לאחר 14 שנות התדיינות בבית המשפט המחוזי בתל אביב נדחתה תביעה שהגיש אברהם בינשטוק נגד שותפו לשעבר עו"ד ישראל פרי בארגון למימוש האמנה לביטחון סוציאלי.
שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופטת רות רונן קבעה שפרי הטעה את בינשטוק, כפי שנטען בתביעה, אך החליטה לדחות את התביעה משום שבינשטוק לא מימש את זכות הביטול בפרק הזמן שיכול היה לעשות זאת. בינשטוק חוייב בהוצאות של 200,000 ₪ בתוספת מע"מ לכל אחת משתי קבוצות הנתבעים.
החברה הקרויה הארגון למימוש האמנה לביטחון סוציאלי הוקמה ביוזמת בינשטוק, עקב חתימת אמנה בין גרמניה לישראל, שעל פיה יכלו אזרחים ישראלים להצטרף לביטוח הגמלאות של מערב גרמניה עד יוני 1983.
ביטוח זה היה אטרקטיבי מאוד מבחינה כלכלית. החברה הוקמה בשיתוף עורך דין גרמני שהיה אמור לייצג את הישראלים שיגישו את התביעות, ולהתחלק בשכר הטירחה עם בינשטוק ופרי.
עם הקמת החברה הסכימו פרי ובינשטוק, שהשתמש בשמה של אמו כשותפה פורמלית, על חלוקה שווה של הזכויות והחובות ביניהם. אבל כבר לאחר חודשים אחדים, באוגוסט 1983, החליט בינשטוק לפרוש מהחברה ונחתמו בינו לבין פרי הסכמים בעניין זה.
אף על-פי כן, הגיש בינשטוק תביעה נגד פרי בטענה כי הוטעה בעת המשא-ומתן על חתימת ההסכם בדבר יציאתו מהחברה. לדברי בינשטוק, סיפרו לו פרי ועורך הדין הגרמני שהוגשו רק 3200 תביעות, אף שבפועל הוגשו 28,000. כמו כן הוטעה, לטענתו, בדבר הרווחים שהייתה החברה צפויה לקבל.
לעומתו, טען פרי, וכמוהו גורמים אחרים שנגדם כוונה התביעה, ובהם חברות שבבעלותו ועורך הדין הגרמני, כי בינשטוק לא הוטעה, וכי הוא אף זייף את צוואת אמו, שנפטרה בינתיים, ולכן לא היו לו כל זכויות.
הדיון החל ב-1993 לפני השופט ד"ר גבריאל קלינג, ובשנת 2003 הועבר לידי השופטת שרה סירוטה. לפני שנתיים הועבר התיק שוב לשופטת רות רונן.
השופטת רונן פסקה כי אומנם הוכח שבינשטוק הוטעה, וכי פרי הציג לו מצגי שווא בעניין מספר הלקוחות, אך מקום לקבל את התביעה משום שבינשטוק לא מימש בתוך תקופת הזמן שנקבעה את זכותו לבטל את ההסכם. עוד קבעה כי בינשטוק איבד למעשה את זכותו לבטל את ההסכם גם משום שגם לאחר שנודע לו על הטעייתו המשיך להתנהג באופן המעיד כי בחר לקיים את ההסכם ולקבל את מלוא התמורה שנקבעה בו.
השופטת מתחה ביקורת חריפה בפסק דינה הן על פרי והן בינשטוק, וציינה ששניהם הודו כי שיקרו בעבר בבית המשפט.
בהתייחסה לעדותו של פרי, כתבה השופטת: "אין ספק כי העובדה שעד מופיע בבית משפט, ומודה ללא כל הסתייגות כי הוא שיקר במצח נחושה בפני אותו בית משפט בהליך אחר - היא עובדה חמורה ביותר. מעבר לעובדה שמדובר בעבירה פלילית חמורה, הפוגעת באושיות עשיית הצדק על-ידי מערכת המשפט, הרי שיש בעובדה זו כדי להכביד על העד באופן משמעותי ביותר, מבחינת האמון שבית המשפט יכול וצריך לתת בעדותו".
על בינשטוק, שהיה העד היחיד מטעם התביעה, כתבה השופטת:
"מר בינשטוק הוא עד שלא בחל לא רק במתן עדויות שקר, אלא אף בביצוע זיופים של מסמכים משפטיים שונים, הכול על-מנת להתחמק מתשלום כסף, והוא אף רתם לעזרתו חברים נוספים שלו, אשר סייעו לו במלאכת ההטעיה והזיוף".
