מר טלוויזיה - מבט אחרון

חיים יבין, מנחה הטלוויזיה המיתולוגי, מי שזכה לכינוי: "מר טלוויזיה יגיש הערב (ג', 05.02.08) את מהדורת מבט בפעם האחרונה, זאת לאחר מעל ל-40 שנים של הגשה יומיומית.

במהדורת הסיום החגיגית ישתתפו אורחים רבים, וכן יוצגו קטעי ארכיון של שנות העשייה הרבות של יבין. מיד בתום המהדורה, צפויים להתכנס בשידור חי, אוהדיו של יבין, על-מנת להיפרד ממנו באופן אישי.

יבין הודיע על פרישתו לפני כ-8 חודשים. ההחלטה על הפרישה התקבלה בשיתוף בין יבין לבין מוטי שקלאר, מנכ"ל רשות השידור. בהודעתו אמר אז יבין כי זהו אינו צעד קל עבורו, אך הוא מקדם את השינוי בברכה.

הילדות בחיפה

חיים יבין נולד ב-1932 בגרמניה וכשהיה בן שנה עלה לארץ עם הוריו. משפחתו השתקעה בחיפה. יבין סיים לימודיו בבית ספר תיכון שבקריית מוצקין, ועד גיוסו לצה"ל עבד כשולייה, במסגריה של בית החרושת "פניציה", שבמפרץ חיפה.

חבר הכשרת הכנרת

כשהצטרף לשורות צה"ל שירת תחילה בסדנא האלקטרונית של חיל הים, ואז עבר לנח"ל והיה חבר הכשרת כנרת. במהלך שירותו, עבר קורסים שונים בחובשות קרבית, בחלקם שימש מדריך, ולאחר מכן שימש בתפקיד החובש של היאחזות גונן, בגליל העליון.

בתום שירותו הצבאי החל ללמוד לימודי תואר ראשון בסוציולוגיה ומדע המדינה, ולאחר מכן עבר ללימודי מדעי הרוח, היסטוריה וספרות, באוניברסיטה העברית בירושלים. כיום הינו בעל תואר ראשון בספרות עברית ואנגלית. בנוסף, למד לתואר M.A - בספרות השוואתית, חינוך וקומוניקציה (מבלי לקבל תואר). יבין נשוי ליוספה, אב לדפנה, יונתן, מיכאל וחגי.

"קול קורא לחיים"

ב-1956 התקבל לעבודה בקול ישראל, תחילה שימש מגיש החדשות (עד 1960) ומגיש תוכנית בידור ומוזיקה קלה (1962-1960). ב-1962 החלה רשת ב' של קול ישראל בשידוריה, ויבין פתח את שידורי הגל הקל. לאחר מכן, עבר למחלקה הדוקומנטרית של קול ישראל כעורך, מפיק ומגיש משדרי תעודה בנושאים הבוערים של החברה הישראלית באותה תקופה.

הוא שימש כתב במלחמת ששת הימים. במסגרת זו ליווה את מהלך הקרב על משטרת ג'נין, וסיקר את הקרבות על רמת הגולן. בהמשך, נשלח לקורסי יסוד בטלוויזיה (במסגרת קול ישראל) - תחילה בירושלים, ולאחר מכן בגלזגו, סקוטלנד.

בעקבות מלחמת ששת הימים, החליטה ממשלת ישראל על הקמת הטלוויזיה הישראלית (1968). יבין מונה לעוזרו האישי של ראש צוות ההקמה, פרופ' אליהוא כ"ץ. בתפקידו זה, השתתף בתכנון ובביצוע השלבים הראשונים בהקמה: מבנה הארגון, רכישת הציוד וקבלתו, גיוס כוח אדם בארץ ובעולם ועוד.

משדר ראשון

יבין הפיק את המשדר הראשון של הטלוויזיה - מצעד צה"ל ביום העצמאות (מאי 1968), והגיש את חדשות מבט, מאוגוסט אותה שנה, עד היום (בהפסקות). במקביל, היה לעורכו הראשון של השבוע - יומן ארועים, שנשמר במשך שנים רבות במתכונת המקורית שיצר.

בשנים 1971-1968 ביצע הפקות וסרטים רבים: עם חיילי צה"ל על גדות תעלת סואץ, ערב מלחמת ההתשה - יום יום על שפת התעלה. הסרט התיעודי הראשון, בן 35 דקות (שודר גם בהולנד), מתחת לגגות האזבסט; אילת בת עשרים; קורת גג למי? (מצוקת הדיור של זוגות צעירים).

