מבוא
חג הפסח מאחורינו. זה עתה חווינו את גאולת יציאת מצריים ההיסטורית וקריעת ים סוף בֵּמלוא העוצמה, ונשמנו מלוא ריאותינו את חג החרות (בתקווה לשחרור קרוב של החטופים). מכאן אנו צועדים בימי הספירה צעד צעד לקראת הפסגה - התחנה הבאה בתולדות עם ישראל: קבלת התורה במעמד הר סיני הנשגב.
מעניין שחומש ויקרא נתפס בתודעה הציבורית בדימוי מונוטוני טכני של טקסים פולחניים המתמצים בעבודת הקורבנות ולא היא. מסָרים משמעותיים מרכזיים ומרתקים מבצבצים מבין השורות. כך למשל, האִם ידעתם שאת הדשן מאֵפר הקורבנות שהצטבר על גבי המזבח, כפי שמצביע המדרש, היו מפַנים בִּצליל, בליווי ניגוני הלווים? ולא עוד, אלא שעל כל דשן ודשן שפּוּנה, היה ניגון אחר.
האין המדרש משַדר מסר שגם פסולת (ובפרט פסולת של קדושה) יש לפַנות בשמחה? וניקוי הבית לקראת שבת קודש, פסח וּבכלל ראוי ללוות בניגון יהודי משובב נפש? איזה יופי! מה דעתכן, בנות החַיִל, לאמץ את הטיפ הזה?
מסר חשוב אחר הוא שוויון ההזדמנויות. גם מנחת הסולת של העני עֶרכה לא פחוּת מִשֶּל קורבן בהמה, והיא מדיפה ריח ניחוח לה'. וכך גם השוויון החברתי בין עניים לעשירים במצוות השמיטה.
ומה עם העלייה ברמה הרוחנית וההתלהבות במצוות כפי שעולה מן הפסוק "זאת תורת העולה"? וכמובן עשרת הדברות בפרשת קדושים. ועוד ביטוי פיקנטי, המורכב משמות של פרשות, שמקורו בחומש ויקרא "אחרי מות קדושים אמור", על כך שמקדשים אדם אחרי מותו. ומדוע לא בחייו כפי שמלמדת אותנו תורתנו הקדושה? ניב אחר ידוע בחומשנו הוא "מה עניין שמיטה להר סיני?" (פרשת בהר) אלה רק דוגמיות אחדות לִשְלל מסָרים מרתקים העולים מהפרשות העשירות של החומש.
צפו למצווה
גם בפרשתנו ברצוני למקד את הזרקור על פסוק בפרשה, שיכול ללַמד על מהות המצווה.
"וּשמרתם את חֻקֹתַי ואת משפָטַי אשר יעשה אֹתָם... אדם וחי בהם אני ה'" (יח, ה).
לכאורה יש כפל לשון בפסוק. וכידוע התורה לקונית מאוד בניסוחיה ואין בה כפילות, או אפילו תג מיותר, ללא משמעות. אם שמרתם את חוקותי וּמשפטַי, מדוע הכתוב מוסיף "אשר יעשה אֹתָם"? או 'תשמרו' או 'תעשו'. מה פשר כפל הלשון הזה? אז זהו שלא.
מעיון בכתוב נראֶה שהבחירה בפועל 'שמר' אינה מקרית. מֵעֵבר לעשייה, ניתן לזהות בו משמעות כפולה נוספת. האחת היא לְשַמֵּר, כשהכוונה היא לשַמר את המצווה. להחזיק ולתחזק אותה, וּלשַמר אותה כאוצר יקר באופן תמידי.
אולם יש לרש"י סקוּפ בשבילכם. משמעות מפתיעה אחרת של הפועל 'שמר' היא לצַפות. מִנַּיין לי? כך אומר רש"י על חלומות יוסף "ואביו שמר את הדבר", כי יעקב אבינו המתין וציפה להתגשמותם, מתי אכן יוסף בנו ימשול (שהרי חלום אינו דבר ממשי שניתן לשמור עליו, ומכאן הסיק רש"י ששמר במובן ציפה).
משמעות מקורית זו שופכת אור על המושג שמירת שבת ושמירת מצוות בכלל. כבר מצאת השבת יהודים נוהגים להמתין בציפייה דרוכה, בגעגועים וּבערגה לשבת הבאה. כך שמאי התנא כידוע ציפה כל השבוע לְבוֹא שבת המלכה. כל יום היה קונה מוצר מיוחד לשבת וּמִשראה למחרת מוצר יפה ממנו, ייחֵד אותו לשבת הנכספת. גם בימינו נוהגים להיערך לקניות שבת כבר מיום רביעי בַּשבוע.
ויש גם את משמעות השמירה במובן הגנה. כך אמרו חז"ל: "יותר מישראל שמרו את השבת, השבת שמרה עליהם!". דומה שהשבת השקולה כנגד כל המצוות, משמשת מודל לשמירה של כל המצוות עלינו.
