לא ישונה תוואי הגדר בא-ראם

בג"צ בהרכב מיוחד של 7 שופטים, בראשות הנשיא (בדימ.) אהרן ברק, החליט (יום ד', 13.12.06) להותיר את תוואי הגדר באזור א-ראם שנמצאת מחוץ לירושלים במתווה המתוכנן. השופטת מרים נאור הייתה היחידה שהציעה תיקוני תוואי קלים, אולם נותרה בדעת מיעוט.

השופטים בהחלטתם הסבירו: "זכויות האדם להם זכאים 'התושבים המוגנים' באזור והתושבים הישראלים (יהודים וערבים כאחד) המתגוררים באזור אינן מוחלטות. ככל זכויות האדם הן יחסיות, ניתן להגבילן. חלקן של ההגבלות נובע מהצורך להתחשב בזכויות של בני אדם אחרים".

רוב שטחה של א-ראם מוגדר כאזור B, הנתון תחת אחריות אזרחית של הרשות הפלשתינית. בא-ראם מתגוררים כ-60 אלף תושבים, חלקם הגדול נושאים תעודות זהות ישראליות. לאחרים תעודות זהות פלשתיניות. תוואי הגדר מקיף את א-ראם ממערב, מדרום ומדרום-מזרח. הוא מותיר את העיירה מצידה "האיו"שי" של הגדר.

ההחלטה ניתנה בעקבות 3 עתירות שהוגשו לפני כשנתיים על-ידי תושבי האיזור. שתיים מן העתירות תקפו את עצם הקמתה של גדר הביטחון בקרבת א-ראם - האחת, תוקפת את חוקיות החומה הנבנית לאורך כביש מס' 60, בגבולה המערבי של א-ראם (המקטע המערבי), והשנייה-תוקפת הן את חוקיותה של אותה חומה, והן את הקטעים מדרום לא-ראם. בעתירות ביקשו התושבים לאסור כליל על בניית גדר הפרדה באזור א-ראם. העתירה השלישית עוסקת במקטע הדרומי העובר בתוך השכונה. בעתירה התבקש בית המשפט לשנות את תוואי הגדר העובר בתוך השכונה, והעתקתו דרומה.

השופטים נימקו את החלטתם בכך שהגדר בתוואי המתוכנן מוקמת מטעמים ביטחוניים צבאיים. לדבריהם, הגדר נועדה להחליף את מבצעי הלחימה הצבאיים והאמצעים הצבאיים האחרים, בדרך של חסימה פיזית של פעילות טרור מפני חדירה לירושלים. השופטים ציינו כי לא מצאו סיבה להניח כי הגדר נועדה לשם "סיפוח" שטחים. השופטים בהחלטתם הסתמכו על חוות דעתו של הגורמים הצבאיים המוסמכים, והגיעו למסקנה כי קביעת תוואי הגדר באזור א-ראם נעשתה בסמכות, וכי לא נפל פגם בשיקול דעתם של המשיבים (המדינה, צה"ל ומשרד הביטחון) לעניין השיקולים הביטחוניים.

ההחלטה אינה פוגעת מעבר לנדרש

השופטים בחנו את מידתיות הפגיעה באוכלוסיה הפלשתינית, והגיעו למסקנה כי אין תוואי חלופי במקטע הדרום-מזרחי שמקיים את דרישות הביטחון, תוך שפגיעתו בתושבים הפלשתינים קטנה יותר. במקטע הדרומי, בשכונת דחיית אלבריד, הציעו העותרים תוואי חלופי שיעבור בסמוך לקו השיפוט המוניציפאלי של ירושלים, אולם גם תוואי זה לא מצאו השופטים לנכון לשנות, שכן שינוי זה יפגע בתושבים אחרים.

השופטים, בבוחנם האם הנזק שייגרם לתושבים עומד ביחס ראוי לתועלת שתפיק הגדר, החליטו כי הפגיעה במקורות הפרנסה של תושבי א-ראם ובנגישותם של התושבים למוסדות חינוך ולמוסדות בריאות, פוגעת בחופש התנועה שלהם, אולם אי הקמתה של גדר ביטחון בצפון ירושלים תביא לפגיעה קשה בביטחונה של ישראל ובביטחונם של תושביה.

השופטים גם בחנו את סמכותו של המפקד הצבאי להחליט בעניין, והגיעו למסקנה כי שאלת הסמכות של המפקד הצבאי מתעוררת אך ביחס למקטעי הגדר העוברים בשטחים, שכן באזור הישראלי, שחלק מהגדר עוברת בו, לצה"ל יש סמכות מלאה.

מורכבות הבעיה, לפי ברק, נעוצה בכך שחלק מהגדר עוברת בשטח ישראל, בתוך תחום השיפוט המוניציפאלי של ירושלים. מורכבות שניה נעוצה בכך שגדר הביטחון פוגעת באוכלוסיות עליהן חלים משטרים נורמטיביים שונים. לפי ברק, אחת הסיבות להחלטת השופטים נבעה מכך שהעותרים לא הבחינו בין השטח הישראלי לשטח איו"ש.

השופטים שהצטרפו לנשיא (בדימ.) ברק היו הנשיאה דורית ביניש, אילה פרוקצ'יה, אדמונד לוי, דן גרוניס ואסתר חיות. השופטת מרים נאור נותרה בדעת מיעוט, לפיה ניתן לשנות את הקטע הדרומי המבתר את שכונת דחיית אלבריד, ולהקים את הגדר בתוואי העובר בשטח המוניציפאלי של ירושלים, מבלי לתפוס מקרקעין ולהורות על הקמת גדר בתוך שטח יהודה ושומרון.

עורכי הדין שייצגו את העותרים הם עו"ד מוחמד דחלה ועו"ד האני טנוס. את המשיבים ייצגו: עו"ד אורית קורן, עו"ד מאזן קופטי, עו"ד חורי דאוד מועין, עו"ד סאמר זועבי, עו"ד דוד מנע, עו"ד איהאב אבו גוש, עו"ד מגיד חמדאן ועו"ד אורי שפאר.