חיילים רוסיים שנאבקו בדרכם דרך הריסות ברלין בימים האחרונים של המלחמה עברו את פינת רחוב אירניצ'ה, במחוז וודינג, ומצאו את עצמם מול בניין מהודר שכמעט שלא ניזוק. לאחר שהתפרסו כדי לערוך חיפושים במבנה, בזזו הרוסים את המקום, חדר אחר חדר. ציוד רפואי ושורות של מיטות הראו כי המקום שימש בעבר כבית חולים. בחיפוש מעמיק יותר בבניין פרצו הרוסים את דלתות המרתף, ובחשיכה הצליחו להבחין במאות דמויות מצטופפות ומכווצות בפחד - יותר מ-800 בני אדם סך הכל. כך מדווח הסאנדיי-טיימס.
הרוסים אנסו את הקרבנות, ורק לאחר שחיילי הצבא האדום הגיעו נשאלה השאלה "מי אתם"?
- "אנחנו יהודים".
"אם אתם יהודים", צעקו הרוסים הנדהמים, שדרכם לברלין לקחה אותם דרך הריסות מחנות השמדה הנאציים. "מדוע אתם לא מתים עדיין"?
התגלית כי 800 יהודים שרדו את הפתרון הסופי של היטלר בלב ברלין הדהימה את משחררי העיר. העובדה כי שרדו בידיעת המפקד הנאצי הבכיר עוררה תדהמה גדולה עוד יותר. הרוסים גילו למעשה את המחסה האחרון של היהודים בגרמניה - ואת סיפור ההישרדות יוצא הדופן. למרות זאת, לאורך השנים, היה זה סיפור שרק מעטים הצליחו, או רצו לספר. השאלות שנשאלו היו כיצד דבר כזה יכול להתרחש? מי היו ניצולים אלו? ואיזו מטרה מרושעת הייתה להיטלר כשהשאירם בחיים?
בקרב 800 הגברים והנשים הללו היה אפשר למצוא דרמות אישיות מכל סוג שהוא. הם היו האמיצים מבין האמיצים ביותר, בני המזל ביותר והפיקחים מכולם. הם היו משתפי פעולה ומרגלים, והיו ביניהם גם יהודים בעלי זכויות מיוחדות גם כן - בני או בנות זוג של גרמנים. אך העובדה המסתורית ביותר היא כי הם היו יהודים שחייהם נשמרו על-ידי הנאצים הבכירים ביותר. מעט מאוד ידוע עליהם משום שהתיקים שלהם נשרפו על-ידי הגסטפו ימים ספורים בלבד לאחר הגעת הרוסים.
האתר החדש של בית החולים היהודי נפתח בשנת 1914 על-ידי הקהילה היהודית המשגשגת בברלין. אך עם עלייתו של היטלר לשלטון בשנת 1933, בית החולים - יחד עם כל מוסד יהודי אחר בגרמניה - נועד להריסה.
כשחוקי נירנברג נאכפו, רופאים יהודיים איבדו את רשיונם לעסוק ברפואה, ואלפים עזבו את המדינה. בשנת 1933, היו 667,000 יהודים שחיו בגרמניה, אך עם תחילת המלחמה ב-1939, יותר משני שלישים מהם היגרו ואלפים רבים ניסו נואשות להימלט.
למרות זאת בית החולים הצליח להישאר פתוח, והצליח אפילו לחמוק מהפרעות של ליל הבדולח. כשהמלחמה פרצה, הוא עדיין נוהל על-ידי רופא יהודי בכיר, וולטר לוסטיג, שהצוות שלו קיבל רשות מיוחדת לטפל בחולים. בית החולים הפך לגן עדן עבור היהודים שנותרו בברלין.
אך לוסטיג עבד כבר תחת שליטה נאצית ישירה. כמנהל שאפתן ומבריק, בילה לוסטיג את רוב שנות הקריירה שלו שלפני המלחמה כרופא במשטרת ברלין, כשהוא קושר קשרים הדוקים עם דמויות שמאוחר יותר היו בעלות כוח רב בגסטפו. מאנשים אלו הוא קיבל כעת את הוראותיו. הבוס הישיר שלו היה דמות בכירה בגסטפו בשם פריץ וורן, שמונה כמשגיח על בית החולים מטעם אדולף אייכמן, ראש מחלקת IV B4 של המשרד הראשי לביטחון הרייך (RSHA). המחלקה של אייכמן הייתה אחראית לתכנון השמדת יהודי אירופה.