ּבדומה לשבת המעצימה אותנו וּמעניקה לנו רוגע ושלווה - נופש לנפש - תוך הינתקות מהשעבוד למסכים, לעגל הזהב ולכדור, כך גם כל מצווה היא חוויה. מצווה, מסבירים בחסידוּת, היא מלשון צוותא, חיבור. חיבור אדם לפנימיותו, לנשמתו ולאלוקיו. המצווה מעצבת את אישיות האדם ומגבשת את זהותו. בניגוד לדתות האחרות, המצוות ביהדות המקיפות את כל תחומי חייו של אדם - האישיים, החברתיים והציבוריים - הן אורַח חיים, ולא סממן פולחני גרידא, וּמוּשא לציפייה. ולכך כוונת הכתוב "וחי בהם". אנחנו חיים ונושמים מצוות. איזה כיף!
בין משפטים לחוקים
הכתוב מבחין בין מצוות שכליות, המכוּנות במקרא 'משפטים', וּבין חוקים, שהן מצוות בלתי שכליות, בדומה למצוַת פרה אדומה.
המצוות השכליות תפקידן לשמור על הסֵדר החברתי ועל כללי חברה תקינה. אלה מצוות דוגמת לא תגנוב, לא תרצח, לא תחמוד, לא תשקר וכדומה. מצוות הגיוניות שמתקבלות על דעתו של האדם הסָביר כדי למנוע אנרכיה וכאוס חברתיים.
אולי מסיבה זו מעניין שבפסוק הקודם "את משפטַי תעשו ואת חֻקֹּתַי תשמרו ללכת בהם. אני ה' אלקיכם" המושג 'שמירה', על משמעותו הכפולה - השימוּר ואלמנט הציפייה - מיוחד דווקא לחוקים הפחות הגיוניים, לכאורה (אם כי במבט נוסף וּבהתבוננות מעמיקה ניתן למצוא גם בהם היגיון רב. אלה בד"כ המצוות שבין אדם למקום, שבת, כשרות, תפילין וכדומה). לעומת זאת במצוות השכליות המובנות מאליהן הכתוב מסתפק במושג 'עשייה' בלבד, ופותח בהן, כשהמגמה היא מהקל אל הכבד.
כדאי לשים לב לסיפא של שני הפסוקים "אני ה'", שהוא מוטיב מרכזי בפרשה הבאה, פרשת קדושים, בפרט ובתורה בכלל.
השראה אלוקית
התזכורת "אני ה'" מוסבת לא רק על החוקים, אלא לא פחות על ה'משפטים', המצוות השכליות, אשר כאמור מובנות מאליהן לצורך קיום חברה תקינה. מדוע? אולי משום שבזכות ההשראה האלוקית שבאדם וצלם אלוקים שבדמותו, האגו היצרי נדחק מפני עקרונות המוסר והמצפון האנושי. הפנמת הדיבֵּר "אָנֹכי ה' אלֹקיך" היא המתכון המובהק נגד השתלטות החלק האֶנוכי שבאדם. המוטו: אָנֹכי כנגד אֶנוכי! תכניסו את זה טוב טוב לראש! בָּדוּק וּמנוּסה.
תיתכן סיבה פרקטית נוספת. לא סוד הוא שהנורמות החברתיות משתנות מחברה לחברה (בהתאם להשקפה הסוציאליסטית-קומוניסטית, לעומת זוֹ הקפיטליסטית, ובדוגמה קיצונית הקניבליזם אכילת אדם בחברות פרימיטיביות) וּמאדם לאדם (יעידו על כך ריבוי המשפטים והמחלוקות החברתיות). לכן מול האדם הסובייקטיבי קְצַר הראייה נדרשת התפיסה האלוקית האובייקטיבית, הגלובלית ארוכת הטווח, הנצחית, הצופה למרחקים ליקום כולו ולכל הדורות. ואולי לכך כיוון המדרש שהצביע על כך, שהקב"ה כפה על ישראל הר כגיגית לקבל את התורה, בשעה שעם ישראל קיבל מרצונו את התורה. הקב"ה הטביע במצוות את התוקף האלוקי והאמת הנצחית האחת והיחידה!
התורה קדמה לבריאת העולם והאדם, שנבראו בהתאמה מלֵאה לתורה, והוראות ההפעלה שלה, המצוות כדי לזַכֵּך את האדם, לעצב וּלהעצים את אישיותו, תוך גיבוש זהותו האישית, החברתית והיהודית.
אחרי כור ההיתוך המצרי שחווינו בפסח, ימי ספירת העומר מהווים 'קורס חניכה', הסולל את הדרך בהדרגה ובשיטתיות לקראת מתן תורה בחג השבועות. זאת כאשר בכל יום, לאט אבל בטוח, עושים עוד צעד בתחום התקדמות המידות על-פי הקבלה (חסד, גבורה, תפארת וכדומה), ומונים את טבלת ההישגים שכבר השגנו, שמהם אנו שואבים סיפוק ומוטיבציה לקראת אתגְרי המחר.
וורט השבוע שלי
"על מצות ומרורים יאכלוהו" (הגדה)
והפעם, מצות במשמעות מריבות. המריבות מאכילות אותנו מרורים...
מה בין מצה למצוָה?
המתכון נגד מצה -מריבה- הוא ו' החיבור. באמצעות המצווה (חסד, נתינה, שלום ואהבה) אנו מתחברים לפנימיותנו, לנשמתנו, לזולת ולאלוקינו.
