לטבוע במחשוף של אווה מנדז

הפופולריות של סרטים גרועים בכוונה קצת מוזרה בעיני. יצירות כמו "גוסט ריידר" נעשות עם תקציב מכובד, כל המשאבים שבעולם, ועם אפס שאיפות. האם פשוט לא עלה בדעתם של היוצרים לעשות סרט טוב בכוונה?

"גוסט ריידר" מגולל את סיפורו של ג'וני בלייז, אופנוען פעלולים שמכר את נשמתו לשטן. בנעוריו ניסה ג'וני להציל את אביו ממוות בטוח ולכן העביר ברגע של חולשה את זכויות היוצרים למפיסטופלס (פיטר פונדה, כמחווה ל"אדם בעקבות גורלו"). לאות תודה השטן עדיין רוצח את האב, מאלץ את ג'וני לעזוב את אהובת ליבו ומשלח אותו לנדוד ברחבי דרום ארה”ב.

עשרים שנה מאוחר יותר, מפיסטו חוזר כדי לממש את העסקה. בינתיים ג'וני גדל להיות ניקולס קייג', הפך לאופנוען סלבריטאי, וגם קיבל הזדמנות נוספת להתאחד עם רוקסן (אווה מנדז, “היץ”), נערת החמד אותה נטש שני עשורים לפני. ברגע קריטי זה, בוחר השטן להפוך את ג'וני לסופר-הירו מגודל עם גולגולת בוערת במקום ראשו. משימתו היא לחסל את בנו הסורר של מפיסטו, בלאקהרט (וס בנטלי, “אמריקן ביוטי"), שחזרתו מהשאול מאיימת על מדינת טקסס ואולי כל העולם כולו.

השטן, כמו שהבנתם, הוא בכלל האיש הטוב בסיפור הזה. זוהי לא הסתירה היחידה בסרט. “גוסט ריידר" מצליח להיות בו-זמנית היפראקטיבי ומשעמם, מגוחך ולא מצחיק, עם כל השטחיות והנוסחתיות של סרטי קומיקס ואפס מהערך הבידורי. אפילו האפקטים המושקעים (תקציב הסרט: 120 מיליון דולר) הם בעלי מראה זול ומלאכותי. הבמאי-תסריטאי מרק סטיבן ג'ונסון, שהיה אחראי לפני שלוש שנים על "דרדוויל" הנוראי, מחקה בצורה כה מדויקת ועם זאת כה נטולת כישרון את סרטי "המומיה" שהוא כמעט גורם לגעגועים למקור.

השחקנים טובעים בים האפקטים, חלקם באופן מילולי. מנדז המוכשרת מתפקדת בעיקר כמחשוף מהלך. בנטלי, שהראה הבטחה רבה ב"אמריקן ביוטי" והמערבון הנפלא "The Claim", מלוהק לתפקיד שלגמרי אינו מתאים לכישוריו ומביך את עצמו בהתאם. קייג' משחק את ג'וני בלייז באקסצנטריות הרגילה שלו, ועם אותן מניירות אלוויס בהן עשה שימוש נרחב ב"לב פראי". לפעמים זה משעשע, לפעמים מעצבן, אבל לפחות יודעים על מי מסתכלים. אך כשדמותו הופכת לגוסט ריידר, קייג' הופך לערימה של פיקסלים. פרצופו הוא גולגולת ממוחשבת, קולו הוא שאגה מעובדת שלא נשמעת כלל כמו המקור. מעולם תפקידו של כוכב הסרט לא היה משני כל כך.

החלק של "בכוונה" מתוך "גרוע בכוונה" בא לידי ביטוי בכמה סצינות בודדות בהן הסרט מגלה מידה של אירוניה עצמית. זה לא תמיד מצחיק וזה לא מספיק עקבי כדי להפוך לחלק הרמוני מהסרט, אבל זה שם. "גוסט ריידר" הוא לא סתם סרט גרוע, הוא מעל ומעבר לכל ספק סרט גרוע בכוונה.