לכן, למרות שבתחילת המלחמה בית החולים תפקד באופן נורמלי, הוא שימש כבר ככלי נוסף של אייכמן. תפקודו המתמשך הוא שעזר להונות את הברלינאים לגבי מה שתוכנן ליהודים. הפיקוד הנאצי הבכיר, במיוחד יוזף גבלס, שר התעמולה והתרבות במפלגה הנאצית, חשש מפני האפשרות של אי שקט חברתי בגרמניה ברגע שהמציאות של גירוש יהודי המוני תתברר. בשום מקום אחר דאגה זו לא הייתה משמעותית כמו בברלין, היכן שהיהודים היו מעורבים בצורה עמוקה בעיר. כשבית החולים היהודי עדיין מתפקד, ורופאים ואחיות יהודים עדיין מטפלים בחולים, אפשר היה להפיץ את השקר כי לא ייתכן שהיטלר מתכוון להשמיד את יהודי גרמניה. בין עובדי בית החולים עצמם, רק מעטים הצליחו לחזות את העתיד ולהבין את האיום.
ארנסט בוש, רוקח בבית החולים, ואשתו רות ניסו נואשות להימלט מגרמניה עם בתם התינוקת. בשנת 1939 הזוג כתב לבת דודתה של רות, שהתגוררה כבר באנגליה, וביקשו ממנה להחזיק בתינוקת. הם צירפו למכתב תמונה של נינה, ילדה מתולתלת בת שלוש ובת הדודה הסכימה לקחת אותה. נינה הועלתה לאחד ממשלוחי הילדים האחרונים של ברלין. "אני זוכרת שביקרתי בבית החולים לפני שעזבתי", סיפרה נינה, המתגוררת כעת במזרח אנגליה. "וראיתי את אבי מאחורי דלפק עם חלוק לבן. ואני זוכרת את אמי כשעזבתי. היא הייתה כה אמיצה, על הרציף, חייכה אלי וסיפרה לי איזה כיף אעשה באנגליה.
משפחתה החדשה באנגליה כתבה להוריה של נינה כדי לספר להם שהגיעה בשלום, ובמכתב חזרה הזוג בוש עדיין דיברו על בריחה. אך ב-1941 היה מאוחר מדי. כשאמריקה עמדה להכנס למלחמה, גרמניה אסרה את כל ההגירה. הגירוש החל, וגל חדש של טרור סחף את היהודים בבירה. בין אלו שנשארו בחיים, לפחות לזמן מה, היו היהודים שעבדו בבית החולים. השירותים שסיפקו עדיין היו נדרשים.
קבוצה נוספת שנהנתה מזכויות אלו היו יהודים שנישאו נישואי תערובת. הנאצים שדגלו בקו הנוקשה טענו כי יהודים שנישאו ללא יהודים "זיהמו" את השושלת הארית ויש להשמידם מייד, אך גבלס היה עדיין מודאג מהפגנות. יהודים אלו היו אנשים מצליחים, ולרבים מהם היו חברים או קרובי משפחה שהיו כעת דמויות נאציות בכירות. כפי שגבסל כינה זאת, המעמד של יהודים בנישואי תערובת היה "רגיש" ויש לדחות את גירושם - אלא אם בני זוגם התגרשו מהם. לכן האיום על בני הזוג הגרמנים הוגבר כדי לעודד גירושים.
מנפרד פול, אמן בולט וידוע שסירב להתגרש מאשתו היהודיה אן, נזרק ממוסד האמנות של ברלין בשנת 1941 והצטרף לציבור הפועלים. אן, אחת משלוש אחיות, גדלה בהנובר, במשפחה יהודית גרמנית מעורבת. בשנת 1939, שתי האחיות שלה, טרודי והילדה, נמלטו מגרמניה, אך אן ובעלה נשארו. הם עדיין קיוו שיחוסו עליהם. הם קיוו כי העובדה שביטה, בתם בת ה-18, הוטבלה לנצרות, משמעותה כי הם יינצלו. "במשך זמן רב הם האמינו כי הגרוע ביותר לא יקרה להם", סירה איריס הילקה, בתם. "הם חיו בהכחשה".