כתבנו בארה"ב

בשנים 1974-1971 היה שליח רשות השידור בארצות הברית. במסגרת זו, היה אחראי על סיקור הארועים החדשותיים לרדיו ולטלוויזיה -בוושינגטון, במרכז האו"ם בניו-יורק, וברחבי ארצות הברית.

"המהפך"

בשנים 1977-1974 שימש עורך ראשי, מגיש ראשי של מבט וסגן מנהל החדשות. בתפקיד זה, יחד עם דן שילון וארנון צוקרמן (מנהל הטלוויזיה), שינה את סידרי עבודתה של מערכת החדשות בטלוויזיה (מינה כתבים מתמחים לתחומי סיקור, והעלה את מבט למעמד מוביל בעיתונות). ארועים בולטים שסוקרו באותה תקופה: ההתנחלויות הגדולות בסבסטיה, חברון ואלון מורה; ארועי יום האדמה; הפיגוע במלון סבוי בתל אביב; התפטרותו של יצחק רבין מתפקיד ראש הממשלה; וכן גולת הכותרת - ליל המהפך, נצחון גוש הימין את מפלגת העבודה ומפא"י ועליית מנחם בגין לראשות הממשלה (מאי 1977). במישדר זה יושם לראשונה המידגם, ועם סגירת הקלפיות שודרו התוצאות. יבין טבע את המונח "מהפך", שהפך למטבע לשון.

כינור דוד

בשנים 1980-1977 שימש יבין בתפקיד מנהל חטיבת החדשות. סיקר את ביקור סאדאת בארץ ואת המשא-ומתן לשלום עם מצרים. השלים את ההפיכה הניהולית של כוח האדם במערכת החדשות, על-פי דפוסי עבודה הנהוגים בארצות הברית ובבריטניה, תוך עיצוב מבנה המערכת ושיפור הניהול והעבודה של הכתבים והעורכים וייסוד התוכניות מבט שני וכמעט חצות. בשנים 1982-1981 הפיק וביים את סידרת הנבחרים (תיעוד המערכת הפוליטית של ישראל, ובעיקר המאבק בין מנחם בגין לשמעון פרס). הסידרה זכתה בפרס כינור דוד ובפרס רשות השידור.

בשנים 1984-1982 היה כתב הטלוויזיה בכנסת (סיקר, בין היתר, את מלחמת לבנון). בשנים 1986-1984 היה מפיק, עורך ומגיש מבט שני. התוכנית שוקמה על-ידו, תוך הפעלת עשרות במאים וכתבים. במסגרת זו ביים בעצמו את הסרטים הבאים: שלושה ימים בצידון, עם בוא הזיכרון, מחול בין מצבות הזיכרון של טרבלינקה, גטו בגליל.

מר - מנהל הטלוויזיה

בשנים 1990-1986 כיהן יבין בתפקיד מנהל הטלוויזיה. במסגרת תפקידו זה מינה מנהלי מחלקות, האריך את שעות השידור עד לאחרי חצות, נטל חלק בעריכת לוח המישדרים בהפקות מקוריות ובמבחר של תוכניות קנויות של ה-בי.בי.סי ותחנות טלוויזיה מובחרות אחרות. בין המישדרים שיזם וביצע: סיבה למסיבה, תביעות קטנות, שבשבת, מסך אישי, רואים עולם, כניסה חופשית, מצב הרוח, שידור חוקר, בית דין לתביעות קטנות ועוד. בשנים 1991-1990 היה המפיק והבמאי של הסידרה גחלת לוחשת - על יציאת יהודי ברית המועצות. ב-1992 עסק בהפקה ובימוי של סידרת המהפך השני.

מי יבין את המרצה?

בשנים 1986-1984 וב-1986-1992 לימד וריכז את מגמת הטלוויזיה - החוג לקולנוע ולטלוויזיה, אוניברסיטת תל אביב. במסגרת תפקידו הכין את מסלול לימודי הטלוויזיה בחוג ואת מערך הלימודים, הרצה על יסודות העיתונות והעיתונות האלקטרונית, העביר קורסים מעשיים בנושאי עריכת חדשות, עבודת הכתב, סרטי תעודה ונהלי השידור. בשנים 1993-1990 ניהל מספר רב של קורסים לכתבי טלוויזיה בבית הספר לקולנוע בירושלים, האוניברסיטה הפתוחה בתל אביב, ובמכללת טומשין בראשון לציון. רבים מתלמידיו נקלטו מאז בערוצי הטלוויזיה השונים.

