יזל נולד בשנת 1928 למשפחה חרדית-חסידית בעיר סיגט שבהונגריה, (טרנסילבניה), ואף שבבגרותו לא שמר מצוות בצורה אדוקה - קיים אורח חיים מסורתי. הוא היה מתפלל קבוע בבית הכנסת הנודע "עטרת צבי" שבשדרה החמישית בניו-יורק.
ויזל גורש עם משפחתו לאושוויץ בשנת 1944, ושוחרר במחנה בוכנוולד. הוא למד בסורבון שבפריז ושימש ככתב חוץ בעיתון ידיעות אחרונות. ספרו הנודע הראשון, "והעולם שתק", יצא לאור בשנת 1956: התנסותו של אסיר במחנה ריכוז, בסגנון ייחודי; הספר תורגם ל-18 שפות. מאז כתב ויזל עוד למעלה מ-45 ספרים, כמחציתם במישרין על השואה. הוא גם פרסם עשרות מאמרים והקדמות לספרים מובילים בתחום השואה.
על כתיבתו נאמר באנציקלופדיה של השואה (בערך שכתב אלי פפרקורן): "ספריו וכתיבתו העוסקת בקיום חושפים את שבריריותו של הקיום האנושי, וזכרונותיו המיוסרים השזורים בגוף הסיפור, על כל המסות והמוראות שהיו מנת גורלו, נותנים ביטוי לאבידה הקולקטיבית של דור שלם ששריפה גדולה השמידה חלק גדול ממנו. ויזל עד לסבלותיהם של אחרים, אך הוא הדגיש בלי הרף את ייחודו של סבל היהודים בניסוח ראוי לציון: 'לא כל הקורבנות היו יהודים, אך כל היהודים היו קורבנות'".
בשנת 1986 זכה ויזל בפרס נובל לשלום, על פעילותו ההומניטרית. יו"ר ועדת הפרס תימצת במילים אלו את המסר שלו: "אל תשכחו, אל תשקעו באדישות עיוורת, היו מעורבים באמת ובצדק, בכבוד האדם, בחרות ובכפרה". ויזל היה בשנים 1986-1980 יו"ר מועצת מוזאון השואה בוושינגטון, ובתפקידו זה קבע ימי זיכרון לאומיים לשואה בארה"ב, ותרם רבות להנהגת לימודי השואה ברחבי המדינה.
פעילותו של ויזל מילאה תפקיד מרכזי בהנצחת השואה בארה"ב, ודבריו בנושאים הומניטריים נשמעו תמיד בכבוד וזכו להדים רבים. הוא זכה לעיטורים הגבוהים ביותר שמעניקה ארה"ב: מדליית החרות הנשיאותית ומדליית הזהב של הקונגרס. לוויזל היה קשר הדוק לישראל, ובשנת 2013 קיבל את עיטור נשיא המדינה.
