לירון אלה תבע את חברת הנסיעות הדקה ה-90 בבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים בסכום של 8,000 שקל לאחר שכבודתו לא נחתה עמו בטורקיה. מכתב התביעה עלה שהתובע טס בחודש ספטמבר אשתקד לחופשה ומזוודותיו נשארו בארץ. לדבריו, הנתבעת לא התייחסה לתלונותיו ויש לחייבה בפיצוי.
התובעת הגישה בקשה לדחות את התביעה על הסף בהיעדר עילה ויריבות. לדבריה, היא אינה המוביל אלא משווקת שירותי תיירות והתובע רכש ממנה חבילת נופש. "אין לנו קשר לכבודת הנוסעים ושליטה ו/או אחריות עליה. הדבר הוסבר לתובע טרם שהגיש את התביעה".
הנתבעת צרפה את הוראות חוק התובלה ואמנת ורשה לחיזוק טענותיה. כמו כן ציטטה מהכתוב בכרטיס הטיסה שהאחריות לכבודה הינה על המוביל ובמקרה של בעיה יש לפנות ישירות לחברת התעופה". התובע התנגד לבקשת דחיית התביעה והשיב שחבילת הנופש הוזמנה מהנתבעת והתנערותה מאחריות מקוממת. כמו כן שפניותיו הטלפוניות לחברת התעופה הטורקית נדחו בטענה להיעדר אחריות. בכתב ההגנה חזרה הנתבעת על טענותיה שהסבירה לתובע שוב ושוב שאינה אחראית לכבודה ואף ששוחחה בעניין עם אביו.
בדיון בפני השופטת יעל ייטב, התעקש התובע שמאחר ושילם לנתבעת עבור חבילת הנופש לא מוטלת עליו האחריות לתבוע גורם אחר מלבדה. בפסק דין שניתן בתחילת החודש בחנה השופטת את סעיף 2 לחוק התובלה האווירית וסעיף 18 לאמנת ורשה וקבעה שבהסתמך עליהם ניתן לראות שאין יריבות בין הצדדים והתביעה נדחתה בהעדר עילה. התובע חויב בתשלום הוצאות לדוגמא לנתבעת בסך 800 שקל בתוך 30 יום.
"לא ניתן לראות בנתבעת 'מוביל אווירי' ועל כן לא קיימת לתובע עילה נגד הנתבעת. במקרה זה מצאתי שיש לפסוק הוצאות לדוגמא כפי שתבעה הנתבעת שכן התרשמתי שהוסבר לתובע פעם אחר פעם, הן טלפונית, הן בכתב, והן במסגרת הבקשה לדחייה על הסף שהוגשה במסגרת תביעה זו, שהנתבעת אינה הנתבעת המתאימה ואולם התובע התעלם מכך וחייב את הנתבעת להגיש את הבקשות ולהתייצב מבלי שקיימת יריבות ביניהם".