כשהמשלוחים למזרח גברו, גלי ההלם החלו להתפשט ולהגיע לכל בית יהודי, "בעלי זכויות יתר" או לא. הילדה כהאן, יהודיה פרוסית רבת תושיה, ניצלה את ההזדמנות לשפר את סיכויי ההישרדות שלה - ושל אמה האלמנה הקשישה - בכך שבחרה באחד המקצועות הבטוחים ביותר בברלין - מזכירתו של מנהל בית החולים היהודי, וולטר לוסטיג.
לוסטיג היה כבר הדמות היהודית בעלת הכוח הרב ביותר שנשארה בברלין. בזמן זה בית החולים כבר שיחק תפקיד מרכזי עוד יותר בהולכת השולל של הקורבנות המסתלקים. לוסטיג והצוות שלו קיבלו הוראה "להרגיע את אנשיהם" על-ידי הקמת תחנות עזרה ראשונה בנקודות איסוף שונות ובמרכזים שונים, היכן שגברים, נשים וילדים מבוהלים המתינו לעזיבה למחנות המוות. הרופאים והאחיות עזרו גם להפיץ שקר חדש: שהמגורשים נשלחים מזרחה לעבודה. למעשה הם היו בדרכם ישירות למחנות המוות ליד ריגה ולגטו לודג'. "התבקשנו להרגיע את הקהילה, שחיה בפחד", כתבה כאהן.
הצוות לקח גם חלק ב"הצגה משוכללת" נוספת. הם הציעו לחולים ולנכים מבין הקורבנות שנבחרו לעבור תחילה בדיקה רפואית כדי להוכיח שאינם מתאימים לעבודה, ולכן אינם נשלחים מזרחה.
בעזרת הוראה ביורוקרטית מושלמת, לוסטיג מונה על-ידי אנשיו של אייכמן לעמוד בראש "ועדה רפואית" שתבחר מי יזכה לתעודת פטור. הוועדה היתה מורכבת משישה רופאים יהודים, שש אחיות ושש מזכירות. כאהן כתבה: אמבולנסים חיכו מחוץ לבית החולים, מביאים איתם את הנכים והחולים כדי לנסות את מזלם לפני הוועדה של לוסטיג. כעת כל הקשישים והחולים תלו תקווה בבדיקות אלו - אך רק מעטים הצליחו, ועד כמה שידוע לנו רק לתקופה קצרה של זמן.
עבודת סלקציה זו היא "הזיכרון הנורא ביותר שיש לי", כתבה כאהן. "במהלך הבדיקות הרפואיות נאלצנו לכתוב את התוצאות בנוכחות הגסטפו לאחר שהרופא אמר לנו בקול נמוך את כל הפרטים. הגיעו אנשים עיוורים, אנשים נכים, אנשים עם שחפת ואפילפסיה, וכולם נאלצו להמתין שעות ושעות. הרגעים הגרועים ביותר היו כשאנו, הצוות, הלכנו דרך התורים הארוכים וחברים או אנשים שהכירו אותנו תפסו את מבטינו ואז באו בריצה מתחננים שנעזור להם.
באוקטובר 1942 צוותים שעבדו בארגונים יהודיים אחרים בברלין התכנסו. רק רופאים בכירים נבחרו כעת, וכל עובדי בתי החולים חששו למשפחותיהם והשתמשו בהשפעתו של לוסטיג. כאהן השיגה עבודה "בטוחה" לאמה במטבח הגסטפו.
בינתיים, אחות צעירה ושמה דורה ברוג קיבלה איום מלוסטיג להישלח למזרח רק בגלל שאיחרה לעבודתה. "כך שהיא ברחה והסתתרה באמבולנס", סיפרה בתה, דבורה סילברברג. דורה הסתתרה בברלין במשך שנתיים, חיה במחתרת וסיפקה שירותי מין במכון עיסוי. "היה עליה לעשות זאת כדי לשרוד", סיפרה דבורה.
