אחרי תקופה ארוכה של געגועים בלתי פוסקים,
האלופה חוזרת וזה אמור היה להיות חתיכת אירוע, אז למה הכל נראה עצוב נורא?
פרקים ראשונים של טלנובלות נוטים תמיד לעומס יתר. פרק ראשון דורש נציגות הכרחית של עלילות בתחילת דרכן ודמויות חדשות, מה שלא תמיד מקל על הצופה. השוו בין הפרק הראשון הזה לפרק הראשון של העונה הראשונה ושימו לב להבדלים: פינות חדות של עלילה והומור רוככו, אף דמות אינה שנונה במיוחד, לא הייתה בניית מתח מוצלחת למעט הציפייה הלא מאוד דרוכה, להתעוררותו של אחד, סער פדידה (
יהודה לוי) ולהשלכותיה. גם קליפ הפתיחה החדש נראה מיושן ועילג. ניכר ששלושת התסריטאים החדשים (דיאלוגיסטים לשעבר מהעונה הראשונה של הסדרה) נתבקשו לשמר את האיזון ההכרחי בין הומור, מתח ולב שהפך את העונה הקודמת למנצחת, אבל הלב נראה כאן מעוך, המתח דהוי וההומור כבוי.
בפרק הראשון בעונה השניה של הטלנובלה הכי מצליחה שהיתה כאן, סער פדידה שוכב מחוסר הכרה בבית חולים ירושלמי (גניבה עלילתית מהמתחרה "
השיר שלנו", הרי גם שם דמותה של תמרה וייס החלה את העונה הרביעית כשהיא שרוייה בתרדמת והתעוררה עם אופי שונה לגמרי). ליאן (
עדי הימלבלוי) מהדקת קשרים עם בן של פוליטיקאי בכיר, מגדלת תינוקת בת חצי שנה (שנראית כבת שנה וחצי) ועורכת אתר אינטרנט עם אמה. שאר הדמויות שוחות עמוק בדבש של זוגיות רוויית תשוקה. מיטל אוגניסיאן נעלמה במצולות הים ו
רוני סופרסטאר עשתה לעולם טובה, זנחה לרגע את קריירת השירה ופנתה לגלם אחות. גם הופעת אורח של
סשה גרישקוב לא נחסכה מאתנו. כן זכינו לשפע של צילומי מגרש, כדי להזכיר לכל שכדורגל הוא מעיין היצירה ממנו הכל נובע, זאת למרות שהפוקוס עומד לעבור העונה למשרדי ממשלה ולמערכת אתר אינטרנט.
הפרק הראשון בעונה שניה הוא פלטפורמת הכרות חדשה ומחודשת עם דמויות ותיקות וחדשות ולכן מראות סתמיים של זוגות במיטתם הופכים לנסלחים במידת מה, במיוחד כשהצופים רוצים להתעדכן בגורלן יותר מאשר להיכנס מייד ובסערה לסחרורים החדשים שבחייהן.
אחת הבעיות היא שדמויות חדשות שהצטרפו מקבלות זמן מסך לא מבוטל ולכן ההצגה שלהן היתה צריכה להיות קצת יותר מעניינת ממה שקיבלנו. פרק כזה נמדד ביכולת השילוב בין מוכר ואהוב, לחדש שצריך להתאהב בו - זה לא עבר בציון גבוה. טיפוסים כמו קארין הכתבת (בגילומה המוגזם של
עופרי פרישקולניק, בחורה נאת מראה שמצטלמת רע מאוד, יש לומר) והחבר החדש של ליאן, שתי דמויות חדשות הוצגו בצורה ממש לא מעניינת, וחבל.
במסגרת הרפרוף הכללי והרצון להכיל כמעט הכל בפרק אחד, סבא שלייפר (אלקלעי) הפך מדמות, לגג וקנאתו המעושה של תום לסיגי, התישה יותר משהיא עודדה צפייה. דמותה החמוצה של ליאן השתלטה על מרבית הסצינות ושאר הדמויות נראו כאילו מישהו הזיז אותן מעט מקווי האופי שתחמו אותן בעונה שעברה, ככל הנראה תולדה של העברת מושכות הכתיבה לצוות החדש.
לפחות חסכו מאתנו את עודד מנשה בינתיים.
לפי הפרק הראשון המשעמם וחסר האופי, נראה כאילו האלופה הפכה מטלנובלה לאופרת סבון - פאזל סתמי של סיפורים קטנים וסיפור מסגרת לא גדול מדי, שוודאי גם לא יהיה סופי מדי, כדי לא לקלקל את העונה השלישית. תראו מה קרה ל"שיר שלנו 3". זכרו מה קרה ל"שיר שלנו 4". וראו זאת כתמרור אזהרה. כך או כך, העונה השניה כבר כאן והיא עובדה מוגמרת. לכן טוב יעשה פדידה אם יתעורר ומהר. להעמיס סדרה שלמה על כתפיה הרועדות מבכי, לעיתים קרובות להטריד, של הימלבלוי תהיה טעות קריטית. למרות שתשעים אחוז מצופי הסדרה הם ילדים שמאה אחוז מהם חולים עליה עוד מהשמינייה.
כצופה אדוקה לשעבר, לא אתנתק מהמסך למרות האקספוזיציה המאכזבת, ולו רק בשל שאלה אחת המנקרת בי, מנקרת ולא מרפה. איה חמודי? להיכן נעלם התנין ללא חת הזה? האם יתכן שהופקר על-ידי משלחיו בלב ים, לאחר שביצע משימתו נאמנה (למחצה)? אם
דרור נובלמן היה נשאר בעמדת התסריטאי, נתח נכבד מהפרק היה מוקדש להליקופטר שהיה מחלץ את הזוחל הנאמן מבין הגלים ונושא אותו אל חוף מבטחים. אבל בפרק הראשון הזה העדיפו להתרכז בקסם שהוא רוני סופרסטאר, שהוכיח את עצמו בעבר כמסוכן ובעל פוטנציאל הרסני. רק חשבו מה קרה לצה"ל בתקופה שהיא שירתה בו.
"האלופה". HOT3. ראשון עד חמישי ב-20:05.
