וינוגרד: הסניגוריה הצבאית מנסה לפגוע בעבודתנו

ועדת וינוגרד לחקירת כשלי מלחמת לבנון השנייה הגישה (יום א', 04.11.07) לבג"צ תגובה מוקדמת לעתירת הסנגוריה הצבאית והתנועה לאיכות השלטון, ביקשה לדחות אותה על הסף ולחייב את הסנגוריה הצבאית בהוצאות משפט.

בתגובת הוועדה נמתחה ביקורת חריפה על הסנגוריה הצבאית. "ידענו זה מכבר, כי לסנגוריה הצבאית תפקיד חשוב במתן סיוע משפטי לקציני צה"ל ולחייליו, אך לא ידענו עד כה, כי הסנגוריה הצבאית ניחנה בכישורים על-טבעיים, ויודעת לנבא את העתיד, ויודעת כבר היום מה ייכתב ומה לא ייכתב בדוח הסופי של ועדת וינוגרד; ועוד יודעת היא, כבר היום, כי מה שייכתב בדוח הסופי הוא בבחינת התעלמות מפסק דינו של בית משפט נכבד זה בעתירתה הראשונה", כתב בא כוחה של ועדת וינוגרד, עו"ד צבי אגמון.

עוד הוסיף כי הדברים הינם חמורים ביותר, שכן אין בהם אלא כדי לנסות ולפגוע באמון הציבור בוועדה, הא ותו לא. "קשה להלום מה הוא האינטרס של אותם אנשי צבא שהסנגוריה הצבאית מתיימרת לטעון בשמם בעתירה הנוכחית, ולא נותר לנו אלא להסיק מסקנה מאוד פשוטה: כל תכלית העתירה הינה לנסות ולפגוע באמון הציבור בוועדה, לתקוע מקל בגלגלי עבודתה של הוועדה - עבודתה בהכנת הדוח הסופי", לשון התגובה.

בתגובת ועדת וינוגרד נטען כי על אף שהסנגוריה הצבאית פנתה לבג"צ כעותר ציבורי לא ידוע אפילו על קצין צה"ל אחד אשר היה מעוניין בעתירה זו.

"הח"מ ייגעו את מוחם רבות בשאלה למי ממפקדי צה"ל וחייליו יש אינטרס לקבל אזהרה אישית בנסיבות האמורות לעיל, ועל אף יגיעה זו - על-פי השכל הישר - אף קצין או חייל בצה"ל אינו מעוניין בסעד המבוקש על-ידי הסנגוריה הצבאית. והדרא קושיא לדוכתא: את מי מבקשת הסנגוריה הצבאית לייצג בעתירה זו, שבה היא משמשת כעותר ציבורי?", טענו המשיבים.

לטענתם, אם שגו במסקנתנם לעיל שלפיה אין לאף אחד מקציני צה"ל וחייליו רצון לקבל "הודעת אזהרה" כפי שהסנגוריה הצבאית מבקשת, וכי קיים אדם - או אולי אנשים - שעל אף העובדה שאין הוועדה מתכננת לקבוע לגביהם ממצאים אישיים, או המלצות או מסקנות אישיות, מבקשים הם בכל זאת לקבל לידם "הודעות אזהרה", אזי יכולים אותם אישים לפנות בעצמם לוועדה או לבית המשפט ולא להזדקק לשירותי הסנגוריה הצבאית.

המשיבים מציינים עוד, כי כאשר יש "נפגעים קונקרטיים", כהגדרת העותרים, ראוי שהם יגישו את העתירות בעצמם. ביחס לטענה זו ציטטו את בג"צ התנועה לאיכות השלטון נגד ועדת הבחירות שבו נכתב כי "בצד הרחבת תחום פריסתה של זכות העמידה נשמר הכלל שלפיו לא ייעתר בית המשפט בדרך כלל לעתירה ציבורית מקום שברקע העניין מצוי נפגע פרטי אשר אינו פונה לבית המשפט בבקשת סעד על פגיעתו. וכך, מקום שהעתירה תוקפת מעשה מינהלי הפוגע בזכות או באינטרס של אדם מסוים, ואותו אדם נמנע מלעתור לבית המשפט, עשוי בית המשפט שלא להכיר בזכות העמידה של העותר הציבורי גם אם העניין שהוא מבקש להביא להכרעה נוגע לנושא בעל חשיבות ציבורית כללית".