ישיבת הסדר תפוצה על תלאותיה בגוש עציון

שופט בית משפט השלום בתל אביב מנחם קליין קבע כי ההסתדרות הציונית העולמית הפרה חוזה עם ישיבת "שבות ישראל" בעניין העברת ישיבת ההסדר שלה מאפרת לגוש עציון והפעלתה באזור נחל גבעות בשנים 2003-1998, גרמה לה בכך נזקים ואילצה אותה לחזור לאפרת.

בפסק דין חלקי שקיבל את טענות הישיבה בדבר אחריותה של ההסתדרות הציונית לנזקיה, הציע השופט לצדדים להסמיך אותו לקבוע את סכום הפיצויים שתשלם ההסתדרות הציונית לישיבה, לפי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט, באופן שהסכום יהיה 900,000-180,000 שקל,לעומת 2,000,000 שקל שתבעה הישיבה.

מפסק הדין עולה כי ב-1997 ביקשו החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית העולמית וגורמים אחרים מהישיבה להעביר את המוסד החינוכי שלה מאפרת לגבעות, בשל הצורך לבסס את האחיזה היהודית באתר שבתחום המועצה האזורית של גוש עציון. הישיבה החליטה לשלוח לגבעות כיתה אחת לתקופת ניסיון. בתקופה זו הופעלו עליה לחצים להפוך את האזור למקום מושבה הקבוע.

המעבר מאפרת לגבעות לא היה עניין של מה בכך. לישיבה היה קמפוס מבוסס ואיתן ביישוב אפרת, ובו בנייני אבן, כיתות לימוד ומעונות. לעומת זאת, מבני המגורים בגבעות היו כמה קרוונים רעועים. לכן, נתנה ההסדרות הציונית הבטחה מפורשת כי תמסור לידיה שטח לבניית הקמפוס ותקים את התשתיות הדרושות.

תנאי מעבר קשים

בשנים 1999-1997 עברה הישיבה לגבעות, בתנאים קשים. פרצו מחלות בגלל התנאים הסניטריים, הלימודים התקיימו באוהלים, עובדי הצוות המנהלי התפטרו בגלל המרחק הרב בין הגבעות לבין מקומות מגוריהם והיה צורך בכסף לפצותם.

ב-8.5.00 נחתם בין הצדדים הסכם שכירות של שטח של 60 דונם בגבעות לחמש שנים, להקמת הישיבה. עד 2003 ביססה הישיבה את עצמה במקומה החדש ומספר התלמידים החל לגדול.

לתדהמתה, הופרו הסכם השכירות וההבטחות ברגל גסה בפברואר 2003, כאשר מנהל חבל ירושלים בהסתדרות הציונית ירון שיינין התיר למועצה האזורית גוש עציון לבצע עבודות פיתוח בשטחים שהושכרו לישיבה על-פי ההסכם.

עבודות הפיתוח של המועצה האזורית הובילו לכניסת עובדים פלשתינים למתחם ולפגיעה בגדר ההיקפית של הישיבה.

כל פניות הישיבה להסתדרות הציונית העלו חרס. אי תיקון הגדר היה לטענת הישיבה רשלנות פושעת והפקרה ביטחונית שאין כמותה אשר סיכנו את חיי התלמידים והצוות בישיבה.

בקיץ 2003 קיבלה הישיבה תשובה חד-משמעית כי הגדר לא תתוקן וכל ניסיונותיה למצוא פתרון אלטרנטיבי להפרות ההסכם עלו בתוהו. בתגובה, עזבה הישיבה את גבעות וחזרה לאפרת. בתביעה שהגישה לבית משפט השלום תבעה מההסתדרות היונית לפצותה על נזיקה ב-2 מיליון שקל.

ההסתדרות הציונית הכחישה את טענות הישיבה מכל וכל. היא שפנתה אליה כדי שתקצה שטחים בגבעות לצורך העברת הישיבה מאפרת, הן כמשימה לאומית בעלת ערך התיישבותי והן מתוך תקווה שהאזור יפותח ויניב לה הכנסות נאות המקרקע.

לדברי ההסתדרות הציונית, כל עבודות הפיתוח נעשו בידי משרד השיכון, המועצה האזורית והחברה לפיתוח גוש עציון, ולה לא היו "יד ורגל" בשום תהליך או תכנון.

וגם אם היה קשר כלשהו לתכנון והעבודות, גרמו המועצה האזורית והחברה לפיתוח את הנזקים, ולכן הכתובת הנכונה היא משרד השיכון, שהיה האחראי לקביעת גבעות כאזור לפיתוח והתיישבות.

עוד נטען כי למרות שהושכרו לישיבה 60 דונם, בפועל ניצלה רק 24 דונם ושטח זה היה מגודר, לא נפגע מעבודות הפיתוח, וחיילי צה"ל ותלמידי הישיבה שמרו עליו.

הפרת הבטחה והתרשלות

בהסכמת הצדדים פוצל הדיון לקביעת האחריות ולקביעת גודל הנזק. בפסק הדין החלקי קבע השופט קליין כי על ההסתדרות הציונית מוטלת אחריות כלפי הישיבה.

"נראה כי ההסתדרות הציונית הפרה את ההבטחה ואת ההסכם יחדיו. אומנם היא ציינה ניסוח כללי על כפיפות האישור ל"הסכמים וחוזים קיימים" אך בפועל לא הפנתה את המועצה האזורית בפירוש להסכמים הקיימים עם הישיבה. האישור הוצע בלי להתחשב בישיבה ובצרכיה".

"ההסתדרות הציונית, כבעלת הזכויות במקרקעין, לא רק שהבטיחה לישיבה כי יימסרו לידיה המקרקעין באופן קבוע לשם הקמת קמפוס, והיא הפרה הבטחה זו. היא גם התרשלה כלפיה כ"בעלת הבית". במעשיה או במחדליה פגעה ההסתדרות הציונית באורח חיי היושבים מטעמה בגבעות ולא נקפה אצבע כדי לעזור לה לנהל אורח חיים סדיר ותקין", כתב השופט.

השופט ציין כי עדותו של ירון שיינין, שהיה בתקופה הנדונה מנהל חבל ירושלים, "לקתה בחסר", והיה לה משקל רב בקבלת התביעה. לעומת זאת כתב השופט כי התרשם לטובה מעדויותיהם של יו"ר הישיבה ד"ר יהודה בן-מאיר, ושל הרב יהושע בן-מאיר. "עדויות אלו היו קוהרנטיות, תאמו למסמכים שהוגשו והיו אמינות בעיני בית המשפט".

השופט הדגיש כי הבטחת ההסתדרות הציונית היא "הבטחה שיש לקיימה". על סמך אותה הבטחה עברה הישיבה לאזור נטוש, מתוך אמונה כי ההסתדרות הציונית תושיט את ידה, תעזור ותבסס את גבעות כמקום מיושב, כדרך הציונות במדינת ישראל, אולם בפועל "נזרקה הצידה על-ידי דחפורים, איומים ביטחוניים, ובעיות סניטריות". השופט קבע כי ההסתדרות הציונית היא האחראית על שובה של הישיבה לאפרת.