קציני המשטרה, ואפילו אייכמן עצמו ביקרו לעתים קרובות בבית החולים, ובחרו באקראי קורבנות למשלוח. שום תיעוד לא שרד כדי לרמז מדוע חלק נבחרו ואחרים לא, אך ללא ספק הזכייה באהדתו של של לוסטיג היוותה הגנה.
אלו שנשארו עד שנת 1943 נשלחו תחילה למחנה הריכוז טרזינשטט, שהוכרז על-ידי הנאצים כמחנה "לדוגמה". ההצלחה של ההונאה הייתה כזו שהחדשות הגיעו לבית החולים והצוות הבין כי זהו היעד החדש, התקיימה מסיבה כדי לחגוג את האירוע. לילי ארנסטהפט, פקידת תיוק, תיארה במאמר ביוגרפי שכתבה כיצד התבוננה באמה החולה שנלקחת משם במשאית כשהיא מחייכת. "שלחתי לה עוגה ליום ההולדת לטרזינשטט".
אך לצוות בית החולים לא נודע כי אלו שהיו על המשלוחים לטרזינשטט נשלחו במהרה לאשוויץ, בינהם הרוקח ארנסט בוש ואשתו רות. לאחר המלחמה, נינה גילתה כי הוריה הוכנסו לתאי הגזים, וכי אחותה בת השנתיים, שנולדה לאחר שהיא נשלחה לאנגליה, מתה גם היא באושוויץ.
באביב 1943 הלחץ על יהודי ברלין התהדק עוד יותר כשגבלס הכריז כי העיר צריכה להיות נקייה מיהודים והמצוד הסופי החל. המנהיגים הנאצים נטשו את כל העמדות הפנים ביחס לתוכניות להשמדה הסופית. החולים והנכים נלקחו ישירות ממיטות בית החולים למשאיות המתנה, והיהודים "בעלי זכויות היתר" - אפילו אלו שבני זוגם סירבו להתגרש - נתפסו גם הם במצוד.
סירובו של האמן מנפריד להתגרש מאשתו סיפק לה הגנה זעומה ביותר כשהגיעה שנת 1943, ואן הסתתרה במקום כלשהו בברלין. בתם, ביטה, הסתתרה גם היא מחוץ לבירה. עד ליום מותה, אן מעולם לא גילתה היכן הסתתרה או מי עזר לה ולביטה. אך ראיות שנאספו על-ידי בתה של ביטה, איריס, מציעות כי חברים גרמנים לא יהודים ובעלי השפעה עזרו לשתי הנשים. אמן ברלינאי נוסף, קרל אורץ', בן חסותו של מנפרד לפני המלחמה, פיתח קשר רומנטי עם ביטה, אותה קיווה לשאת יום אחד לאישה. אורץ' משך בכל החוטים שרק יכל כדי לשמור על ביטה ואמה בטוחות.
המצוד אחר בני ובנות הזוג היהודים "בעלי זכויות היתר" התחיל בגברים, ב-27 בפברואר 1943, וגרם לאימה בבתים מהמעמד הבינוני לאורך כל העיר כשהוא מצית מחאות של נשים לבעלים לא יהודים. מאחר שחששותיו של גבלס התממשו והמחאות גברו, הוא יעץ כי יהודים שבויים אלו, שהוחזקו בבניין ברחוב רוזן, ישוחררו כדי למנוע מתח רב יותר בציבור. בדוגמה נדירה של כניעה, הנאצים נכנעו למפגינים ושחררו כמה בנות זוג. אן וביטה נצלו באופן זמני כשמצוד אחר יהודים בנישואי תערובת שוב נדחה.
