|
|
|
הרווח המשולש שבגידול זיתים
|
|
בועז מושקוביץ
|
|
מירו כהן, חקלאי ותיק המעורה לפני ולפנים בחקלאות הערבית, מספר על השיטות המסורתיות הנהוגות אצל הערבים בגידול עצי זית * סיור בכרמי זיתים בין תקוע לאפרת: האם אכן נכרתו עצים? אכן כן, על-מנת לפנות מקום לפרויקט המים הפלשתיני, בשיתוף האיחוד האירופי * מה, אף אחד לא ראה מימיו עץ זית גזום?
|
|
לרשימה המלאה
|
|
|
|
|
|
|
|
ט"ו בשבט הגיע, ובקיבוץ גשור השוכן בדרום רמת-הגולן, הפכו את מטעי הזיתים לתעשיה של ממש. את מקומו של מוסק הזיתים ה"טיפוסי", בעל כפות הידיים המסוקסות מעבודת כפיים וחובט בעץ הזית, מחליפה ה"בצרת". עם כל הכבוד לאווירה האותנטית שמשרה הפלאח המזוקן, בקיבוץ הקטן אשר שוכן מול נוף יפהפה בדרום רמת-הגולן, מגדלים זיתים, מוסקים ועוצרים שמן בדרך שונה לחלוטין, כמעט ללא מגע יד אדם.
לא תמצאו שם גדודי מוסקים מיוזעים, ורק הטיפולים בעץ לשם התאמתו למסיק זוכים עדיין ליחס אנושי מסור של "אחד על אחד". יוסי פרידמן, חבר הקיבוץ ומנהל הענף, מסביר כי הבצרת היא כלי חדש יחסית, קטפת גדולה המהווה את הרכיב המרכזי שמסביבו מתנהל ענף הכרם המשולב בקיבוץ.
שמן ברמה
קיבוץ גשור הוא החלוץ בארץ הנוטע מטע צפוף, עם כ-125 עצים לדונם אדמה. בכרם הזיתים הצעיר שלו ניטעו לא פחות מעשרה זנים שונים. לכל אחד מן הזנים טעם ייחודי, אך כולם מותאמים למסיק באמצעות הבצרת. כרם הזיתים נראה כ"מטע" לכל דבר, כאשר טורי עצי הזית מסודרים כחיילים במסדר, צפופים וישרים, בניגוד גמור לכרם המסורתי. ענפי העצים נשמרים בגובה אחיד, ובשטחי הכרמים שבקיבוץ משוטט צוות מחקר ופיתוח של משרד החקלאות, הבוחן כל העת אופציות להתערבות "גנטית" להשבחת הזיתים, ולהתאמת העץ לעבודת הבצרת.
98% מהפרי יורד
גם באדמה בוצית וקשה לעבודה, העגלות אינן נחות לרגע, ושבות מן הכרם שוב ושוב. כמו בסרט נע, הן עמוסות במיכלי פרי, בדרכן לפס הייצור של בית הבד המודרני. התהליך אומנם אינו אידילי, אך בהחלט יעיל. והתוצרת - בהתאם: הבצרות, הנראות ככתפות כותנה, מצליחות להסיר כ-98% מהפרי שגדל על העץ, וקוטפות שטח של לא פחות משלושה דונמים לשעה, כאשר מכל דונם מופקים כ-2-1 טון פרי, תלוי בזן ובמצב העץ.
יעילותן הגבוהה של הבצרות, כמו גם עלותן, הן ששיכנעו את מקבלי ההחלטות בגשור להרחיב את "המטע הממוזג". לקיבוץ, שהחל לטעת את עצי הזית בהדרגה, לפני כחמש שנים, יש כיום 550 דונם, המניבים בשלב זה כמות של כ-80 טון שמן.
לא חקלאי גזעי
מי שאחראי יותר מכל על "תיעוש" החקלאות המקומית הוא מנכ"ל בית הבד "ארץ גשור", יוסי פרידמן (50). פרידמן, יליד קריית אונו, מתגורר ברמת-הגולן מראשית שנות ה-80. בתחילת דרכו שימש כגזבר, ולאחר שסיים לימודי מנהל עסקים וניהול תעשייתי ברופין חזר לתעשיה. כשהופנה בקיבוץ לתפקיד ריכוז ענף החקלאות, פצח בתיעוש הענף. בשנת 2002 החל לטעת בקיבוץ את כרם הזיתים, ומעט מאוחר יותר הושקעו בבית הבד החדיש 2.5 מיליון שקל. בית הבד נמצא בבעלות מלאה של הקיבוץ, ומוחזק כתאגיד נפרד. הוא משתרע על שטח של חמישה דונם בלב כרם זיתים צעיר, הנמצא על שרידי מסגריה ישנה. בשנה שעברה יצאו מהקיבוץ 22 טון שמן, והשנה התחזית היא להכפיל כמות זו פי ארבעה.
פרידמן, שמעיד כי הוא "אינו חקלאי גזעי", מדגיש: "אנו שולטים על חומר הגלם, וקרבתו של הכרם אל בית הבד מאפשרת לנו את היתרון של ייצור מיידי לאחר המסיק. בנוסף, תהליך ייצור השמן חף ממים, ומבטיח שכל יסודות הזית ומרכיביו הבריאותיים יישמרו. לכן, רמת החמיצות של השמן טובה בהרבה מן המקובל בשוק, דבר המאריך את חיי המדף שלו ומשביח את סגולותיו הבריאותיות".
ב"ארץ גשור" מגוון רחב של שמנים זניים, בהם: "קורנייקי" שמקורו ביוון, ומפיק שמן חריף ונטול מרירות, "ברנע" שהוא זן מקומי, בעל טעם חריף וארומה פירותית, ה"סורי" [צוֹרי] הלבנוני, ה"ארבקינה" מספרד וה"פישולין" מצרפת -בעלי הארומה הפירותית מרירה וחריפה מעט, והלצ'ינו מחבל טוסקנה, שמשחיר וטעמו מתקתק כשל אגוז לוז.
