בפסק דין תקדימי שניתן (יום ד', 29.11.06), החליט בית המשפט העליון להתיר לאישה נוצרייה שהתחתנה עם יהודי בטקס אזרחי ברומניה, לרשת את בעלה המנוח. השופטים פסקו כי בשלה השעה להכיר בנישואים אזרחיים בין יהודי לבין מי שאינו יהודי, אולם לא הכריעו בנושא זה במקרה הנוכחי.
במקרה זה מדובר בערעור שהגישו ילדי המנוח, נגד בת זוגתו של אביהם שנפטר. המנוח היה נשוי לאמם עד לפטירתה בשנת 1992, והכיר את אשתו האחרונה בזמן שטיפלה בשניהם. בין בני הזוג נרקמה מערכת יחסים ממושכת, ובשנת 1996 החליטו למסד את הקשר ביניהם.
מאחר שהמנוח הינו יהודי ובת זוגתו נוצרייה, נישאו בני הזוג ברומניה לפני רשם הנישואים. אולם כעבור ארבעה חודשים בלבד נפטר המנוח. צו הירושה קבע כי ילדיו הם היורשים הבלעדיים, ועל קביעה זו ערערה אלמנתו בבית המשפט לענייני משפחה, בטענה כי היא זכאית למחצית מן העיזבון, בהיותה נשואה למנוח בעת פטירתו. עתירתה התבססה על סעיף 11 לחוק הירושה המסדיר את זכותו של בן הזוג לירושה על-פי דין.
בית המשפט לענייני משפחה הכיר בזכאותה של האישה לחלקה בעיזבון. ילדיו של המנוח ערערו על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, שהחליט לדחות את הערעור. כאמור, כך עלה גם בגורלו של הערעור בפני בית המשפט העליון בהרכב של שלושה שופטים.
בפסק דינו המפורט, שנכתב על-ידי הנשיא בדימ' אהרן ברק, בחן בית המשפט האם המשיבה בערעור נחשבת "בן זוג" לפי סעיף 11 לחוק הירושה, וזאת למרות ששני בני הזוג אינם יהודים ונישאו מחוץ לגבולות המדינה. כדי לבחון זאת בחרו השופטים להשתמש בתכלית המונחת ביסוד החוק, על-פי פירושם.
בפסק הדין הוזכרו ארבע תכליות: הראשונה, הינה להעניק זכות לבן הזוג לרשת את בן זוגו, עמו מייסד המוריש קשר פורמלי. מכאן הגיעו השופטים למסקנה שיש להכיר במי שנישאו בטקס נישואים שתקף במקום עריכתו.
התכלית השנייה אותה הזכירו השופטים הינה לשקף את רצונו המשוער של המוריש. לדברי השופטים, טקס נישואים מבטא את כוונתם המוצהרת של הצדדים בעת מיסוד הקשר.
התכלית השלישית שהוזכרה הינה להגן על המשתייכים לחוג המצומצם של המוריש, והתכלית הרביעית הינה להשוות בין מעמדם של בני זוג נשואים למעמדם של הידועים בציבור. לדברי השופטים, אין הצדקה לכך שמעמדם של מי שנישאו בטקס נישואים יהיה נחות ממצבם של הידועים בציבור, שהחוק מכיר בזכותם להוריש.
נוכח כל נימוקיהם, החליטו השופטים כי תכלית החוק מובילה למסקנה ש"בני זוג" הינם גם מי שנישאו למוריש בנישואים אזרחיים מחוץ למדינה, התקפים במקום עריכתם. עוד מציינים השופטים, כי ההכרעה בנושא הירושה התקבלה במנותק מהשאלה אם הנישואים האזרחיים שנערכו ברומניה בין המנוח למשיבה "תופסים" במשפט הישראלי.
לדברי השופטים, לו היו נדרשים לשאלת תוקף הנישואים, הם היו נוטים לדעה כי הנישואים מוכרים בישראל לכל דבר ועניין. לדבריהם, עתה יש לשקול הליכתו של צעד נוסף, ולהכיר אף בנישואים אזרחיים בין יהודי לבין מי שאינו יהודי, תושבי הארץ ואזרחיה, הנערכים מחוץ לישראל והתקפים לפי דין מקום עריכתם. אולם שאלה זו נשארה ללא מענה, ולדעת השופטים היא ראויה להסדרה בידי המחוקק.
השופט אליקים רובינשטיין, שהינו חובש כיפה, ציין בפסק הדין כי ההכרעה לא היתה קלה עבורו. כך כתב בפסק הדין: "אכן אודה ולא אבוש, כי נישואי התערובת, עניין כאוב מימות עולם, צובטים את לבי, נוכח משמעותם בממד ההיסטורי והשפעתם על מצבו של העם היהודי ועל גודלו עד כדי משמעות קיומית... אך בודאי אין בכך כדי לפגוע בזכויות אדם של כל אדם באשר הוא, ובהן הזכות לנישואין, ואף אין להתעלם - כאמור - ממציאות ישראלית שבה רבים אין בידם להינשא כדין". לדבריו, הדרך של עצימת עיניים כלפי קיומם של הקשיים בנושא היא לא הדרך להיאבק בנישואי תערובת.
