מנת יתר של גלוקוז טלוויזיוני

נדמה שיש משהו מאד סימבולי בגמר של "לרדת בגדול". ציפי שביט בחייכנות הנוירוטית שובת הלב שלה, הגישה לנו ארוחה טלוויזיונית דיאטטית בהבדל אחד - ארוחה דיאטטית יוצאת טעימה לפעמים. פה קיבלנו מהמלצרית אדומת השיער פתיח, עיקרית וקינוח דביקים ממתיקות מעושה עד כדי יאוש, ובטעם לוואי של בממתיק מלאכותי. ברוב הארוחות בחיי שבעתי בסוף, אבל במקרה של "לרדת בגדול", עוד בטרם סיימתי את המנה הראשונה, לא נשארה בי טיפת תיאבון לעיקרית ולמה שאחריה. עם גלולת דיכוי תיאבון שכזאת, פלא שיש שם אנשים שהשילו ממשקלם יותר מחמישים קילו?

מאד קל לרדת בגדול על הגמר הזה ובאופן כללי אני די אוהב לעשות מה שקל לי, אלא שפה ניסיתי לחרוג ממנהגי ולשמור חסד נעורים לציפק'ה. כשהיא קראה לאורלי ונדב מדריכי הכושר "אבא ואמא" שתקתי. כשאורלי הודתה למשתתפים על שנתנו לה את הזכות לאמן אותם (תעשי לי טובה) וכשנדב הודיע בחיוך אמריקני "כולכם ניצחתם" (נו באמת) זעתי באי נוחות בכיסא. כשטל המודח עלה לבצע על הבמה שיר דביק במיוחד שכתב והלחין ועוד בפלייבק מזעזע, העברתי תחנה רק כדי לוודא שלא מדובר בקלטת מסיבת הסיום שלי, שיד נעלמה (ואכזרית במיוחד) דחפה לווידאו. אבל השיא, כך הסתבר, היה עוד לפני. לפחות יכולתי להתנחם במחשבה שהם מיצו את מכלול הקלישאות שמותר לדחוס לתוך תוכנית אחת בפריים טיים.

העונה החליטה ההפקה לקחת את עניין ה"גמר" צעד אחד קדימה: קיבלנו גמר בין המודחים, כלומר, גמר בין אלו שבכלל לא עלו לגמר, ועוד גמר נוסף בין הפיינליסטים. רק חסר היה לנו גמר בין המנקים את האולפן ועוד אחד בין צלמי התוכנית. בגמר בין המודחים זכה מוטי, שהפך בתוך שבעה חודשים מדוב גריזלי לגבר חטוב אחרי שהשיל כמעט חצי ממשקל גופו. את הניצחון הוא חגג בשירת "אלוהים שלי רציתי שתדע, אני אוהב אותך" והודה דומע לעיר אור יהודה במילים: "אני שלכם, צמחתי מתוככם". אל תטרחו לחפש את המשואה, יש מצב שצביקה הזוכה בגמר של הפיינליסטים מסתיר אותה. זה הדבר היחיד בערך שהוא יכול להסתיר אחרי שהוריד 61 קילו, אבל אל חשש, מיד הוא שולף אותה ומדליק אחת דביקה משלו.

שיא הקיטש הגיע אלינו במפגש עם המשפחות. אובר-דוז של גלוקוז טלוויזיוני סינטתי. הייתי שמח לספר לכם על זה אלא שבדיוק הייתי עסוק בלחפש בבית מזרק אינסולין. עוד שקילה ועוד אחת, ניסיתי לחשב מה לקח יותר זמן בתוכנית הזו, מאה הפסקות הפרסומות או ההמתנות ההזויות מרגע שהמתמודד עולה על המשקל ועד שכולנו רואים את התוצאה. יש משהו מאוד לא אמין במשך הזמן שלוקח למשקל לפלוט נתונים. משהו גם לא אמין במקריות שבה נשקלו שלושת הפיינליסטים בדיוק על-פי סדר המשקלים שלהם. אבל הרי גם לא ממש אמין שאנשים יכולים להוריד חצי ממשקל גופם בתוך חצי שנה, רק בכח הרצון וההתמדה, ועובדה.

למרות הכל, היה משהו בתוכנית הזאת שהשאיר אותי מול המסך. אולי זו ציפי והחיוניות האינסופית שלה, אולי העניין האנושי שמעסיק רבים כל כך, דביק ככל שיהיה. אבל סביר להניח שזה היה בגלל שרק סיימתי לטחון הר של צ'יפס לארוחת ערב ופשוט הייתי חייב משהו מתוק.