בחזרה לשורשים

ב-1993 מונה לתפקיד כתב הרדיו והטלוויזיה בגרמניה. סיקר את הוועידות הרב-לאומיות באוסלו, ג'נבה, וינה, ההתעוררות הניאו-נאצית בגרמניה ואת הקהילה האירופית. בנוסף, הכין כתבות מיוחדות עבור המישדר רואים עולם: המשבר הכלכלי בגרמניה (בעקבות האיחוד מחדש), הטרור נגד הטורקים בגרמניה, הרובע היהודי הישן בברלין, הסופר היהודי ראלף ג'ורדאנו, ומסע ליוגוסלביה, לתוך סרייבו הנצורה.

בין 1 ל-2

במהלך 1993 קיים יבין משא-ומתן בהצעה להצטרף לערוץ 2, אך החליט להמשיך בערוץ הראשון, שהציב לו אתגר חדש - להיות מגיש יחיד למהדורה מורחבת של מבט, בת 50 דקות, הכוללת ראיונות ושידורי חוץ חיים, מוספי כלכלה, חוץ וספורט ומוספים מיוחדים. בנוסף לתפקידו סייע להקים את המערכת, לעצב את המהדורה ולהוביל אותה בתפקידי ייעוץ, הדרכה והנחיה של העורכים והכתבים. באותה עת סוקרו הסכמי אוסלו, פיגועי הטרור, רצח רבין, הבחירות ב-1996 (שהוקדמו), המהפך השלישי ('הנבחרים מס' 3').

כמו כן, שימש מפיק ובמאי של סרטי תעודה מיוחדים בנושאים אקטואליים (1996-1994), בהם: שלה שרשן מכפר דרום, ראזי אבו-ג'יאז מעזה, ירושלים של מטה - על יהודים וערבים בבירה החצוייה, שני סרטים על חטיבת גולני, בגובה העיניים (על אחמד טיבי), על גבול התקווה - צפונים מול דרומים בחינוך התל אביבי, שני אחים. ביוני 1997 שודרה סידרה בת 4 חלקים על העובדים הזרים בישראל, ובאפריל אותה שנה, שודר סרט על שס, בניזרי והחזרה בתשובה.

באוקטובר 1997 עבר חיים יבין לערוץ 2, לתפקידי הכנה, עריכה והגשת סידרת מישדרי תחקיר במסגרת חברת קשת - הערב החמישי. ביום העצמאות תשנ"ז זכה בפרס ישראל בתחום התקשורת האלקטרונית. ביולי 1998 שב יבין לערוץ 1, לתפקידו הקודם כמגיש מבט ראשי, במאי ומפיק סרטים תעודיים.

פרס האקדמיה לטלוויזיה

ב-2005 ביים יבין את הסדרה הדוקומנטרית "ארץ המתנחלים" בערוץ 2. הסדרה עסקה בסקירת המצב בשטחי יהודה ושומרון, על-פי נקודת מבטו. בימין ראו בסדרה תוכנית תעמולה המזוהה עם השמאל ומכפישה ציבור גדול של מתנחלים, ערב ההינתקות מרצועת עזה. כמו כן נטען, כי אין זה עולה על הדעת שמגיש החדשות של הערוץ הממלכתי ינקוט עמדה פוליטית מובהקת. לאחר תלונות רבות על חוסר איזון, נעתרה הזכיינית טלעד וקיימה בסופה של כל תוכנית דיון באולפן. במשדר הסיום הוטחו ביבין ביקורות קשות מצד אנשי ציבור מהימין. יבין טען להגנתו, כי הוא מקפיד על איזון במשדרי החדשות, אך בסדרה דוקומנטרית ניתן לנקוט עמדה אישית וכי הוא נתן פתחון פה גם לנציגי המתנחלים. הסדרה זכתה בפרס האקדמיה לטלוויזיה לשנת 2006 לסדרת התעודה הטובה ביותר.

ב-10 במאי 2007 הודיע יבין כי הוא פורש מהגשת "מבט", וכי יגיש את מהדורת מבט האחרונה שלו ב-5 בפברואר 2008.