בבית החולים, מעט מאנשי הצוות או החולים, מלבד אלו שהיו מעורבים בנישואי תערובת נמלטו. הסלקציות הפכו לשגרה נוראה על בסיס שבועי, כך לדברי לילי ארנסטהאף, הפקידה. "מספר חולים נאלצו להסתדר בשורה ומנהל בית החולים, ד"ר לוסטיג, יחד עם קצין גסטפו, עמד מולם והצביע על אלו שיגורשו. מספר ניצולות סיפרו כיצד חלק מהצוות הצליחו "לתפוס מרחק" מהרשימה של לוסטיג. "לד"ר לוסטיג היו יחסים עם אחיות יהודיות בבית החולים, ורק אם נכנעת לו היית מועדפת עליו", כתבה ניצולה בריטית שהעידה בעילום שם לחוקרים לאחר המלחמה.
באמצע 1943 כל אחד בבית החולים הבין כי הוא ייסגר. לצוות נאמר כי הבניין יימסר לפרויקט של הרייך לצעירים. למרות זאת העברת הנכס לבעליו החדשים מעולם לא אירע. עדויות מראות כי המכירה סוכלה על-ידי מחלקת 1V B4 של אייכמן.
על-פי אשת האקדמיה רבקה אלקין, סביר מאד כי אייכמן עצמו סיכל את המכירה. גם כאשר גברו הפצצות בנות הברית, וכל מחלקה של הרייך שוועה למקום, בית החולים היהודי עדיין נשאר במקומו ואייכמן טען כי הוא "נחוץ ליהודים". למרות זאת, נשאלת השאלה כיצד, באמצע 1943, קיבל מוסד יהודי בגרמניה אישור לתפקד בכל צורה שהיא? רק בשנה שחלפה, 2.7 מיליון יהודים נרצחו בשואה. עד 1943 המנגנון של הפתרון הסופי עדיין עבד במלוא הקיבולת. 7,978 היהודים הגרמנים שנעצרו במצוד האחרון בתחילת 1943 היו היהודיןם שהוחזקו לאחר שהבניין בוודאות כבר לא תפקד כבית חולים. הוא הפך לכלא.
חלק משמעותי מהדיירים בגטו-בית החולים היו בני ובנות זוג "בעלי זכויות יתר" של גרמנים לא יהודים. למרות שההחלטה לגרש אותם עדיין לא הוצאה אל הפועל, הם התמודדו עם מעצרים ומאסרים אקראיים, בדרך כלל בבית החולים לשעבר. בין אלו שנתפסו במצוד החדש היתה אן פול. כשהיא מתסכנת ומסתובבת ברחובות ברלין יום אחד, היא נעצרה על כך שלא ענדה את הטלאי הצהוב ומצאה עצמה במה שתתאר מאוחר יותר כ"כלא ליהודים".
יחד איתה היו יהודים רבים לאין ספור. חלקם היו מצוות בית החולים שעד כה הצליחו להתחמק מהמשלוחים. אחרים היו חולים שבאופן שלא ניתן להסבירו לא נשלחו למותם במזרח. היו גם כמויות גדולות של ילדים יהודים - לעיתים קרובות יתומים - שלא ניתן היה לקבוע מיהם הוריהם היהודים.
שמותיהם של אסירים רבים כאלו תועדו ברשימות שנמצאו מאוחר יותר בבית החולים. אך קבוצה נוספת של אסירים היו אלו שנקראו "רשימה B", שנשרפה על-ידי הגסטפו. הם הוגדרו כ"עצירים מנהלתיים". לכולם היו חברים במקומות הנכונים.
הודות להילדה כאהן, שהצליחה להשיג את רשימותיו הסודיות של לוסטיג, נחשף המידע על אנשים אלו. היא כתבה ביומנה כי הם "לא גורשו אך נעצרו כאן". הפרטים עליהם נשמרו בנפרד. "התיקים שלהם היו פשוט עם חותמת "רשימה B", סיפרה. ה"B" היתה קיצור ל"Behörden", או "הוראה מנהלית". כך שהם ללא ספק הוחזקו תחת צו מיוחד.
