האם הגיע הסוף להעסקת העובדים הזרים בתעשיה על חשבון עובדים ישראלים? מהחלטת בג"צ שהתקבלה (יום ה', 7.12.06), נראה כי בית המשפט החליט סוף סוף לתת ידו למהלך הדרמטי: צמצום בהעסקת עובדים זרים בענפי התעשיה.
מפסק דין שניתן (7.12.06) פה אחד על-ידי הנשיא (בדימ.) אהרן ברק, והשופטות אילה פרוקצ'יה ואסתר חיות, בשתי עתירות לבג"צ, עולה כי בית המשפט תומך במדיניות הממשלה לצמצם את תופעת העובדים הזרים בישראל.
העתירה הוגשה על-ידי התאחדות התעשיינים ו-50 תאגידים נוספים, נגד ממשלת ישראל וגורמים בענף התעשיה. העתירות הוגשו בעקבות החלטת הממשלה מיום 15.8.04, לפיה רק עובדים זרים שהם "מומחי חוץ" ישולבו בתעשיה בישראל. מומחה חוץ הוא תושב חוץ שהוזמן לישראל לא על-ידי קבלן או חברת כח אדם, והוא מומחה בתחום ייחודי. החידוש בהגדרת המומחה קיים גם בשכר-מומחה חוץ יקבל שכר חודשי בסכומים מוגדרים, שכבר אז הוחלט שלא יפחת מסכום של 6,000 שקלים. בנוסף, שכר זה ימשיך לעלות, עד שיגיע לפעמיים השכר הממוצע במשק. כמו כן העתירה נסבה על החלטת הממשלה מיום 9.8.05, לפיה אין היתרים לעובדים זרים, אלא אם התקבלה הודעה מלשכת התעסוקה כי לא קיים דורש עבודה ישראלי לביצוע העבודה.
בהחלטתם התקדימית נימקו השופטים כי מדיניות הממשלה לצמצום תופעת העובדים הזרים בישראל בכלל היא נושא שפיט. "היא נועדה לקדם תכלית כלכלית-משקית וחברתית חשובה, שערכה רב לקידום האינטרס הציבורי הכללי." לדבריהם, מדיניות הממשלה איננה מתעלמת מצרכי הענף ומצרכי העוסק הפרטי בתחומו. "היא מאזנת איזון ראוי בין התכלית הכללית לבין האינטרס הפרטי, תוך ניסיון לפשר בין האינטרסים הנוגדים לצורך יצירת שיווי משקל כלכלי-תעסוקתי וחברתי ראוי."
העותרים ביססו את טיעוניהן כנגד החלטות הממשלה בכך שאינן עומדות במבחן החוקיות המינהלית, שכן הן פוגעות בחופש העיסוק של המעסיקים, פוגעות בכושר התחרות של המשק וכי הן אינן שוויוניות בשני מישורים: הן מפלות בין עובדים ישראלים שיקבלו שכר נמוך יותר, לבין עובדים זרים שיקבלו שכר גבוה ממינימום; ומפלות בין ענף התעשיה ליתר ענפי המשק. המדינה מצידה טענה, כי אין להתערב במדיניותה, שכן היא סבירה ועומדת בגדרי החוק. מדיניות לדברי המדינה, מדיניות זו מטרתה להחזיר דורשי עבודה ישראלים למעגל העבודה, ולשלבם בשוק המקומי. בתוכניתה מנסה הממשלה מצד אחד לקדם תוכנית הכשרה מקצועית לתושבי הארץ, ומצד שני להגביר את פעולות האכיפה לצמצום מספר העובדים הזרים.
מפסק הדין עולה, כי אין זכות מוקנית למעסיק בישראל להעסיק עובדים זרים, וכניסתם של אלה לישראל מותנית במדיניות הממשלה, שלה יש שיקול דעת נרחב מאוד בעניין. לממשלה יש סמכות להחליט על מדיניותה, מכח חוק הכניסה לארץ ומכח חוק עובדים זרים.
על-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אוכלוסיית העובדים הזרים הגיעה בסוף שנת 2003 ל-189,000 איש (בלא שנכללו בני משפחותיהם). בפסק הדין אמדו השופטים על ההשלכות השליליות של העסקת העובדים הזרים. לפיהם, "בהעסקת העובדים הזרים טמונים יתרונות כלכליים משמעותיים למעסיקים, שכן עלות העסקת עובד ישראלי גבוהה מזו של עובד זר. מצד שני, העסקת עובדים זרים בהיקף כה גדול הביאה לפגיעה קשה בשוק העבודה המקומי. עובדים ישראלים התחרו עם עובדים זרים על מקומות עבודה, והדבר הביא לגידול באבטלה, והיווה תמריץ שלילי לכניסת ישראלים לענפים בהם מועסקים עובדים זרים. הרחקת התושבים הישראלים משוק העבודה יצר מעגל אבטלה חריף במדינה."
השופטים בחנו האם עמדה המדינה בחובתה המינהלית להפעיל את סמכותה לפי התחשבות בשיקולים רלוונטיים בלבד ולהימנע משיקולים זרים. החלטתם הייתה שצמצום האבטלה הוא יעד חברתי-כלכלי מן המעלה הראשונה, וכי קשה לחלוק על ההנחה כי מדיניות כלכלית-משקית המבקשת לצמצם אבטלה ולעודד תעסוקה מקומית הינה מדיניות ראויה, הוגנת ועניינית.
לדברי השופטים, הממשלה שקלה בשיקול מאוזן וראוי את האינטרסים הרלוונטיים השונים הפועלים ביסוד הסוגיה הנוגעת לעובדים זרים בתעשיה. לגבי טענות העותרים על פגיעה בעיקרון השוויון ובחופש העיסוק, פסקו השופטים כי החלטה זו הינה מידתית, לפי מבחני פסקת ההגבלה (לפי חוקי יסוד חופש העיסוק וכבוד האדם וחירותו) לגבי מהי מדתיות: מתקיים קשר רציונאלי ברור בין ההגבלות שמטילה המדינה על מתן היתרים לעובדי זרים בתעשיה לבין עידוד התעסוקה המקומית, האמצעי שנקטה בו המדינה פגיעתו פחותה במעסיקים, שכן היא לא אסרה העסקת זרים בכלל, והתועלת הכלל-משקית מהמדיניות האמורה גוברת על עוצמת הפגיעה בעוסקים.
