלא התחייבויותיו כלפי יחיאלי.
למרבה הפלא, אישר משה בחקירתו הנגדית, כי מסר מחשב ליחיאלי, אך טען כי לא היה המוכר, אלא רק תיווך בין יחיאלי ובין ידיד נעורים שלמד עימו בבית הספר. אולם, במהלך המשפט שכח משה את שמו של ידידו מנוער. "הדבר תמוה ביותר, הכיצד אין הוא זוכר את שמו של ידיד נעוריו עימו למד בבית הספר, שעליו המליץ בפני יחיאלי, ואף תיווך ביניהם בעיסקת רכישת המחשב. אם לא ידע את שמו ופרטיו, כיצד יכול היה ליצור קשר בינו ובין יחיאלי?", תמה השופט.
היות שכך, קבע השופט שטרנליכט, כי "יחיאלי הוכיח את טענתו, כי הדיווח שמסר לאלישרא היה נכון". בכך, נהנה יחיאלי מההגנה המוקנית בחוק למפרסם לשון הרע, הגנה המכונה "אמת דיברתי". אולם, בנוסף לכך, יחיאלי היה צריך להוכיח כי היה ענין ציבורי בפרסום. השופט השתכנע, כי בנסיבות אלה היה ענין שכזה. "דיווח למעסיקו של אדם, כי אותו אדם נטל לעצמו רכוש של המעביד או מכר אותו שלא כדין לאחרים, יש בו עניין ציבורי מובהק", כתב השופט בפסק דינו.
בסיכומו של דבר נקבע, כי בדיווח של יחיאלי לאלישרא לא היה כל מעשה עוולה, המזכה את משה בפיצוי כלשהו, ודין התביעה להידחות. משה חוייב לשלם ליחיאלי, את הוצאות המשפט לרבות שכר טירחת עורך דין, בסך 35,000 שקלים.