כאהן שומרת על מה שתיעדה מאסירי רשימת B אך מגלה כי לא רק שהיה עליהם להיות "בעלי זכויות יצר" במידה מסויימת אלא גם "מקושרים". "ברוב המקרים היו אלו חברים של אישים חשבוים מאד מהרייך השלישי", כתבה. היא נתנה דוגמא אחת בלבד, שר לשעבר בן 80, ובתו. שניהם יכלו להשאר בברלין. הוא נקרא Exzellenz Sch. איש זה היה כפי הנראה יוגן שיפר, שר המשפטים לתקופה קצרה בממשלה הגרמנית שלפני עליית הנאצים לשלטון. לשאלה מדוע שיפר הצליח לשרוד את המלחמה בבית החולים היהודי נותרה ללא מענה. נאצי בכיר נוסף, ארנסט קלטנברונר, שחשש ממחאות בינלאומיות רציניות במידה והחדשות יתגלו כי יהודים ידועים נעלמים, הוציא הנחיה בה נאמר כי יש לטפל באופן מיוחד ביהודים "עם קשרים מיוחדים ומכרים בעולם". היינריך הימלר, מפקד ארגון ה-ס.ס וסגנו של אדולף היטלר לא התנגד להחזיק ב"יהודים בעלי ערך" כקלפי מיקוח עם בנות הברית, מקווה אולי להחליף אותם באנשים גרמנים חשובים או בכסף.
בשנת 1944 נפל לידיו פרס בעל ערך כאשר גמה לה גוארדיה גלוק נתפסה במצוד של יהודי הונגריה. אחותו של ראש עיריית ניו-יורק, פיורלו לה גוארדיה הוחזקה בתא מיוחד ושוחררה ללא פגע בסוף המלחמה.
אך כמה "פרסים" נוספים כאלו הוחזקו בבית החולים? אולי פשוט שוחד הוא שהגן על חלק מעצירים יהודים אלו.
שוחד של יהודים עם קשרים עם הנאצים היה ללא ספק חלק מהסיפור בבית החולים היהודי. זהו סיפור מאד מאד מוזר ואף אחד לא יודע את כולו", אומרת אובריי פומרנץ, ראש הארכיון במוזיאון היהודי בברלין.
שמה של אן פול לא מופיע בבית החולים - או ברשימות המשטרה, מה שמראה כי היא כמעט בוודאות היתה ברשימת B. מאסרה סיפק הצצה נדירה לדרך בה מקרים כאלו התרחשו. אן תיארה מאוחר יותר מצבים ב"כלא" כמזעזעים, כשהיא מתארת עבודת פרך כמו תפירה של מדי החיילים, אך למרות זאת היא נהנתה ממעט זכויות יתר והגנה.
דבר ראשון, היא נהנתה מביקורים. במספר אירועים, היא זכתה לביקורים של בתה והאמן שהיה חבר בעלה, קרל אורץ'. "לאימי לא היה כל מושג כיצד זה אורגן", סיפרה איריס הילקה, בתה של ביטה. "כאשר שאלתי אותה תחילה, היא לא ידעה מהו אותו "כלא" מוזר בו ביקרה את אן. כשהראתי לה תמונה של בית החולים היהודי היא אמרה מיד "כן", "זהו" "כאן הלכנו לראות את אמה".
כשהיא נחושה לגלות יותר על אביה - מאוחר יותר קרל אכן נשא את ביטה לאישה - איריס גילתה כי בתחילת המלחמה הוא עבד במחלקת התעמולה של משרד החוץ כאמן גרפיקה. ללא ספק היו לו קשרים לאנשים בעלי השפעה, וללא ספק, הביקורים שלו עם ביטה לאן אושרו על-ידי וולטר לוסטיג ולכן גם על-ידי המפקח על לוסטיג מטעמו של אייכמן.
"כששאלתי את אמי מה היה תפקידו של אבי בכל זה, היא אמרה שהיא לא יודעת", סיפרה איריס. "היא די התרגזה. היא אמרה 'האם את אומרת שהוא היה נאצי? אביך לא היה נאצי. הוא הציל את חיינו'. ואני חושבת שאמי נישאה לו משום שהיתה אסירת תודה".
על האסירים האחרים ב"רשימת B" ידוע עוד הרבה פחות מאחר ואף אחד מהם לא דיבר מעולם. הצצות חטופות אל סיפורם של אנשים אלו הופיעו בזכרונותיה של לילי ארנסטהפט, שתיארה כיצד נאלצו האסירים להסתתר במהלך הפצצות בנות הברית. היא מספרת "הם נאלצו להשאר במרתף ביום ובלילה. בינהם היו כמה ידוענים".
אחד הידוענים היה לדבריה לודוויג כצנלבוגן, שהיה ידוע בגרמניה שלפני המלחמה כמי שהיה בעלה השלישי של השחקנית המפורסמת טילה דוריוקס. דוריוקס נמלטה מגרמניה יחד עם כצנלבוגן לפני המלחמה, והתיישבה בשוויץ ומאוחר יותר ביגוסלביה. הוא גורש לגרמניה ונשלח לבית החולים היהודי. ארנסטהפט כתבה כי במהלך ההפצצות היא "עודדה" אותו כשהסתתרו מהפצצות.
הידוען הנוסף אותו ציינה הוא תאודור וולף, עורך יהודי מפורסם לשעבר. לפני שנת 1933 כתיבתו האנטי-נאצית הפכה אותו לאובייקט שנאתו של גבלס, אך למרות זאת כשנעצר הוא מצא את עצמו באופן מסתורי בבית החולים ולא על המשלוח למחנות ההשמדה.
האימה האחרונה של המחבוא במרתף בית החולים וההשתוללות של הרוסים השאירה חלק מהצלקות הגרועות אצל כולם. הילדה כאהן סיפרה כי כולם ציפו למות בעימות האחרון. הרדיו הגרמני עדיין התעקש כי הגרמנים יביסו את הצבא האדום, והיא האמינה לכך. "הרופאים שלנו, שנלחמו בחזית במהלך מלחמת העולם הראשונה, צחקו עלי שאיבדתי את עצבי ברגע האחרון", כתבה.
אך אחד הרופאים כבר הצליח לבצע את הבריחה שלו. כאשר הגיעו הרוסים, לוסטיג לא נמצא בשום מקום. דיווחים מסויימים הציעו כי ניסה להתחבא, למרות שאחרים סיפרו כי מצא עבודה כרופא באחד מבתי החולים של ברלין שהיו תחת השליטה של בנות הברית. דיווחים רבים מספור טענו כי לוסטיג אותר במהרה על-ידי ציידים רוסיים שתרו אחר פושעי מלחמה. למרות שאין הוכחות לכך, הוא האושם כפי הנראה בשיתוף פעולה ונורה למוות.
הוא יכול בוודאות לחשוף את הסיפור המלא של הישרדות בית החולים היהודי, ופרטים על העסקה שעשה עם אייכמן היו בוודאי מחרידים את קורבנותיו. עבור אסירים מסוימים מותו המוקדם הגיע כהקלה, משום שהוא לקח את זהותם איתו לקבר.
אדולף אייכמן, האיש הנוסף שיכל לגלות את האמת לגבי בית החולים, מעולם לא נדרש לתת תשובות בנושא שנחשב שולי מול האשמה העיקרית שעמדה נגדו במשפט שהתקיים בירושלים: אכיפת הפתרון הסופי. לגבי הניצולים, הרי שרק מעטים ידעו כיצד הפך בית החולים לכלי שרת בידיו של אייכמן. ורבים מהם היו נחושים בדעתם כי הדור הבא לעולם לא ידע כיצד הם עצמם שרדו.
כשהם מאוחדים מחדש, אן ומנפרד פאהל מצאו נחמה בחיבה שחשו האחד כלפי השני כל החיים ובעבודתם האמנותית המתמשכת. יומנו האישי של מנפרד לא גילה דבר על המלחמה במשך שנים, וסיפר רק מעט על אן: "אף אחד לא היה האויב שלה, מלבד הנאצים, שהכריזו עליה כעל האויבת שלהם, לא באופן אישי, אלא הרבה יותר גרוע, כצאצא של גזע אחר.
הישרדותו של בית החולים היהודי ו-800 האסירים היהודים שנותרו, לכן, הוא תעלומה. אך אין ספק כי הרצח שלהם עוכב במכוון בהוראת הנאצים.
במידה שהשחרור הרוסי לא היה מגיע לברלין כפי שקרה, כל אחד מיהודים אלו היה נשלח בסופו של דבר לתאי הגזים. הפתרון של היטלר היה תמיד "סופי".
